הפעם הראשונה שפגשתי את א.ב. יהושע הייתה בשנת 2006. הגעתי לביתו בחיפה לראיין אותו. הוא היה הסופר הישראלי האהוב עליי אבל לא ידעתי איזה מין טיפוס אפגוש. התיישבנו על הספה, הים נשקף מבעד לחלונות, ודיברנו. נדמה היה לי שכסופר צעיר עליי לשאול כמה שאלות קשות, להתריס קצת, אז אמרתי לו, "מדוע ב'כלה המשחררת' המספר שלך כל הזמן קורא לדמות הערבית, 'הערבי'. לדמויות היהודיות יש שמות, איך זה שהשם של הערבי נעלם?" ציפיתי לתשובה מהירה כדי להתקדם לעניינים אחרים, אבל יהושע קם מהספה ונעלם. ישבתי שם תוהה, אולי הייתי צריך להתנסח אחרת. אחר כך הוא חזר ובידו הספר, הוא נתן לי אותו, התיישב לידי ואמר, "תראה לי, אני רוצה שנדבר על זה". באותו הרגע דמותו הממשית התמזגה עם דמות המספר שלו: הסקרנות הגדולה, הרצון להבין, לחקור, גמישות המחשבה. מאותו היום הפכנו לידידים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בחלוף השנים הבנתי עד כמה התגובה שלו הייתה נדירה. סופרים נוטים להתגונן, להסביר, כשמעלים שאלות מתריסות כלפי היצירות שלהם. הם לרוב מזהים את הספרים שלהם עם אישיותם. יהושע הוא קצת אחר, יש בו מעין מרחק, גם אירוני, מהספרים שלו, כמו שהמספר שלו שומר על מרחק מסוים מהדמויות שלו, וגם ברגעים הדרמטיים ביותר הוא לא לגמרי מתמסר לסערת הנפש שלהן. בעיניי זה אחד מיסודות המורכבות המופלאה בספריו.
16 שנים חלפו. עכשיו בביתו שבגבעתיים הוא יושב ליד השולחן ואיזו בת צחוק קטנה מופיעה על פניו בעודו מספר שהפסיק את הטיפולים והוא עכשיו, "צועד ללא פחד אל המוות". הוא שואל אם אני זוכר את הסיפור מ'הלב', על הנער שמטפל באביו בבית החולים עד שהוא נפטר, ורק אחרי המוות הנער מבין שהאיש שטיפל בו וכה נקשר אליו – כלל לא היה אביו, אלא אדם זר. אני עונה, זוכר. "גם לך הקריאו את 'הלב' כילד?" הוא שואל. אני מהנהן. "אני לא זוכר אם האיש ההוא בסיפור התייסר, אני לא רוצה כאב וייסורים, רק מזה אני חושש", הוא אומר. לרגע משתררת דממה בחדר. בני אדם לרוב מתקשים לראות את המוות מנקודת מבטם של אלה המתקרבים למותם, להבין באמת את תנודות הנפש שלהם. לעומתם אנחנו חיים כל כך. פתאום הוא מתנער ומדבר על המלחמה באוקראינה: איפה הצבא הצרפתי שיעצור את הרוסים? ואם תהיה מלחמת עולם? אני שואל. "לא תהיה, הרוסים יוותרו!" הוא מרים את קולו, מאושש, כאילו השיל מעצמו בבת אחת את הרהורי המוות.
לא נפתור את זה עכשיו, אולי תספר לי על "הלב".
"אבא שלי היה מקריא לי את 'הלב', והספר גרם לי להגיע לסיפורים אנושיים שמדברים על רגש, וגם לשאלות מוסריות שעומדות ביסודם. למשל, האבא אומר שם לילד: אתה תלך לאוניברסיטה ויהיה לך מקצוע מכובד, שאר הילדים בכיתה יהיו פועלים פשוטים. אל תבוז להם, תמיד תדבר איתם כשווה אל שווים. זה לקח שהדריך אותי כל החיים".
יש ב"לב" אבהות מאוד נוקשה, נוזפת, שגורמת לילד להתמלא אשמה. מנוגדת מאוד להורות של היום.
