קשה להיות עכשיו יהודי בארצות הברית בכלל ובהוליוווד בפרט. כך לפחות סבורה הבמאית והתסריטאית ניקול הולופסנר (64), מי שחתומה על פרקים אחדים של "סקס והעיר הגדולה", ביימה שבעה סרטים והייתה מועמדת לפרס האוסקר לתסריט מעובד בזכות "האם אי פעם תסלחי לי?". "מעולם לא הרגשתי כל-כך יהודייה כמו שאני מרגישה לאחרונה", היא התוודתה כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל קרלובי וארי ה-58, אשר נערך בעיירת הנופש והספא הצ'כית, שם עשו לה מחווה. "יהודים מרגישים כעת מסומנים והרבה אלימות מופנית כלפיהם, ממש כמו שאסיאתיים חוו בזמן הקורונה".
שקרים קטנים - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
למה את מרגישה יותר יהודייה עכשיו?
"אנשים יותר שמים לב לזה שאני יהודייה. לפעמים יש במפגשים רגע של 'את יהודייה?'. תמיד הרגשתי את זה קצת. אומנם לא גדלתי בסביבה אנטישמית, אבל רבים אחרים בגילי כן גדלו בכזאת סביבה. אני מרגישה גם שמצמידים לי סטריאוטיפים ואומרים שאני 'וודי אלן באישה'".
ואת לא אוהבת את הכינוי הזה?
"לא. נהוג להסתכל על וודי אלן בתור 'היהודי הנוירוטי', וכן, גם אני יהודייה נוירוטית, אבל אני עומדת בפני עצמי - אני לא כמו וודי אלן. אפילו שהסרטים שלו הם מקור השראה עבורי. אגב, לפעמים, כשאני כעת מבקרת במקומות, למשל באירופה, נדמה לי שאני היהודייה היחידה בחדר".
באמת?
"כן. ופעם לא הייתי מבחינה בעובדה הזאת. אנטישמיות זה דבר אמיתי לגמרי. ואני לא מנסה להגיד שאני תומכת במה שישראל עושה בעזה, אין שום קשר, זה מזעזע מה שישראל עושה בעזה".
מה התחושות שלך לגבי הטבח של 7 באוקטובר וההפגנות האנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית?
"תראה, רצח זה רצח. אני כואבת עבור המין האנושי, עבור כל בני האדם, ואם החבר'ה האלה במזרח התיכון רוצים להמשיך לרצוח זה את זה - אני לא יכולה לעצור את זה. אף אחד מאיתנו אינו יכול. אני פשוט רוצה שלום בעולם. אולי אם נשים היו מנהלות את העולם, זה היה קורה. למעט האיטלקייה ההיא (ג'ורג'ה מלוני, ראשת ממשלת איטליה - א"ק). אני לא רוצה שהיא תנהל את העולם. השנאה נמצאת עכשיו בכל מקום. אני הולכת תיכף לבכות. בעצם, השנאה תמיד הייתה בכל מקום, אבל עכשיו היא איתנו בחדר. אנשים מדברים אותה. בני אדם יכולים להיות אכזריים ומלאי שנאה – ועכשיו יש להם יותר איך לבטא אותה ממה שהיה להם פעם. הם יכולים להגיח מהשיחים ולומר את דברם, בזכות טראמפ. השאלה היא האם נהיה כאן בכלל בעוד 20 שנה? העולם הולך לעזאזל וזה מכניס המון דברים לפרופורציה. אני מתה מפחד. כולם מתים מפחד, בפרט בנוגע לילדים שלנו".
הדוד המצחיק וודי אלן
הולופסנר נולדה בניו-יורק למשפחה ממוצא אשכנזי-רוסי. אביה לורנס היה יוצר רב פעלים (שחקן, מחזאי, משורר, צייר ופסל) ואמה קרול מעצבת תפאורות. ההורים התגרשו כשהיא הייתה בת שנה, והולופסנר עקרה עם אמא שלה להוליווד. כעבור שנים אחדות, אמא שלה התחתנה עם צ'רלס ה. ג'ופה, המפיק הקבוע של וודי אלן. הבעל הטרי אף סידר עבודה לאמא בסרטיו של אלן. וכך מצאה עצמה ניקול הקטנה מבלה בסטים של הגאון הקומי, למשל ב"ישנוני" (1973).
"היה כיף להיות במחציתו של וודי כשהייתי קטנה", משחזרת הולופסנר. "הוא היה מקניט אותי, חובט בי עם העיתון, מתבדח. קצת כמו הדוד המצחיק שיש לכולנו. כשהייתי בת 6 הייתי ניצבת ב'קח את הכסף וברח', אבל אחותי חסמה לי את הפנים, אז ההופעה הזאת הלכה לעזאזל".
