סרטו של אוהד מילשטיין, "לילות קיץ", שישודר הערב (ד') בכאן מתנהל ברובו בלחישות. זאת, משום שמדובר בשיחות לפני השינה שמנהל הבמאי עם בנו בן השש, עלְוָה. זה קורה בחופש הגדול שלפני כניסתו של הילד לכיתה א'. שבועות שמלווים בהתרגשות וחרדה, אבל גם בניסיון לברר מושגים מופשטים כמו "זמן", "מוות", "גן עדן" ו"אהבה", שההתמודדות עמם משמשת ביטוי לטקס החניכה שעוברים הילד ואביו בהמתנה לרגע הגדול.
מתוך "לילות קיץ"
"לילות קיץ", שזכה לאחרונה בפרס הסרט המצטיין בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, הוא יצירה מופתית. פעמיים צפיתי בו ופעמיים התרגשתי עמוקות. 52 דקות ספוגות ברגש עז. זהו מבט של אב בבנו הבכור, אך גם תיעוד של קשר עמוק בין השניים שמתקיים במרחב האינטימי המצומצם שבין האב המתעד וילדו. נדמה כאילו דבר אינו יכול לפלוש אל המרחב הזה, שהלחישות אף הן כמו מכתיבות את גבולותיו. הצופה, על כן, חש עצמו עד לאינטימיות הזו, שמוכרת לכל הורה לילדים בגיל הזה, אך גם כסוג של פולש.
באמצעות ההתבוננות הזו בבנו מבקש מילשטיין לכונן את מעמדו כאב. כמו תוהה מהו אב ומהי אבהות. הסרט אף מוקדש לאביו, ובאחת הסצינות אוהד תופס את מקום הבן ומפנה את התהיות האלה אל אביו-שלו. סצינה אחרת מוקדשת לניסיונם של הסב ונכדו להתקין מסגרת לתצלום ישן של אבי-הסב. כך נבנית שרשרת של אבהות שצוברת את משמעותה דווקא ברגע המכונן הזה, שבו יוצא עלוה, לכאורה לבדו אך בפועל מלווה באביו המצלם אותו, אל העולם, עושה את דרכו לראשונה בחייו אל בית הספר.
"לילות קיץ" מתאר את עלוה הקטן כמי שחי בעולם מוגן ואינטימי. רק במהלך ביקור משפחתי בשוויץ (אמו היא שוויצרית) הוא פוגש בילדה בת גילו, אליזה, אך גם שם, איך לא, התחושה היא של ילד החי בעולם של אגדות. לא מעט סצינות בסרט מראות אותו על רקע סדינים לבנים, וילונות רכים מתנפנפים, פרחים ופרפרים. כאילו יצרו האב המתעד ובנו מרחב פיזי ורגשי שכולו שלהם. אפילו הופעתה של האם מזוהה עם הכנות לבית הספר. כמו הייתה היא זו שמכינה את הילד לקראת השלב המשמעותי בחייו, שהאב מנסה להדחיק אותו באמצעות הדימויים שמייצרת מצלמתו.
כל עוד הוא איתו, עם עלוה – הילד הוא היחיד בעולמו של האב, אוהד. ישנה גם אחות קטנה, אבל מקומה בסרט נותר שולי. החרדה האמיתית מופיעה בתצלום הכיתתי המשותף, שם אמנם נמצא עלוה במקום טוב באמצע, אבל הצורך לחפש אותו, לאתרו בתוך התמונה, משקף מעין איום. מילשטיין, כמסתבר, הוא גם ספר חובב. בסרט הוא מקצץ את שיער ראשם של בנו ואביו. הפעולה הכמעט-טקסית הזו אינה נמצאת שם סתם. היא חלק מהאינטימיות שמתקיימת בין אבות ובניהם בסרט, אבל באופן סימבולי מדמה את מעשה התיעוד. עיצוב של דיוקן, של פנים, של זהות, שיש בו יסוד של קונפליקט אדיפלי.
הקולנוע של אוהד מילשטיין ניצב על הסף שבין תיעוד לווידאו-ארט. קולנוע תיעודי אבסטרקטי, לעיתים ניסיוני. כך זה היה ב"סיסטמה" (2010) שעקב אחר ספורטאית בנבחרת ישראל בשחייה צורנית, וכן ב"כוכבי לכת – ארבע וריאציות על ניתוק" מ-2014, שגיבוריו, בהם צייד פרפרים ומפחלץ חיות, מייצגים אורח חיים שונה מהמקובל. המשותף לסרטיו הוא האופן שבו מילשטיין מבודד את הדמויות שהוא עוקב אחריהן במרחב ובזמן, ויוצר מסה מופשטת, כמעט קוסמית, שעניינה משמעות ההתבוננות עצמה. את "לילות קיץ" אפשר לראות כהמשכו הישיר של סרט קודם של מילשטיין, "שבוע 23" מ-2016 שבו הוא תיעד סיבוכים בהריונה של אשתו. בשני הסרטים הוא מעלה שאלות שכבר נובעות מהקשר האינטימי, המשפחתי, בינו ובין מתועדיו.
"לילות קיץ" הוא לגמרי לא עוד סרט שלום כיתה א'. התמונה החותמת אותו הזכירה לי קצת את שירם של עלי מוהר ויוני רכטר, "כל עוד" ("איך בן הולך לו לבד / ואב בעקבותיו"), ומבחינה זו הורים רבים עשויים לזהות בו את המוכר. נדמה לי שזה בכלל סרט על פרידה. מבט של מילשטיין באביו הקשיש, שמצדו מביט לראשונה בתצלומו הממוסגר של אביו שלו שסופסוף תולה על הקיר. ומבט של פרידה ששולח אב בבנו, רגע לפני עזיבתו את המרחב הקסום והמבודד שיצרו להם. סרט נפלא.
