בכל פעם שאני מתיישב לכתוב על אלבום – חדש או ישן, גדול או בינוני - אני גם מאזין לו תוך כדי, ויותר מפעם אחת. במקרים דוגמת Purple Rain - אלבום המופת של פרינס והרבולושן, שחוגג עכשיו יום הולדת 40, אין מדובר רק בעבודה – זהו תענוג ששכרו בצידו. ולמרות שחשבתי שאני מכיר באלבום הזה כל שורה, תו, מהלך מוזיקלי ותפקיד נגינה, הצלחתי לגלות בו רבדים חדשים במהלך השבועות האחרונים שביליתי במחיצתו.
זהו אלבום שמבטיח כבר בהצהרת הפתיחה שלו (Let's Go Crazy) שזו עומדת להיות חתיכת מסיבה שאסור להחמיץ, והוא שב ומקיים אותה לכל אורכו. זהו תקליט חד-פעמי שמהווה קורס מבוא ועבודת דוקטורט מקיפה גם יחד בכל הנוגע לכתיבה, הלחנה, נגינה והפקה. Purple Rain הוא אלבום שנדבק לגוף כמו זפת ביום קיץ בים - רק בקטע טוב. ובעיקר, זוהי יצירה מרתקת שעדיין נשמעת רעננה, וכל אחת מהשניות המרכיבות את 44 הדקות שייקח לכם לצלוח אותה היא פלא.
בתום אחד מסשני ההאזנה לאלבום, לאחר שהסתיימו 8:40 הדקות הארוכות ונטולות הרבב של שיר הנושא החותם, האלגוריתם של ספוטיפיי החל לנגן עבורי את אחת הרצועות מ- Songs in the Key of Life הנשגב לא פחות של סטיבי וונדר. לא ערערתי על הבחירה, אך ניסיתי להבין מדוע שירות ההזרמה השבדי שלף דווקא אותו. האם מכיוון ששני האלבומים האלו שמורים בספריית המועדפים שלי או שאולי דווקא בשל קווי הדמיון שבין שני היוצרים שהציגו - כל אחד בעשור אחר - טור דה פורס שנמשך כחמש שנים, כששני האלבומים האלו היוו את שיאו?
בדומה לתצוגת התכלית המרשימה של וונדר במחצית הראשונה של הסבנטיז, שהגדירה את העשור ההוא, גם פרינס היה בין אלו שעיצבו את הפסקול האייטיזי, בין השנים 1982-1987. האיש שנולד החודש לפני 66 שנה כפרינס רוג'רס נלסון לזוג הורים מוזיקאים (האב היה פסנתרן ג'אז, האם הייתה זמרת ג'אז), כמעט ולא נח עד למותו המוקדם ב-2016. בדרך הוא יחליף את שמו לסמל, בהמשך - ודווקא כשישוב לשמו - הוא יקשה את המעקב אחריו. גם יצירתו בעשורים הבאים הייתה פחות אחידה.
הזהות המוזיקלית של פרינס הייתה סוערת לא פחות מאישיותו, וב-Purple Rain הוא היטיב לחבר בין ז'אנרים שלא ממש נהגו להיפגש עד אז: הוא שילב נגינה חיה וגיטרות רוקיסטיות מתפתלות עם סינתיסייזרים, מכונות תופים ושלל אפקטים. וכשם שהיה נועז באולפן כך ידע לעמוד על שלו גם מחוצה לו. הזמר סירב להתקפל בפני בכירי רשת MTV שנחרדו מהאופי המיני של הקליפ ל-When Doves Cry, הסינגל שהפך את האלבום הזה ללהיט שנמכר עד היום ביותר מ-25 מיליון עותקים.
גם הסרט (פרינס כיכבו בו בתפקיד הראשי) שהאלבום שימש כפסקול שלו היה שיחוק מסחרי – הוא הכניס בשעתו 70 מיליון דולר, כמעט פי עשר מעלות הפקתו. ההתעקשות של פרינס השתלמה גם מעבר לאגף המכירות, והאלבום זכה לביקורת נלהבות ולשורת כיבודים ותארים, ובהם פרס האוסקר לפסקול המקורי בטקס שנערך שנה לאחר מכן, ב-1985.