בגיל 22 הולופסנר עבדה לצד אלן כעוזרת הפקה בסרטו "קומדיה סקסית של ליל קיץ". "זו הייתה עבודה משעשעת. צילמנו מחוץ לניו יורק ושמו אותי לעמוד במעלה גבעה ולצעוק 'רולינג' ו'קאט', ולמעשה אף אחד לא שמע אותי. אז הרגשתי די חסרת תועלת, אבל עדיין נהניתי מאוד. כעבור ארבע שנים, הייתי עוזרת עריכה ב'חנה ואחיותיה' ולמדתי המון מלצפות בקטעים שקיבלנו מדי יום".
נשארת בקשר עם וודי?
"ככל שהתבגרתי כך וודי התרחק יותר ולא ממש נשארה לי מערכת יחסים איתו".
עד כמה הוא השפיע בהמשך על הסרטים שלך?
"הוא השפיע עליי, לא בגלל שהכרתי אותו אישית, אלא בגלל שאהבתי את הסרטים שלו וצפיתי בהם, בדיוק כמו כל אדם אחר".
כשהשיחה שלנו מגיעה למחוזות תרבות הביטול והאם להחרים יוצרים סוררים, כמתבקש במקרה של וודי אלן וההאשמות שיוחסו לו, הולופסנר הרהוטה והקולחת מתקשה לענות, לראשונה. לפעמים היא שותקת ולפעמים היא מחשבת את מילותיה בקפידה. "יש לי המון תחושות בעניין כל הסיפור הזה שהיה עם וודי", היא אומרת ואז פוצחת בשתיקה ארוכה.
צפית בסרטים שהוא עשה בשנים האחרונות?
"אני מעדיפה שלא לומר דבר בעניין. וכפי שוודי אמר בסרטו 'אבק כוכבים': 'הסרטים הראשונים הם אלה המצחיקים'. אני עדיין יכולה לצפות בסרטיו הראשונים של וודי, שאותם אני אוהבת, וליהנות מהם".
ג'רי סיינפלד טען לאחרונה ש"הקומדיה הטלוויזיונית נכחדת בגלל הפוליטיקלי קורקט ואנשים פוחדים להגיד דברים שיפגעו באחרים". מה את חושבת על הקביעה הזאת?
"וואי… זו שאלה שהיא קצת שדה מוקשים. מה דעתי על תרבות הביטול? תרבות הביטול מכוערת ולא בהכרח תורמת להגשמת המטרה שלה. ועדיין, אנשים צריכים לשאת באחריות על המעשים שלהם. כמובן שלא חייבים לתלות אותם בפומבי כפי שעשו בימי הביניים - ואת זה אני כן רוצה להדגיש. איך ההשפעה של התקינות הפוליטית על הקומדיה? כן, זו תקופה מורכבת מאוד לחרוג בה מהפוליטיקלי קורקט, ועדיין, ניתן לראות שאיבדנו משהו. וזה כל מה שאומר בנושא".
בנעוריה, הולופסנר רצתה להיות ציירת כמו אביה. "אבל התברר שאני לא טובה מספיק בציור, אז התחלתי לקחת שיעורי קולנוע, שהיו קלילים וכיפיים. חשבתי שאוכל להיות תסריטאית, או מעצבת סט. מעולם לא עלה בדעתי להיות במאית. בלימודי קולנוע מכריחים אותך גם לביים וגיליתי שזה כיף ושאני לא רעה בתחום - וכך חשבו גם המורים, לכן החלטתי ללכת לכיוון הזה".
ב-1996 ביימה הולופסנר את סרט הביכורים שלה Walking and Talking - שסימן את תחילת שיתוף הפעולה הנמשך שלה עם השחקנית קתרין קינר. "אני חווה עכשיו רגעי קרינג' כשאני צופה בו", היא מתוודה, "אבל מי לא מרגיש ככה כלפי הסרט הראשון שלו? חוץ מכמה במאים שעשו סרטי ביכורים שהם ממש גאוניים".
הסרט הפך לפולחן ובזכותו הבמאית המתחילה החלה לקבל הצעות עבודה בטלוויזיה, למשל בימוי פרקים בעונה הראשונה של "סקס והעיר הגדולה". "זו הייתה העבודה הראשונה שלי בטלוויזיה ולא באמת ידעתי מה זה הולך להיות. לא חזיתי את ההצלחה שהיא תנחל. כולם היו נחמדים מאוד וכיפיים, וחשבתי שהסדרה עצמה מצחיקה מאוד וחדשנית למדי. נהניתי לעבוד עם שרה ג'סיקה פרקר, שהייתה נהדרת, ועם המפיק הגאון מייקל פטריק קינג. לא היו ריבים על הסט, לא ראיתי ויכוחים וכולם פשוט היו מקסימים זה לזה - לפחות בפניי. וכשביקשו ממני לחזור לעבוד בעונה השלישית, כמובן שמאוד התרגשתי".