"אולי, אם אתה ילד רע".
איזו אבהות הכרת כילד?
"אבא שלי היה אבא טוב, מכיל, חם, ואפילו מעריץ ברמה מסוימת. הייתי ילד טוב, ממושמע, סייעתי לאמא שלי הרבה, כי היא עלתה לארץ לבד ממרוקו, בלי משפחה, והייתה מאוד בודדה. תמכתי בה מאוד ויצרתי איתה קשר עמוק. ועל זה אבא בעצם הודה לי, שעשיתי עבורה דברים שהוא לא עשה".
אתה לא כותב כמעט על עולם הילדות, בניגוד לסופרים אחרים בני דורך, ובכלל.
"אולי כי חוויתי נעורים רגילים למדי. לא הייתי הזוהר, ולא הספורטאי, ולא חביב הבנות. הייתי מאלה שיושבים באמצע הכיתה ותולים מבטים מעריצים במורים. לא הרגשתי שאני מושך. לא הייתי בודד וגם לא מקובל מדי".
היה בך איזה דחף להראות להם?
"לא הייתי צריך לשקם איזה דימוי של עצמי. כולם ראו בי ילד טוב, גם הוריי. בדיוק ההפך מהמקרה שלך".
היה בך רצון כילד לבלוט: תחושה שיש לך משהו להגיד, שהגיע הזמן שיראו אותך?
"כן, הייתה תחושה כזו. בגיל עשר נתנו לי להגיד משהו בליל חנוכה לפני כל שבט מצדה. ואני קטן קומה כזה, עמדתי שם ואמרתי משהו על חג האורים ואחר כך הייתי כה גאה שהעזתי לגשת לגדולים ולבקש שייתנו לי לתופף בתופים שלהם. זה היה רגע מכונן בחיי".
סופר בורא עולם. זה הדבר הראשון שעושים בכתיבה. בראת הרבה עולמות שונים. אתה יכול לומר היום מה העולמות הללו נתנו לך?
"חופש. לא ראיתי עצמי משועבד לעולם מסוים. אני משווה עצמי לעמוס, שהיה קשור מאוד לסיפור המשפחתי של התאבדות האם, ובו הוא נבר והלך וחזר, עד שהגיע ל'סיפור על אהבה וחושך' – בעוד שלי לא הייתה מחויבות לשום דבר ביוגרפי, לא היה איזה עולם יסודי שכל הזמן חזרתי אליו. היה לי חופש לדמיין כל עולם".
וכאדם, מה העולמות הללו נתנו לך?
"לברוא עולם ובאמצעותו לבחון שאלות פוליטיות ומוסריות".
5 צפייה בגלריה
''חוויתי נעורים רגילים למדי. לא הייתי הזוהר, ולא הספורטאי, ולא חביב הבנות''
(צילום: טל שחר)
אני מכוון לממד אחר. כאדם, מה הרווח הרגשי בכל העניין של בריאת העולמות?
"הרווח הרגשי היה לחקור, להסתקרן, להשתנות, זה דבר מחיה. תמיד חששתי מקיפאון, הכתיבה נתנה לי כוח של תנועה מתמדת. כוח לברר דברים, לברוא בני אדם, וגם למצוא את ההזדהות של אנשים עם הספרים שכתבתי. קיבלתי הרבה אהבה וידידות".
יש את הרגעים הללו שהעולם הבדיוני לגמרי ממלא אותך, כולך בתוכו, אתה לא כאן. כמה חווית את זה?
"אף פעם לא ישבתי בחדר סגור, ולא התבודדתי באי. תמיד כתבתי בבית, היו לי את השעות שלי. מעולם דלת חדר העבודה שלי לא הייתה סגורה. הילדים יכלו לשבת איתי, אשתי יכלה לדבר איתי. לא הייתי צריך להשתחרר ממשהו דרך הכתיבה. לא הייתי מופרע".
משהו רעש אצלך מן הסתם.
"הרצון לחדור לעולם עמוק יותר. עשיתי זאת דרך הכתיבה הספרותית. כשכתבתי את 'מר מאני', הייתי ערב אחד באוניברסיטה; הכל היה חשוך, ואני הסתובבתי לבד במסדרון בהתלהבות עצומה, מדקלם את אחד המונולוגים בספר".
