תכננו את הרומנטיקה ביניכם והתמידו בתחזוקתה
הדייט הגרוע בתבל
אינני יועץ זוגי, אך לעיתים אין לי ברירה אלא להזמין בני זוג של מטופלים שלי לפחות לכמה מהמפגשים, וגם זה, רק אם הם מבקשים. אם שיפור הזוגיות הוא מטרת הטיפול העיקרית, אני מפנה ליועצים מומחים בתחום. ואולם כשחוסר סיפוק בחיי הנישואים הוא אחת מהבעיות העיקריות של המטופל, אין טעם לדון בכך במעמד צד אחד. שלא במפתיע בני הזוג של המטופלים שלי לא בדיוק רוחשים אמון למטפל של הצד השני שלהם – שזה אני – וכך הפגישה המשולשת הופכת לניסיון לתקן זאת.
לפני המפגש אני נוהג להציע כמה כללים בסיסיים לשיפור היחסים. נניח שהוא או היא החליטו לפנות זמן לטובת הרומנטיקה, נגיד, ארבע שעות בשבוע, משהו כזה (מדובר בבני אדם בוגרים ואחראיים). ייתכן שאפשר להסתדר עם מה שיש. אולי אפשר להקדיש לכך אפילו מעט יותר. אבל מסגרת זמן של שבעה ימים בשבוע היא מצומצמת מלכתחילה, ולכן נחוץ לתכנן זאת בקפידה. ראשית, כשמנסים לבצע את התוכנית המוצעת, על כל הוויכוחים והדיונים הכרוכים בכך, והאופן המלאכותי שבו המהלך נתפס – היו סמוכים ובטוחים שהתוצאה תהיה מחרידה. שני בני הזוג ירגישו מטופשים, החוויה תהיה בלתי-נסבלת ותגרור עוינות ויצר נקמנות. ייתכן אף שכל הרגשות השליליים הללו יטופחו והיחסים ייפגעו – לעיתים ללא תקנה.
ייתכן שהמטופל שלי ובת זוגו התרחקו מאוד זה מזה במשך השנים. הם ממש לא מאושרים, ואולי הם שונאים אותי אפילו יותר מאשר זה את זה. הם יושבים שם בזרועות משולבות על החזה, מגלגלים עיניים (גלגול עיניים זה סימן רע מאוד). אף אחד מהם לא ייתן לי ולו קצה חוט. אני שואל אותם מתי הייתה הפעם האחרונה שעשו משהו רומנטי יחד? מתי יצאו יחד לבילוי משותף? ואם העניינים טרם הידרדרו לגמרי, השניים פורצים בצחוק מר. במקרים אחרים יפלטו מולי נחרת בוז גלויה. אני מתעלם מהעלבון ומייעץ להם שינסו לצאת יחד, או גרוע מכך, שיתחילו לצאת יחד בקביעות. ההצעה הראשונה גרועה דיה, השנייה כבר בלתי-נסבלת. "אנחנו לא מתכוונים לצאת יחד לשום בילוי", הם מצהירים, "מספיק יצאנו לבילויים לפני החתונה, כשעוד היה בזה טעם. חוץ מזה, לא ייצא מזה כלום, רק נריב כל הזמן".
וזו דעתי על התגובה השטחית, המרירה ונוטפת הכעס הזו: "הינה מה שאתם בעצם אומרים לי: אתם מתעקשים לא לצאת יחד יותר אף פעם, לאורך כל חיי הנישואים שלכם. ככה שמרומנטיקה ואינטימיות אתם יכולים לשכוח לגמרי. על זה כבר ויתרתם מראש. אם כך, מה אכפת לכם לוותר רק על כמה שעות מחייכם? קחו סיכון קטן, תקדישו את הזמן וצאו למקום נחמד. ואולי אתה תעז לכרוך זרוע סביב מותניה, או שאת תניחי יד על הברך (לא הברך שלך, כמובן). ברור שאתם כועסים זה על זה, נפגשתי עם שניכם. אני מבין למה כל אחד מכם מרגיש כך. פשוט תנסו את זה. זה בסדר לא לאהוב את זה. אל תצפו להצליח לעשות את זה נכון. אתם לא חייבים ליהנות מזה. אין צורך לוותר על הכעס. כל מה שאתם צריכים זה להצליח לסבול את זה פעם אחת.