הטקסטים הבוטים של פרינס פה עצבנו לא מעט טיפוסים חסודים אז. אלו של Darling Nikki שסוגר את צד א' לא החליקו טוב בגרון של טיפני גור, לימים רעיית סגן נשיא ארצות הברית. גור, ביחד עם "ארגון הבקרה ההורית" הפוריטני, נחרדה ממה ששמעה ודאגה שלאלבום תצורף מדבקת אזהרה - שלא הרתיעה איש מהמיליונים שרצו לקנות אותו. כנראה שלהיפך. חוץ מהמדבקה המגוחכת ההיא, מי ששכנעה אותך שמדובר באלבום שאסור לסרב לו הייתה המוזיקה. פרינס של 1984 ביקש באלבום המגלומני הזה להעמיד למבחן כמעט כל הנחה שהייתה מקובלת עד לאותו רגע, כמו למשל להגיש שיר נטול ליין בס, ולהפוך אותו ללהיט דאנס עצום, ועוד בשנות השמונים. באופן מופלא, זה עבד לו.
פרינס לא היה אדם נוח, ולפחות חלק מהמעורבים ביצירת Purple Rain, ובראשם חברי הרבולושן שליוו אותו כאן, סבלו לא פעם מהטלטלות שהאיש העביר אותם מדי יום בקומפלקס האולפנים שבאחוזתו פייזלי פארק. פרינס הקים את ההרכב עוד קודם לכן, אך באלבום הזה הסימביוזה ביניהם הגיעה לשיא. למרות שפרינס ידע לנגן על כמעט כל נגינה, הוא התעקש שבאלבום המאוד מלוטש, מסונתז ונוצץ הזה תהיה סביבו להקה חיה. שליש מהאלבום - I Would Die 4 U, Baby I'm a Star וכמובן שיר הנושא, הוקלטו בהופעה חיה במיניאפוליס, העיר שבה פרינס נולד, חי ומת.
פרינס של האייטיז עבד במהירות שיא. בדומה למוצרט, לעיתים היה נדמה שהוא הולך לישון בערב עם מחשבה ראשונית על יצירה חדשה, וכשהוא קם בבוקר - עוד לפני הקפה הראשון – מרבית תפקידיה ופרקיה כבר חקוקים בראשו. והוא כתב אז בלי הפסקה - רק לטובת האלבום הזה נוצרו עשרות שירים. לולא החרדות של מנהלי חברת התקליטים שלו שדאגו מכך שהוא מוציא יותר מדי מוזיקה וביקשו ממנו שיאט את הקצב, הוא כנראה היה משלים עוד כמה אלבומים במהלך חמש השנים ההן. Purple Rain היה קודקוד של משולש מוזהב ששתי פינותיו האחרות תחמו את תקופת השיא של פרינס: 1999 - הכפול והמאוד שאפתני מ-1982 שבו הרבולושן עברו לקדמת הבמה, ו- Sign o' the Times הכפול והלא פחות גרנדיוזי (שתוכנן במקור להיות אלבום משולש), שיצא ב-1987 וחתם את ימי השיא שלו.
הנסים האלו התרחשו באולפנים שהזמר הקים לעצמו באחוזתו בפייזלי פארק, ששימשו, בנוסף למעבדת הניסויים המוזיקליים של פרינס, גם כחממה לטיפוח כמה הרכבי צד. אחד מהם היה Apollonia 6 - טריו נשי שעבורו פרינס כתב את השיר Take Me with U. אך מה שנזרע עבור הרכב אחד יכול לפרוח דווקא באלבום אחר, והשיר הפך לאחד מרגעי השיא ב- Purple Rain עם מפלי הקלידים המכשפים והתופים המתגלגלים שלו. הוא גם זכה לחיי נצח – לפחות בישראל – גם בזכות הפיכתו לאות הפתיחה של התוכנית "עשרים וארבע היום שהיה" של גלי צה"ל.