הנה רגע שהעולם הבדיוני ממלא, מעין HIGH.
"זה היה רגע של התעלות, בפירוש HIGH, אבל אחר כך ירדתי ונסעתי הביתה, וחזרתי לחיים הרגילים. הכתיבה שלי מעולם לא הייתה כתיבה אקסטטית, כמו שיש סופרים שהם באקסטזה כזו שכל העולם מתבטל סביבם. לא הייתי כזה. היו רגעי התעלות, אבל לגמרי שלטתי בהם".
אולי הגנת על עצמך. יש לך את המבט האירוני הקצת-מרוחק מהדמויות, זו גם הגנה טובה.
"לא נתתי לכתיבה להציף אותי לגמרי, לנטרל אותי מהוויית החיים השוטפת. את זה לא עשיתי, גם לא חשבתי שזה ראוי. המשפחה הייתה לפני הכל. זה גם סוד ההומור בספריי: שלא הוצפתי. אני חולה, ובקרוב לא אהיה כאן, ולפני כמה ימים קראתי את העמודים הראשונים של 'מולכו', תיאור המוות של אשתו, והתמלאתי אימה ופחד מהמוות שמצפה לי. ואז פתאום ראיתי איך ההומור מתגנב לספר, לתוך המוות".
אמרת לי פעם שאחרי שכתבת את השיחה החמישית ב"מר מאני", ידעת שלא תכתוב משהו כל כך טוב שוב. זה מבט מאוד מפוכח: איך מגייסים כוח לכתוב מתוך הכרה כזו?
"בעיניי זה יפה שסופר יודע: הגעתי לאיזה שיא, ואחר כך אני אכתוב משהו אחר, משהו פחות טוב. עדיין יש לזה ערך. בשיחה החמישית ב'מר מאני' הגעתי לאיזה עומק של הזהות הספרדית-מזרחית. כל כך הצטערתי שאבא שלי לא יכול היה לקרוא את הספר. הוא חשב שאני צריך לכתוב יותר על החיים שהכרתי, וב'מר מאני' הוא היה רואה שלא התנתקתי לגמרי מהוויית החיים שבה הוא גידל אותי, שאני לא רק בסיפורים אוניברסליים".
לסופרים יש כל מיני תקופות, איך התמודדת עם הקשות?
"איקה, אשתי שנפטרה, עזרה לי להישאר מאוזן. היה בה כוח של שפיות, נורמליות, של ביטחון עצמי קיומי. כשיצא הספר 'מסע אל תום האלף' הוא קיבל שבע ביקורות רצחניות. אחר כך דיברתי עם חלק מהמבקרים ושאלתי, מה עיצבן אתכם? מה עשיתי לכם? דיברתי איתם, הקשבתי להם, אני לא טיפוס שנוטר טינה".
"אני מתכונן לכתוב עוד מחזה שהעניין הפלסטיני יהיה בתוכו. פרוזה אני לא יכול לכתוב – זה תובעני מדי במצבי. אבל מחזה אני עוד יכול. יש לי תוכנית וזו הצוואה הפוליטית שלי: להזמין את הפלסטינים לתוך הישראליות. תראה את מנסור עבאס, הוא יהיה בעצם בן עמנו"
ובכל זאת, אתה זוכר את המספר, שבע.
"לא היו עליי ההתקפות הנוראות האלה שהיו על עמוס בימי חייו. הוא הותקף חזק מאוד, כמו שזכה לתשבחות נפלאות".
זה גרם לך לפקפק בעצמך, שבע ביקורות כאלה? לאורך כל השנים התעורר לפעמים מקום כזה?
"הנה אני אומר לך: היו שבע ביקורת רעות על 'מסע אל תום האלף' ורוחי נשארה איתנה. הייתי מעוצבן, חשתי חוסר צדק, אבל אף פעם לא הייתה לי מין נפילה לייאוש שאמרתי, זהו, יותר לא אכתוב".