שניהם רותחים מעצם ההצעה המרגיזה, ובסוף מסכימים בתרעומת ולא ללא מחאה לעשות לי את הטובה הזו. במפגש הבא הם מדווחים: "קרה בדיוק כל מה שאמרנו לך מראש שיקרה. זה היה נורא. רבנו לפני שיצאנו, המשכנו לריב בחוץ, בילינו את כל הערב במריבות, ואז חזרנו הביתה. בחיים לא נעשה את זה שוב". הם ממש גאים בעצמם. הלוא אמרו לי שזה לא ילך, שהרעיון שלי טיפשי, והנה הם הצליחו להוכיח לי. הערימו על השוטה שאני. "ועכשיו מה?" אני מקשה, "זהו? זאת התוכנית שלכם? ממתינות לכם שישים שנות נישואים. עשיתם מאמץ קטן אחד ונעתרתם בזעף לצאת לבילוי אחד. אתם לא מסתדרים ביניכם כבר הרבה זמן, כך שהסיכוי שתיהנו היה אפסי מלכתחילה; ומאחר שהתעצבנתם על ההצעה הילדותית והמרגיזה שלי, לשניכם היה מניע להכשיל אותה. אז זהו זה, ככה החלטתם להעביר את עשרות השנים שנותרו לכם יחד, במרירות נקמנית, ולא, נניח, בהתחשבות הדדית?
"בואו ננסה לרגע לחשוב על זה ככה: אף אחד מכם אינו מיומן בהפקת בילוי רומנטי. ברור שהניסיון הראשון יהיה מחריד. ייתכן שנחוצים לכם 15 מפגשים, או 40, כי אתם כבר חלודים. אתם צריכים להתאמן וללמוד ולהתחיל לפתח הרגל של רצון טוב. אולי אף אחד מכם לא היה רומנטי במיוחד אף פעם, ואם פעם כן הייתם – הימים ההם חלפו זה מכבר. רומנטיקה היא כישרון שצריך לרכוש. לא מתנת חינם מקופידון."
נניח שאתם נשואים, או נמצאים במערכת יחסים. נניח גם שאתם עושים את זה פעם-פעמיים בשבוע. אולי פחות, אולי יותר. פעמיים בשבוע הן 100 פעמים בשנה. נניח שנותרו לכם עוד 30 שנות נישואים – זה 3,000 פעמים. האם יהיה מופרך מדי להניח שתרצו להקדיש פרומיל מהזמן הזה לשפר את המהלכים שלכם בפיתוי, בתקשורת, ובביצועים של מעשה האהבה? ואז, מה זה משנה אם נדרשו לכם 15 מפגשים מזעזעים עד שתגיעו לרמה של בילוי סביר? מדובר ב-15 פעמים מתוך 3,000 – חצי אחוז מהזמן שיכולתם ליהנות הרבה יותר יחד. אולי תעזו לצאת שוב, ולו רק כדי להחליט אם אפשר לתקן את היחסים? באמת חשבתם שדברים מורכבים וסבוכים כמו נישואים יכולים להצליח ללא כל מאמץ, בלי להתאמן וללא מחויבות?
"אז היה לכם בילוי אחד נוראי. הדבר האחרון שמתחשק לכם זה לחזור על החוויה. אבל זה בדיוק מה שתעשו, משום שאתם תעדיפו להציל את הנישואים שלכם ולא להיכנע ולוותר מראש. אולי הבילוי הבא יהיה טוב יותר בחמישה אחוזים, אולי אחרי כמה ניסיונות תזכרו, לרגע אחד קצר, מה מצאתם זה בזה פעם, כשהחלטתם להתחתן. אולי תצליחו לכרוך יחד משהו מרגש יותר מזרועות, בהיענות מעט חמה יותר מצידו של זה שאי-שם בעומק ליבו הקר אליך עתה – אכפת לו ממך. ואם אתם מתכוונים לרוץ יחד למרחקים ארוכים, כפי שמתחייב מהנדרים שלכם, אולי בכל זאת תרצו להקדיש יותר זמן כדי לעשות את זה נכון יותר?"