שמעת שדור הטיקטוק מגלה עכשיו את "סקס והעיר הגדולה"?
"אני לא בטיקטוק, אבל אני יודעת כמובן שעלו לאחרונה עונות חדשות, שאני לא חלק מהן".
"יש פוליטיקה בסרטים שלי, אבל אני לא במאית פוליטית"
במהלך הקריירה שלה, הולופסנר ביימה פרקים בסדרות מצליחות כמו "עמוק באדמה", "בנות גילמור" ו"כתום הוא השחור החדש". לצד זה ביימה שבעה סרטים עלילתיים, וביניהם "ממש מושלמות", "חברות עם כסף" עם ג'ניפר אניסטון ו"דיברנו מספיק" עם ג'יימס גנדולפיני המנוח וג'וליה לואי-דרייפוס, שגם הופיעה בסרטה "שקרים קטנים" שהוצג לפני שנה.
בדרך כלל מתארים את היצירה שלך כעוסקת בנוירוזות של מעמד הביניים האמריקני ושל אנשים עשירים. האם שקלת לעשות סרט על מעמד אחר?
"וואו, אתה מנסה לקבור אותי? הסרטים שלי בוחנים את סוגיית המעמדות, אבל אני לא כותבת רק על אנשי מעמד הביניים ועל הבעיות שלהם וזהו. הדמויות בסרטים שלי נלחמות במעמדם ובתחושת האשמה, בשאלה מה הם יכולים לעשות כדי לשפר את העולם. במובן הזה הסרטים שלי עוסקים במעמדות שונים - אני לא מהללת את העשירים. נכון, אני מאוד מתעניינת במעמדות ובפערים ביניהם ואני מביעה את זה איך שאני יודעת ובאופנים אישיים מאוד. יש פוליטיקה בסרטים שלי, אבל אני לא קולנוענית פוליטית".
ביימת את ג'יימס גנדולפיני ב"דיברנו מספיק", שיצא למסכים זמן קצר אחרי מותו המפתיע ב-2013. מה את הכי זוכרת מהעבודה איתו?
"כשצחקנו עם מכונת פלוצים. בכלל, צחקנו יחד המון. הזיכרון הכי טוב שלי ממנו הוא שזכיתי לראות אותו משחק, ומשחק כל-כך יפה. לא אשכח את האדיבות שהפגין כלפי כל חברי הצוות - הוא באמת היה אדם טוב ושחקן מדהים. מדהים שהוא בטח בי, לפחות רוב הזמן.
"הלוואי שהוא היה יכול לראות את הסרט, זה משהו שכואב לי עליו. אבל שחקנים רבים לא צופים בסרטים שלהם ואולי גם ג'יימס לא היה צופה ב'דיברנו מספיק' גם אם הוא היה בין החיים. ג'יימס לא אהב לצפות בעצמו. הייתה לו מערכת יחסים מאוד מורכבת עם סטטוס הסלבריטי של עצמו. לדעתי הוא הרגיש מאוד את עול 'סינדרום המתחזה', ויכול להיות שזה היה המקור לחלק מהדאגות שלו. הוא היה מבריק. עצוב שהיו לו כל-כך הרבה דאגות".
5 צפייה בגלריה
הרגיש את עול 'סינדרום המתחזה'. ג'יימס גנדולפיני עם ג'וליה לואי-דרייפוס ב''דיברנו מספיק''
(צילום: יחסי ציבור)
את מכירה את הוליווד מגיל צעיר. איך היא השתנתה במהלך השנים?
"היא השתנתה בצורה דרמטית מהתקופה שבה אני התחלתי. היה לי מזל גדול שהייתי במקום הנכון, בזמן הנכון. אני לא מנסה להוריד חלילה מהכישרון שלי, אבל יש המון אנשים מוכשרים שלא זוכים לקבל הזדמנות. בשנות ה-90 בהוליווד היו מוכנים יותר להסתכן ולתת במה לקולות חדשים וכך גם אני קיבלתי הזדמנות. היה לי קול נשי מובהק, כתבתי על דברים אישיים וסיפורים קטנים. הייתי אחת מהנשים המעטות שזכו להזדמנות הזאת. הייתי חריגה כי היו המון גברים שעסקו בתחום, ולא הייתה שום לינה דנהאם או גרטה גרוויג. לא הרבה נשים עשו את מה שאני עשיתי, ומסביבי חשבו שאני מגניבה. היו הרבה יותר מקומות שבהם יכולת לקבל מיליון דולר או שניים כדי להרים סרט. עם זאת, נהדר שהרבה יותר נשים היום זוכות לביים סרטים".