בחלוף השנים היו לנו פגישות ושיחות. כמעט בכל אחת מהן הוא שאל עם אילו סופרים מהדור שלו אני מדבר, ואילו אני קורא. נקודת המבט הדורית היא משמעותית עבורו.
אמרת לי שהדור שלך היה אכזרי כלפי דור הסופרים שלפניו.
"מתי אמרתי?" הוא מיתמם בחיוך.
אמרת, פעם.
"הם היו דור מגובש, דור חזק, והם גם היו חברים. אנחנו לא נתנו להם את הכבוד, הרגשנו שאנחנו אחרים מהם, מחוברים יותר לכתיבה המודרנית. העולם של הסופרים מהדור ההוא היה מורכב וקשה עם הקמת מדינה חדשה – הם לא האמינו שהם יכולים לכתוב סיפור בעקבות קפקא. ואני כן".
אתה מדבר הרבה על החברות עם בני דורך, בעיקר עם עמוס עוז. באמצעותם גם יש לך תמונה מדויקת יותר של הכתיבה שלך והמקום שלך.
"הייתי חבר של קנז, אבל עם עמוס הייתה החברות המשמעותית ביותר. היינו מראים אחד לשני את כתבי היד שלנו, ומעירים הערות. זה מראה על אמון. היינו חברים, עד גבול מסוים. למשל על העניין עם גליה ידעתי באופן חלקי. אהבתי אותו, את החדות ואת היושר שבו".
אמרת חברות עד גבול מסוים.
"הייתה קנאה, ללא ספק. על הקנאה אני התגברתי. לא פגעתי בחברות. ומהבחינה הזאת, איקה עמדה על המשמר. הוא זכה ביותר הוקרה ופרסום, במיוחד בחוץ לארץ. לא קינאתי בהרבה סופרים, וכל אנרגיית הקנאה התנקזה אליו. וגם לו הייתה קנאה בי, כי המחקר הספרותי עסק יותר בי. אני לא יודע אם בדור שלכם יש לכם דבר כזה, תאום שמתמודדים איתו".
אין כל כך קטע כזה של תאומים.
"זה לא טוב, צריך תמיד איזה תאום, שתתעצבן ממנו, אבל בו בזמן תאהב אותו. הוא ימשוך אותך קדימה, ואתה תמשוך אותו. ויש עוד משהו וזה נושא האחריות – אני חשתי אחריות לגבי דמותה הפוליטית והמוסרית של ישראל. בדור שלכם אין לזה מספיק ביטוי".
אולי כי המקום של הסופר כקול מוסרי ופוליטי לא קיים יותר. לא רק בישראל.
"לדעתי זה מוריד את רמת הכתיבה שלכם. כל הזמן אתם מתעסקים בלהמציא – אבא שהרגו אותו, ילדים שחטפו אותם, כל מיני סיפורים מפוברקים כאלה. מדוע? הרי חלק מהקשר בינינו התחיל מהעניין הפוליטי; גם לא פעם התקוטטנו בגללו. אם תיקחו אחריות – תהיו סופרים משמעותיים יותר. אולי לא תקבלו את המעמד שלנו, שהוא ייחודי, גם כי הייתה סיטואציה כזו אחרי הכיבוש במלחמת ששת הימים. הסופרים הגדולים לא ידעו מה לעשות עם זה, ואנחנו התייצבנו עם עמדה ברורה שצריך פיוס. בכלל, העולם שאתם כותבים בו הוא קשה, לנו היה יותר קל, לא התחרינו בכל הנטפליקס הזה. אבל אתם גם מתחמקים מדברים; למשל, הפלסטיני כבר משעמם אתכם. ותאמין לי אותי הוא מרתק עדיין".
"אבהות מוסיפה לך איזון; עוד אחריות, פחות ריכוז בעצמך, היא מוציאה רגשות שלא היית ער להם. אני לא יודע אם לקפקא היה ילד, מה זה היה עושה לכתיבה שלו. הוא כתב כך כי לא היו לו ילדים. האבהות בעיניי מעניקה לכותב מבט אחר בעולם, שמייצר ספרים עם משמעות"
אתה יכול להבין איך רעיון הפיוס הישראלי-פלסטיני – שהיה מרכז ההוויה הפוליטית של הדור שלך – נדחק לשוליים בשנים האחרונות?
