"אחרי שראית את זה, אי אפשר לשכוח", אומרת הצלמת לי מילר (קייט ווינסלט) אחרי שהיא נקלעת אל שדות הקטל וההשמדה של מלחמת העולם השנייה. היא תיעדה, בין היתר, גם את קרונות המוות וערימות הגופות שעוד נותרו בהם. המינוח שהיא משתמשת בו אינו "לשכוח", כפי שזה מתורגם לעברית, אלא unsee – מושג משונה המתייחס לעצם האפשרות (שאינה קיימת) לבטל בדיעבד את פעולת הראייה והעדות. אבל זהו מושג המבהיר את הלם הקרב שליווה את מילר לכל משך חייה (היא הלכה לעולמה בשנת 1977), ולפחות מבחינה זו יש ב"מבעד לעדשה" (במקור Lee) היבט מעניין, שכן הוא עוסק באישה הלומת קרב.
"מבעד לעדשה" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
אני מודה שלא ממש הכרתי את עבודותיה וסיפורה של לי מילר לפני הצפייה בסרט – יש לה תצלום אייקוני שבו היא רוחצת באמבטיה של היטלר ב-30 באפריל 1945 בדירתו הנטושה במינכן. עיסוקו של הסרט, שביימה אלן קוראס, בעצמה צלמת סרטים ("שמש נצחית בראש צלול"), במבטה של אישה במלחמה בהחלט מעורר סקרנות (ב-2020 נעשה הסרט התיעודי "ללכוד את לי מילר" שאותו לא ראיתי). חלקו הראשון של הסרט מתאר אותה כאישה הוללת ופרובוקטיבית בצרפת של שנות ה-30, דוגמנית לשעבר שחיה בקרב הקהילה הבוהמיינית שכללה אנשים כמו פול אלואר, פבלו פיקאסו ומאן ריי. שם היא גם פוגשת ברולנד פנרוז (אלכסנדר סקרסגארד) שלפחות על פי הסרט תרומתו העיקרית לאנושות הייתה פיתוח של צבעי הסוואה אותם הוא ניסה על גופה העירום של מי שתהיה אשתו. בפועל הוא היה היסטוריון, משורר ואספן אמנות מודרנית – עובדה שהסרט לא ממש מדגיש.
מילר נוסעת עמו ללונדון, מתקבלת לעבודה כצלמת במגזין "ווג" הבריטי (אנדראה רייסבורו המצוינת כתמיד מגלמת את העורכת שלו, אודרי ווית'רס), וזוכה לפרסם בו את תצלומיה הראשונים של החיים תחת הפצצות הבליץ. אבל לי מוצגת כמי שגם סבורה ששדות הקרב אינם מקום לגברים בלבד, ובזכות היותה אמריקאית – היא מצליחה להגיע לחזית בצרפת. האמריקאים, אחרי הכול, אינם כבולים למסורת. שם, כאמור, היא נחשפת לזוועות המלחמה אותן היא מתעדת באמצעות מצלמתה. היא גם נחשפת לגורלן של נשים שנחשבו למשתפות פעולה, ואז גם עולה בסרט הדיון בשאלת הבושה – לא רק של הנשים המושפלות, אלא גם של המתעד עצמו שנדרש להתבונן ולא להתערב באקט המבזה.
סרטה של קוראס, המבוסס על הספר "החיים של לי מילר" מאת אנתוני פנרוז (בנם של מילר ופנרוז), אינו יותר מביוגרפיה מסורתית שגם בנויה במתכונת מוכרת: עיתונאי צעיר (ג'וש או'קונור) מגיע לביתה של מילר זמן לא רב לפני פטירתה ומראיין אותה על הקריירה שלה. הסיפור עובר מההווה שבו מתקיים הריאיון אל שנות ה-30 וה-40, ושב להווה ברגעים שבהם מילר מספקת את תובנותיה על חייה ועל עבודתה כצלמת. פרט משמעותי הקשור לריאיון הזה ונסיבות קיומו אינו מעניק, למרבה הצער, ערך מוסף לדמותה של מילר, ולמעשה כל מה שסיפור המסגרת הזה מאפשר הוא לווינסלט לעשן ולשתות בסדרתיות. מזמן לא ראיתי שחקנית שמדגישה כל כך כל תנועה של הסיגריה שבידה, עד כדי כך שלעיתים פשוט מצאתי עצמי מתרכז בה.
דמויות המשנה אינן זוכות לפיתוח מעניין. אנדי סמברג מגלם את צלם מגזין "טיים" דיוויד שרמן, שהיה קולגה של מילר והוא גם זה שצילם את תמונתה באמבט של היטלר בהתאם להנחיותיה. כך גם דמות שנדמית כמעט אקראית, אותה מגלמת מריון קוטיאר, כחברתה של מילר ששרדה בקושי את המלחמה בפריז. בכלל, הסרט אינו מבהיר את משיכתה של מילר למחזות המלחמה: האם הייתה זו הרפתקנות, רצון להגשים את עצמה בטריטוריה גברית, גחמה שהתבררה כהרבה יותר מזה, או כל אלה יחד? ווינסלט משחקת את הדמות, אבל לא ממש מפענחת אותה, וכאמור – המסגרת שמוענקת לסיפור הזה באמצעות הריאיון מוסיפה לפחות נדבך אחד שנותר בלתי פתור. המשיכה אל המוות, החיפוש אחר הפן האסתטי שבו – למשל, בתמונה שבה תיעדה את גופות בנותיו של ראש העיר לייפציג ששמו קץ לחייהן – לא ממש מוסברים כאן, גם אם ההיקסמות ממראותיו אינה מניחה לה ולנו.
"מבעד לעדשה", באופן משונה, אינו משרטט דמות מעניינת במיוחד. אנו עוקבים אחר לי מילר מלווה מקרוב את הקרבות ואת שחרור אירופה כשהיא לבושה בסט מדים מדוגם בהחלט. אנו עוקבים אחר קייט ווינסלט מצליחה אך בקושי להעביר את החוויה הפוסט-טראומטית, בעיקר דרך גינונים חיצוניים של סיגריה ובקבוק. במקביל, הסרט לא מתייחס לקריירה שלה אחרי המלחמה, ועיון בביוגרפיה שלה מגלה שהיו בה פרטים מסקרנים. הידעתם? – היא הפכה לבשלנית גורמה, התמחתה במנות אקזוטיות מרחבי העולם, אספה למעלה מ-2000 ספרי בישול, וערכה סעודות סוריאליסטיות שבהן הגישה מנות כעוף מצופה בעלי זהב על מגש כסוף שראשי התיבות א"ה החרוטות עליו העידו על מי שממנו סחבה אותו בעודה מבקרת במעון הנופש שלו בברכטסגאדן, עם תום המלחמה. אבל זה כבר אולי בסיס לסרט אחר.