הזכרת את גרטה גרוויג. אהבת את "ברבי"?
"אני לא רוצה לומר כלום על הסרט. אני מקווה שגרטה תהיה הנשיאה של ארצות הברית. ברצינות. יש לה מלא כוח, ושמעתי שהיא בן אדם מקסים. היא הגיעה לגובה אטמוספרי שאני לעולם לא אגיע אליו, ושתהנה מזה".
יש בך חלק שרוצה להראות שגם את יכולה לעשות כזאת הצלחה?
"כן, לגמרי. לא בהכרח הייתי לוקחת על עצמי את 'ברבי', אבל היו קומדיות לקהל הרחב שרציתי לביים ולא קיבלתי את התפקיד".
למרות מעמדה, המועמדות לאוסקר והמוניטין שלה, הולופסנר מגלה שהיא עדיין נאבקת להשיג מימון. "אני תמיד אומרת לסוכן שלי שיגיד למפיקים שאני מוכנה לביים דברים אחרים, שאני מעוניינת להתרחב - אבל רוב האנשים חושבים שאני לא באמת רוצה. ניסיתי מספר פעמים ליצור סדרה משלי, אבל אף אחד לא רצה אותן. דחו אותי. אבל אני לא מתלוננת. לתסריטאי טלוויזיה קשה הרבה יותר ממני למצוא עבודה. גם לאנשים לבנים הרבה יותר קשה למצוא היום עבודה. אני לא מרגישה רהוטה במיוחד כשאני מדברת על הפוליטיקה בהוליווד. בכנות, אני אפילו לא יודעת מי מנהל את האולפנים ולפעמים זה מביך, אבל ממש לא אכפת לי כל עוד מישהו ייתן לי קצת כסף לעשות סרט. אני גם בררנית ודוחה לא מעט הצעות".
כדי להתפרנס הולופסנר כותבת או משכתבת ועורכת תסריטים של הפקות ענק. "האמביציה היא לעשות משהו אחר, לפגוש המון אנשים חדשים, לבקר בסטים מסוג אחר ולקבל משכורת. וגם להרגיש שאני יכולה לעשות את מה שהם מבקשים ממני לעשות. בדרך כלל מבקשים ממני לשפר ולהוסיף עומק לדמויות הנשיות, שיהיו מעניינות ומצחיקות יותר".
בשנים האחרונות הולופסנר הייתה מעורבת ב"האלמנה השחורה" תוצרת מארוול (בלי קרדיט), וב"הדו-קרב האחרון" של רידלי סקוט בהנהגת בן אפלק ומאט דיימון, על משפט אונס בצרפת של ימי הביניים. "זו הייתה חוויה פנטסטית לכתוב סרט תקופתי מושקע כמו 'הדו-קרב האחרון'. בהתחלה חשתי קצת מאוימת, כי מעולם לא עשיתי משהו כזה, אבל כשבן ומאט ניגשו אליי - וגם רידלי, שכמובן היה צריך לאשר את העסקתי - הם גרמו לי להאמין שאני יכולה. גם הם היו קצת בלחץ מהסרט. כולנו עשינו תחקיר מקיף. אין יותר מדי מידע על נשים באותה תקופה והייתי חייבת לשפר את הסיפור כדי שיעבור מסך. בן, מאט ורידלי היו פרטנרים נהדרים לעבודה משותפת. צחקנו המון וזו הייתה חוויה באמת מרגשת לזכות להגיע לצרפת ולאירלנד ולראות את רידלי מצלם בחמש מצלמות את סצנות הקרב. הכול היה לי לגמרי חדש וחיובי".
אבל עם כל הכבוד לתחושות החיוביות, סקוט לא תמיד כיבד את השגותיה של הולופסנר על הדרך שבה הוא טיפל בתסריט שלה. "היו רגעים בהם שהרגשתי שרידלי לא לגמרי מבין את הסצנה - ולפעמים גם הייתי אומרת לו את זה, ואז הוא היה אומר לי: 'עופי', או 'אני לא צריך את הדעה שלך'. הלוואי והוא כן היה מקשיב לי. הוא חשב שלפעמים הייתי קצת פולשנית".
רידלי באמת אמר לך "עופי"?
"הוא הציב גבולות וכיבדתי את זה, אבל לפעמים היה קשה לי לצפות בסצנה שמצולמת לא בדיוק איך שהתכוונתי שתהיה".
ואיך הרגשת שהוא נפנף אותך?
"אם הייתי בת 30 ורידלי סקוט היה אומר: 'קחי צעד אחורה', כנראה שהייתי הולכת לבכות בשירותים. אבל כיום יש לי פחות אגו".