"אני רואה את זה. ערפאת תרם מאוד לייאוש. הוא המנהיג היחיד בהיסטוריה שכל הזמן רצה כאוס, ובגלל זה קיבלנו את האינתיפאדה השנייה שזיעזעה אותנו. קיווינו גם שהעולם יעזור לנו לפתור את הסכסוך, והתבדינו. לכן גם שיניתי את דעתי לכיוון של מדינה אחת. הבנתי שחייבים רעיון חדש".
בעיניי זה לא העניין – מדינה אחת, שתי מדינות. יש הרבה תוכניות שלום, ואני בעד כל פתרון של פיוס. האפשרות לפיוס, הצורך הדחוף בפיוס – הדור שלכם דחף את הרעיון, הדור שלנו גדל עליו, ועכשיו זה נדחק לשוליים.
"אני רואה נושא שכל כך האמנתי בו, ולא מדובר כמעט. אני רואה עם הבנים שלי שאומרים לי, 'עזוב אותנו מזה'. אז רבים התייאשו. אני לא התייאשתי. אתה רואה אותי, בן 85, עם סרטן, עוד מעט אני מת, ועדיין אני לא אעזוב את העניין הפלסטיני. אני מגלה לך משהו: אני מתכונן לכתוב עוד מחזה שהעניין הפלסטיני יהיה בתוכו. פרוזה אני לא יכול לכתוב – זה תובעני מדי במצבי. אבל מחזה אני עוד יכול. יש לי תוכנית וזו הצוואה הפוליטית שלי: להזמין את הפלסטינים לתוך הישראליות. תראה את מנסור עבאס, הוא יהיה בעצם בן עמנו".
הוא יהיה ישראלי?
"כן, הוא יהיה. והישראליות הזאת תנצח. והקשר בין דת ולאומיות שמשה רבנו יצר בהר סיני, ותמיד היה האסון שלנו – ייגמר. יהיה שר ביטחון מוסלמי, ואנחנו נחיה במין זהות ישראלית מזמינה".
ויתור על הזהות הפלסטינית עבור איזו זהות ישראלית ערטילאית? לא יקרה.
"זה יקרה. אנחנו לא יכולים כבר לדבר על הצדק התנ"כי והמוסר היהודי, אפשר לחשוב איזה מוסר בכלל היה לנו שם. דרך הערבים אנחנו נבין על עצמנו דברים שלא הבנו אלפיים שנה, ודרך הערבים תיווצר לנו ולהם זהות חדשה. אני אומר לך, הם יהיו בתוכנו, כאן איתנו. הם יצטרכו לוותר על חלק מהזהות שלהם וגם אנחנו נוותר, וייווצר משהו חדש. כל החיים נדבקנו לעמים אחרים, ואז השמידו אותך, גירשו אותך, כלאו אותך, ועכשיו הם יהיו חלק מאיתנו, ויהיה לזה סוף יותר טוב".
כוח החיות של יהושע נעוץ גם במבט האופטימי. כמה ימים אחרי מותה של איקה נפגשנו בביתו. דיברנו עליה שעות, הוא תיאר את אותה הרמוניה נדירה ביניהם, ואחר כך את החיים בלעדיה כמסדרון חסר תקווה שמוביל רק לסוף אחד. הוא דיבר בשקט, לפרקים בייאוש, היו גם דמעות, ואז רגע לפני שנפרדנו הוא אמר פתאום, "לגבי האירוע שלנו בראשון-לציון, על אילו ספרים נדבר שם? צריך לתכנן". יש בו כוח חזק של חיות, תנועה, וגם של אופטימיות.