למרות שפרינס בחר בסופו של דבר לשמור את Take Me with U לעצמו, הוא המשיך לכתוב להיטים לאחרים – ובעיקר לאחרות. בראשם אפשר למנות את Nothing Compares to You שהקפיץ את הקריירה של שינייד אוקונור שיועד במקור להרכב צד אחר שלו (The Family), את Manic Monday – הלהיט הגדול של הבאנגלס, שנולד אצל Apollonia 6 ובהמשך גם את Love Song שהופיע באלבום הטוב ביותר של מדונה, Like a Prayer.
גם שיר הנושא של האלבום, ואולי הרגע הכי נוצץ בו – יועד בתחילה לאחרת. פרינס כתב שיר בסגנון קאנטרי באורך עשר דקות והציע אותו לסטיבי ניקס, סולנית פליטווד מק, שכבר הייתה לאחר שני אלבומי סולו. ניקס קיבלה מפרינס קלטת עם המנגינה ובצירוף בקשה לכתוב לה מילים. לימים סיפרה אגדת הרוק שבתום ההאזנה לקלטת היא הייתה כה המומה שהיא מיהרה להתקשר לשולח. ניקס התנצלה בפני פרינס על כך שאינה מסוגלת לענות בחיוב לבקשתו, האיש מצדו השני של קו הטלפון, די התבאס, אבל החליט לתת לשיר צ'אנס נוסף.
במהלך אחת מהחזרות באולפן על השירים שירכיב ובסופו של דבר את האלבום, ורגע לפני שהנגנים קיבלו אישור לסיים את היום וללכת הביתה, פרינס החליט להציג את השיר לחברי להקתו. כדי שאלו לא יביטו בכל שנייה בשעון הוא הקדים ואמר שמדובר במשהו רגוע שלא יצריך מהם יותר מכמה דקות של הקשבה. ליסה קולמן, אחת מהזמרות בהרכב, זוכרת שהשיר החל לקבל את הצבע הנכון לו מהרגע שבו הגיטריסט וונדי מלווין ניגן את האקורדים. לאחר מותו של פרינס, סיפרה קולמן שהזמר התרגש לשמוע את השינוי. "זה הוציא מהשיר את תחושת הקאנטרי הזאת", היא נזכרה בריאיון מאוחר, "ואז כולנו התחלנו לנגן יותר חזק ולקחת את זה יותר ברצינות". ההבטחה של פרינס למשהו קטן שיימשך כמה דקות, הפכה לשש שעות שבהן ההרכב שכלל, העשיר והעמיק את השיר על כל חמישים גווני הסגול שבו.
למרות שזהו האלבום המצליח ביותר בקריירה של פרינס, המוזיקה שבו הייתה דחוסה ופסיכדלית מעט יותר, בהשוואה לפרויקטים אחרים שלו. היא גם הייתה עשירה יותר: לצד שכבות של גיטרות, מכונות תופים וסינתים יש גם רביעית מיתרים שזורחת מדי פעם. פרינס והרבולושון עבדו על השירים שירכיבו את האלבום לאורך שבעה חודשים באולפן, אבל במאי הסרט אלברט מגנולי הרגיש שחסר לו עוד אחד וביקש מפרינס לכתוב שיר שיעסוק באהבה מורכבת.
למחרת פרינס חזר אליו עם When Doves Cry – הלהיט הכי גדול מהאלבום, וגם בקריירה שלו. גם 40 שנה אחרי שיצא, מדהים לחשוב ששיר ארוך שהוא מעין קונצ'רטו ארוך ומשולש לגיטרה, סינתים ומכונת תופים (שעל כולם ניגן פרינס) כבש את צמרת המצעד האמריקאי. אה, ולגבי היעדר הבס בשיר שפרינס ניקה כדי ליצור משהו לא שבלוני – כשהזמר והרבולושן יצאו לסיבוב ההופעות המצליח בעקבות האלבום, הוא כבר דאג שהבסיסט שלו בראון מארק, ישלים את החסר על הבמה.