***
סוף מעשה האהבה במחשבה תחילה
עד כה לא היה טעם לדבר על רומנטיקה, משום שרומנטיקה היא משחק. ואין כל טעם לשחק כשהמגרש מלא במהמורות. שלום הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק למשחק, כך שאם הזמינו אתכם לשחק ראו עצמכם כבני מזל. כל הנוגע לרומנטיקה, לאינטימיות וליחסי מין בחיי הנישואים – מורכב, ותחת כל סוגיה רובץ דרקון. כבלתם אליכם בן או בת זוג בכבלי נישואים, ועתה עולה שאלת תדירות יחסי המין שאתם מקיימים (יחד, כמובן). פעם בכמה זמן? "אף פעם", זו התשובה הלא נכונה. חוזה הנישואין הוא הבטחה להסדרת הרומנטיקה לסיפוק רצונם של שני הצדדים. סקס הוא חלק מהחוזה, תנאי הכרחי לנישואים יציבים. תשובות כמו "עשרים פעם ביום" עוד לא שמעתי, אבל בין זה לבין "אחת לשנה אני עושה טובה מתוך חוסר חשק גלוי" – צריך למצוא פשרה שתהיה מקובלת על שניכם.
אם לזרוק הערכה גסה – זוג ממוצע, ילדים, שני ההורים מחזיקים במשרות, טרודים בניהול כלכלת הבית; ובהינתן כל הדאגות, האחריות והמטלות – הייתי אומר שתדירות של פעם-פעמיים בשבוע, אולי אפילו שלוש (במקרה הנדיר), נשמעת סבירה. מניסיוני הטיפולי זו תדירות שלרוב מתקבלת על דעתם של שני הצדדים. פעמיים בשבוע עדיפות על פעם אחת. אבל פעם אחת טובה יותר מאפס. אפס זה רע. אם הגעתם לאפס – אחד מכם הוא עריץ (או עריצה) והשני (או השנייה) עבד. אם הגעתם לאפס – אחד מכם יבגוד – פיזית, רגשית, יפנטז על בגידה, או שילוב כלשהו של שלוש האפשרויות. ואני לא מקל ראש בבגידה. אבל משהו פה צריך להשתנות. מישהו היה צריך לומר "לא. זה לא מקובל" כשמחוג הרומנטיקה צלל לאפס. אני לא ממליץ על ניאוף, אבל זה מה שיקרה אם חיי המין שלכם התפוגגו. ואולי אתם דווקא מעודדים את זה בסתר. ככלות הכול, להצטייר כקורבן זה מתגמל; "אשתי מנהלת רומן עם גבר אחר, אומלל שכמותי". "למה זה קרה, לדעתך?" "אולי חיי המין שלנו לא היו משהו" (התשובה הזו מגיעה לרוב רק אחרי עבודת חפירה רצינית). "מה זאת אומרת 'לא משהו'?" "מי זוכר? הפעם האחרונה שלנו הייתה לפני שנתיים, ואז היא הלכה לה עם מישהו אחר". אה. באמת? מעניין למה. לבני אדם נורמליים יש ציפיות לכמות מסוימת של סיפוק מיני. הניחו שנישאתם לאדם נורמלי, שכמו כולם – מצפה לבערך פעמיים בשבוע. או לכל הפחות פעם אחת, אם אתם עסוקים מאוד.
ייתכן שבתקופת ירח הדבש ובסמוך לה אף אחד מכם לא היה צריך להתחנן ממש. אבל החיים שוחקים, ועכשיו צריך לטרוח כדי לעורר מחדש את הרומנטיקה. וכן, לצאת לבילוי זוגי זה נורא. זו חובה שגם רווקים סובלים ממנה. כרוכה בכך גם הרפתקנות מסוימת, אבל זה קורה בעיקר בסרטים, והרבה פחות באתרי ההיכרויות, בהודעות הטלפוניות, בבתי בקפה, במסעדות ובברים שבהם מתקיימים המפגשים הראשונים, המסורבלים והמביכים. אתם צריכים ממש לעבוד בזה, וזה מה שתעשו אם אתם רווקים, כי אתם בודדים, רעבים לתשומת לב, ומשוועים לאינטימיות. (רווקים, אגב, מקיימים בממוצע הרבה פחות יחסי מין מנשואים. אם כי יש לשער שאחוז קטן מהם עושים את זה כמו משוגעים. אבל גם המצליחנים האלו לא ממש יוצאים נשכרים מכך).