אני מספר לו על המפגש ההוא, ואומר, אולי אתה פשוט חייב להאמין, אתה יודע לשלהב תקווה פוליטית, ולכן יש בך את הכוח לשכנע את עצמך באפשרות שכולנו נהיה ישראלים. "אם אתחיל להסתכל על כל הכישלונות שהיו – כל האנרגיה תלך אחורה", הוא משיב. "אבל כאדם אני צריך את האנרגיה לעכשיו, נכון? איך להתעסק עם ההליכון ולקום מהמיטה, ובאותו אופן יש להסתכל על העניין הפוליטי. אפשר הרי לאמן את המוח, אז תאמנו את המוח שלכם שאפשר להתפייס ולחיות במדינה אחת. הרי יש לכם ילדים כאן".
אמרת ילדים. מאז שהכרתי אותך, כל הזמן אמרת לי להפוך כבר לאבא. בכל פעם שיצא ספר חדש, אמרת, אני אקרא אותו, בתנאי שתהיה כבר אבא. דיברת על זה שהכתיבה של סופר משתנית כשהוא הופך לאב.
"כן, וביזבזת יותר מדי זמן. טוב שבסוף זה קרה. תראה, אבהות מוסיפה לך איזון; עוד אחריות, פחות ריכוז בעצמך, היא מוציאה רגשות שלא היית ער להם. אני לא יודע אם לקפקא היה ילד, מה זה היה עושה לכתיבה שלו. הוא כתב כך כי לא היו לו ילדים. האבהות בעיניי מעניקה לכותב מבט אחר בעולם, שמייצר ספרים עם משמעות".
העניין של המשמעות קריטי עבורך, שהספרות תתלכד לאיזו משמעות שלפעמים בחיים פשוט אין.
"מה ספרות עושה? אנחנו בשטף חיים מאוד מהיר, הספרות קוטעת פרק מהחיים ונותנת לו התחלה, אמצע וסוף. היא יוצרת משמעות עבור הקורא, או לפחות איזו אשליית משמעות: הנה, רסקולניקוב רצח את הזקנה ובסוף הוא הולך למשטרה ומתוודה. 'החטא ועונשו' היה ספר אחר לגמרי אם רסקולניקוב היה מסתלק לאמריקה כמו שהוא רצה. אבל הסוף, שהוא מצטער, נותן לסיפור משמעות. רציתי שלספרים שכתבתי תהיה משמעות".
את המשמעות אתה מחפש בספרך החדש, "המקדש השלישי" (הוצאת הספריה החדשה) שכתוב כמחזה, בשאלת האמונה. הגעת לסיפור על יריבות רבנים ומקרה של אישה שיכולה לתת עדות נגד רב חשוב. ההוויה היהודית-רבנית-מזרחית ממלאת את הספר, קראתי את זה ותהיתי: מדוע זה מעסיק אותך עכשיו?
"רבנים תמיד עניינו אותי כי יש להם סמכות. ראית את ההלוויה של קניבסקי? יותר גדולה משל רבין. הכוח שלהם, גם המוסרי, מעניין אותי. היכולת שלהם להכריע לגבי החיים של אנשים. כך גם ב'מקדש השלישי', עם האישה הזאת שמנעו ממנה, תוך שימוש בהלכה, להתחתן עם האיש שהיא אוהבת".
אתה אוהב את הרב, גיבור הספר. הדמות שלו מפויסת, משועשעת.
"זו הסגולה שלי. אני יכול לחדור אל דמות ולהתנתק לגמרי מעצמי, אני לגמרי ראיתי אותו בדמיון שלי, העניין הדתי תמיד העסיק אותי".
הסמכות הדתית או שאלת האמונה? כי הספר כולו מרוכז בשאלת הסמכות, במאבקי הכוח. אין שם אמונה.
"נכון. הכוח של הממסד הדתי מעניין אותי, וגם קצת האמונה. בכל זאת גדלתי במשפחה מסורתית, ביום שישי הייתי הולך עם אבא לבית כנסת אשכנזי, והוא היה אומר לי בהתפעלות, תראה זה פרופסור גדול, וגם ההוא, והנה פרופסור ליבוביץ. וביום שבת היינו מבקרים במחנה יהודה בבית הכנסת הספרדי. על אף שאני רואה עצמי כחילוני – משהו מהעולם הזה מעולם לא עזב אותי".
ואתה כותב שם על הקמת בית המקדש השלישי.