1984 הייתה השנה הכי גדולה בקריירה של פרינס, והוא הפך לכוכב ענק, שני רק למייקל ג'קסון. שני המגה-סטארים האפרו-אמריקאים שעיצבו מחדש את הפופ הלבן, ניהלו מעין תחרות פנימית בתור הזהב שלהם. לרגע אחד הם כמעט נפגשו. בינואר 1985 פרינס הוזמן להשתתף בנבחרת הכוכבים שביצעה את שיר הצדקה We Are the World שנועד להזרים קצת דולרים מאמריקה השבעה לאפריקה הרעבה, שג'קסון היה אחד מיוצריו. בגדול, פרינס הסכים להגיע ללילה שבאותו הוקלט השיר באולפן בלוס-אנג'לס, אבל התנה את התייצבותו בכך שיתנו לו לנגן סולו גיטרה ולא לשיר שתי שורות או לעשות קולות בפזמון. לאחר שנענה בשלילה העדיף להעביר את הלילה החשוב ההוא במועדון בעיר.
פרינס אולי יצא קצת נודניק עקב ההתעקשות שלו לנגן סולו גיטרה שבשיר שיוצריו לא תכננו שיהיה בו תפקיד שכזה, מי שיקשיב למה שפרינס עושה עם הגיטרה שלו לאורך השירים ב-Purple Rain יקבל תצוגת תכלית של גיטריסט-על, שלא תמיד קיבל את מלוא הקרדיט על יכולותיו על המיתרים. ולמרות שהסולו הארוך והמהפנט שלו בשיר הנושא של האלבום הוא אחד מהגדולים שנוצרו באייטיז, נדמה שהרגע הכי אייקוני בקריירה של פרינס כגיטריסט נרשם בכלל בקאבר מאוחר יותר.
ב-2004, 20 שנה אחרי שהדהים את עולם הפופ עם Purple Rain, פרינס כבר היה במקום אחר. האלבומים המאוחרים שלו היו רחוקים מלהיות אחדים, בלשון המעטה, והבמה פונתה באופן טבעי לכוכבים צעירים יותר. אבל לרגע אחד הוא – וליתר דיוק, הגיטרה שלו - זרחה שוב, כשהוא חלק את הבמה עם נבחרת שהורכבה מטום פטי, סטיב וינווד וג'ף לין, שהתכנסו כדי להצדיע לג'ורג' האריסון המנוח שהוכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול.
הבחירה נפלה על While My Guitar Gently Weeps - כנראה השיר הכי יפה שהאריסון כתב, בימיו בביטלס, ובכלל. מי שיצפה בקליפ יתקשה בתחילה לזהות את פרינס. כשהשיר מתחיל המצלמה מתמקדת חליפות בפטי ובלין, ופרינס – עם חליפה מחויטת, חולצה אדומה בעלת צווארון עצום ומגבעת (לאיש תמיד היה סטייל), עומד קצת בצד, ובקושי נראה. אבל כשהוא נכנס לסולו החותם, העיניים לא יורדות ממנו.
את מה שהאצבעות של פרינס עושות על המיתרים של הפנדר טלקסטר הזהובה שלו קשה לתאר במילים. בקצרה - מדובר בקסם. במעט יותר – זהו כנראה אחד מרגעי הגיטרה הגדולים האחרונים בתולדות הרוק. כשפרינס מסיים את הסולו הבאמת אדיר שלו – לא לפני שהוא מנגן עם השניים, פורט בחצי שכיבה ונתמך בגבו בידי אחד מהצופים וגורם לדהאני, בנו של הביטל המנוח, לחיוך רחב, הוא לוקח את הגיטרה שלו, מעיף אותה באוויר ויורד מהבמה בלי לומר מילה. לרגע אחד – ו-20 שנה לאחר שעזה זאת בפעם הקודמת - הנסיך הסגול שוב הפך למלך.
