ג'ון מקנרו, הטניסאי עם הפה ג'ורה מהאייטיז, הוא המספר בקומדיה הרומנטית החדשה, "אמת או חובה" (Never Have I Ever) שעלתה בתחילת השבוע בנטפליקס. והוא לא סתם המספר, הוא מספר בתפקיד עצמו, ומדי פעם מתייחס בטקסט שלו לעצמו ולהיסטוריה שלו כטניסאי וכאדם שבאופן מובהק זקוק לסדנה הגונה של ניהול כעסים.
Never Have I Ever – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
זה לא שמקנרו מתגלה לפתע כעילוי בתפקיד המספר (הוא לא) ולמעשה הקומדיה הזו בכלל לא זקוקה למספר, אבל השיבוץ של מקנרו בתפקיד מתאים לאופי הכללי של "אמת או חובה", מבית היוצר של הקומיקאית והשחקנית מינדי קלינג: זה מצחיק וזה מקורי, למי אכפת אם זה הגיוני או לא, בואו נעשה את זה. "אמת או חובה" היא מצחיקה ומקורית, ובאוקיינוס של קומדיות התבגרות שמציפות את הטלוויזיה בשנים האחרונות, היא ללא ספק משובצת במקום טוב בפסגה.
השלד הוא אותו השלד שלמדתם להכיר ולאהוב עוד כשג'ון יוז העניק לנו את מתת המולי רינגוולד ב"מועדון ארוחת הבוקר" ו"בת 16 הייתי", הוא ואינסוף סדרות וסרטים אחרים: הריקוד הנצחי של המקובלים והלא מקובלים בתיכון, המרדף אחרי שיפור עמדות בשרשרת המזון, הפנטזיה חוצת המעמדות על רומן עם הבחור הכי חתיך בבית ספר.
דווי היא נערה אמריקנית ממוצא הודי שמתחילה שנה חדשה בבית הספר שלה. בשנה שעברה היה לה קצת פחות מזל – אבא שלה מת במהלך הופעה בית ספרית וקצת אחרי זה היא התמודדה עם שיתוק פסיכוסומטי ברגליים והעבירה את השנה בכיסא גלגלים. אבל כמו באגדות, היא חזרה לעמוד על הרגליים ועכשיו היא רוצה לקבע מחדש את המעמד שלה בהיררכיה החברתית - כבחורה הולכת בהתחלה, ומשם היא כבר תיקח את זה הלאה.
"אמת או חובה" נצמדת מצד אחד לכל הנרטיבים שמאפיינים את הז'אנר – החברות החנוניות הקומיות; הקראש על החתיך של השכבה והשאיפה לאבד את הבתולים בעזרתו האדיבה; המקובלים הדי סתומים; המסיבות עתירות האלכוהול. מצד שני היא לא גנרית לחלוטין – כמעט כל הדמויות בה מהשוליים התרבותיים של המיינסטרים הלבן: אפרו-אמריקנים, הודים, אסייתים, לסבית אחת. אף אחת מהן לא סטריאוטיפית, ולמרות ש"אמת או חובה" מובילה את הצופה בשבילים הבטוחים של הקומדיה הרומנטית היא עדיין מצליחה להפתיע ובעיקר, תודה לאל הקומדיות הטוב, להצחיק. להצחיק מאוד.
ברקע כמובן ישנה הטרגדיה הגדולה של דווי שאותה היא מנסה להדחיק ושאיתה היא תיאלץ להתמודד, וגם הרקע ההודי התובעני שלה, שאומנם משמש חומר גלם לסצנות נהדרות (בסצנת הפתיחה דווי מבקשת מהאלים ההודים לארגן לה חבר לשנה הקרובה וגם לדלל את שיער הזרועות שלה), אבל גם מהווה מקור ללא מעט תסכול ועימותים עם המעגל המשפחתי הקרוב שלה. הגיוון התרבותי שהוליווד כל כך אוהבת לאחרונה לא מרגיש מאולץ ומשמש כמנוע יעיל לקומדיה מנוסחת היטב, מודעת לעצמה ואמיצה, שעשרת הפרקים שלה יחליקו לכם בין האצבעות לפני שתספיקו להגיד "לתפארת מדינת ישראל".