"רעיון בית המקדש השלישי מחכה לנו אי שם בעתיד כמעין פצצה. הקיר הקטן הזה, הכותל המערבי, יוצר תסכול גדול. לנוצרים יש את כנסיית הקבר, למוסלמים את אל-אקצא, ולנו יש קיר. והתסכול הזה יגרום לכך שיום אחד מישהו יתחיל שם איזו בערה, ואנחנו יכולים לקבל פצצה גרעינית על הראש. אז במקום לחכות לאסון, אני חושב מעשית: צריך שליהודים יהיה משהו בעיר דוד, איזה מקדש קטן ונחמד, לא מנקר עיניים. שלא יהיו לך ציפיות, זה לא יקרה לפני שאמות".
הוא צוחק עכשיו. היחס החופשי, המשועשע שלו למוות עדיין מפתיע אותי. אני אומר לו שבבית שלי אף פעם לא דיברו על המוות, גם כשהוא התקרב מאוד.
תמיד היה לך יחס לא טרגי למוות?
"תמיד. בבית של איקה לא דיברו, לא על המוות ולא על מין. בבית שלנו דיברו על המוות באופן חופשי, לפעמים הומוריסטי, אבא היה אומר, אני חתיאר, המוות כבר כאן. מוות היה מאוד נוכח. הסיפור הראשון שכתבתי היה על הזקן שלא רוצה למות ודוחפים אותו אל הקבר. תחשוב, היינו אחרי מבצע סיני ופעולות התגמול, אני בן 20, ומעסיק אותי זקן שלא מוכן למות".
אתה מדמיין לפעמים את העולם אחרי שלא תהיה כאן?
"אני מוטרד מגורלה של החברה הישראלית בעתיד, חושש שהנכדים שלי יחיו בחברה שוויתרה על ערכים, ותאבד את הצד המוסרי. אני מתנחם בעובדה שאני רואה את הנכדים, ומרגיש שיש להם גזע מוסרי עמוק".
ובנוגע לספרים? בחור צעיר מרים ספר שלך בעוד כמה שנים.
"ברור שהייתי רוצה שהספרים יישארו. אבל אתה יודע משהו, עיקר הדיאלוג שלי היה עם הדור שלי, וקצת עם הדור שאחריו. היה שם דיאלוג מאוד עמוק של חוויות משותפות; מלחמות, תקוות, הבנתי אותם והם הבינו אותי. נכון שהעובדה שסופרים וסופרות בדור שלכם אהבו את היצירות שלי, נתנה לי כוח, אבל מי שחוו את היצירות הללו בעוצמה הגדולה – הם בני הדור שלי".
עבור הרבה אנשים, גם מהדור שלי וצעירים יותר, ספריו של יהושע משמעותיים ונוכחים בחייהם. אני אומר לו, הסיפור שלך 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר', על האבא והילד, עולה בזיכרוני לעיתים קרובות. ועוד אני אומר, אני מהמר שיש כאלה שעדיין לא נולדו ויום אחד הספרים שלך יהיו משמעותיים עבורם.
לפני שאנחנו נפרדים יהושע אומר שאולי הוא מפויס ויכול למות בנחת, כי הוא מכיר בעובדה שהיו לו חיים טובים. אני שואל אותו אם יש תמונה אחת, שזוהרת לפעמים בתודעתו, ולוכדת את החיים הטובים הללו. הוא מהרהר לרגע ומספר:
הם חזרו מפריז, וחיפה הייתה קצת חוץ לארץ. הם גרו על הכרמל, מול הים, ובעיר הייתה איזו תנועה של התחדשות וסקרנות, ומזיגה בין יהודים וערבים. הילדים נולדו וגדלו והוא חווה תחושה עמוקה של משפחה מלוכדת וקהילה. "אני לא טיפוס נוסטלגי", הוא אומר, "אבל לפעמים התמונה הזאת עולה בי, תמונה של אושר, וציפייה לעתיד טוב יותר — לנו ולמדינה. גם כשידעתי שתקוות מסוימות הן אשליה, הבנתי שחייבים לאחוז בהן, ידעתי למלא את החיים בתקוות. עכשיו הגעתי לסוף".