בדידות וחסך באינטימיות הופכים רווקים לפועלים בפס הייצור של מפעל המפגשים. אל תחשבו שזה קל. זה מחייב לפנות זמן בחיים, לתכנן, להפעיל את הדמיון, להוציא כסף, למצוא מישהי או מישהו סביר שיסכימו לצאת איתכם, ולנשק הרבה צפרדעים עד שיימצא הנסיך, או הנסיכה. כך שרוב האנשים חשים הקלה כשהם מתחתנים, ונפטרים מכל המאמצים חסרי התוחלת של ההיכרויות. אבל זה לא אומר שמרגע שנישאתם אתם יכולים לנוח על זרי הדפנה בתחתונים של הסבא שלכם ובגרביים מהבילות, ולחכות שכל מה שתמיד דמיינתם שמתרחש בפנטהאוז של יו הפנר יתחולל לפתע בסלון הבית שהקמתם. כדי שמשהו בכלל יקרה, תצטרכו להביך עצמכם בשיחות כמו: "אז מה סוכם, מותק? שלישי וחמישי? שישי וראשון?" ואתם חושבים, "הו, אלוהים, זה כל כך קר וענייני. מלאכותי, משמים, כל כך צפוי, בורגני, רובוטי – הכי לא רומנטי שיש. זה כל כך תובעני ומגביל. זה הופך את הסקס לחובה. איפה כל הכיף? היכן הספונטניות, אורות הג'ז, הקוקטיילים, הריגוש ממשיכה לא צפויה? איפה הטוקסידו והשמלה השחורה הקטנה?" ברצינות? זה מה שדמיינתם? איזו הזיה מטופשת. מה מכל זה היה לכם כשיצאתם לדייטים ברווקותכם? זה קרה אי-פעם? ונוסף על כך (ושימו לב, עכשיו אנחנו בשיחת מבוגרים), אתם רוצים שתי משרות (שתי קריירות, שתי הכנסות), שני ילדים, איכות חיים סבירה – ועם כל זה אתם מצפים לספונטניות? ולא "תתפשרו" על פחות מזה?
לבריאות, שיהיה לכם. אני, בכל ניסיוני המקצועי כמטפל (וגם מניסיון אישי) לא רואה את זה קורה, לא בלי עבודה קשה. במציאות מה שקורה הוא שהצרכים ההכרחיים המוחלטים של החיים ישתלטו על סדר העדיפויות שלכם וידחקו הצידה את הצרכים הנחשקים יותר, ההכרחיים גם הם, אבל פחות בהולים. ברשימה של עשרה דברים שצריך לעשות ביום – קיום יחסי מין יהיה במקום ה-11. לא שזה לא חשוב, אבל גם למספר חמש ברשימה לא תצליחו להגיע. אם לא תעשו מאמץ מודע לפנות לזה זמן, לא תגיעו לזה לעולם. אתם עשויים לחשוב: "איך יהיה לבלות עם האדם שפעם נמשכתי אליו?" אתם חייבים לפענח את העניין. אולי יש לכם זמן רק לחצי שעה של צפייה בטלוויזיה לפני שתזנקו למיטה. החיים די קדחתניים כך שאולי יש לכם רק שעה וחצי, או שעה, כי החיים עמוסים. מקלחת זו התחלה טובה. שפתון יכול להועיל. בושם. בגד ארוטי. אתה גבר? קנה לה בגד חושפני שמדליק אותך. את אישה? לבשי אותו. חשפי בפניו את אומץ הלב שלך. אתה גבר? קנה לעצמך בגד אלגנטי, בטוב טעם, לא מצועצע במידה שתביך אותך ותוציא לך את החשק. מחמאה על התעוזה? לא רעיון רע. אולי אפילו בכל פעם שזה קורה, ולאורך שנה שלמה. אתם מנסים לבנות פה קצת אמון. אורות עמומים זה טוב. אם הוא הרחיק לכת עד כדי קנייה של נרות רומנטיים, התאמצי לא לפרוץ בצחוק. זכרו שתגובה צינית עלולה לפוגג את כל העניין הרגיש והשברירי הזה, ולהעלים אותו לגמרי מהמציאות שלכם (למשל, לתמיד). הנה כלל: לעולם אל תענישו מישהו על משהו טוב שעשה למענכם, אם אתם רוצים שימשיך לעשות אותו. במיוחד אם נדרשה תעוזה.
חושק ברומן עם אישה נשואה? חולמת על רומן עם גבר נשוי? אז אתם מתאימים להפליא זה לזה וכל שנותר הוא לארגן את התפאורה. את מפדרת את אפך בחדר הרחצה. הוא מסדר את המיטה. נרות כבר הזכרנו? מה לגבי קצת מוזיקה? רצוי שחדר השינה יהיה נקי, לא יזיק שיהיה אסתטי ומטופח. מה דעתכם לא להזדקן ולהשמין באופן לא בריא והיפוכונדרי הכי מהר שרק אפשר רק כדי לנקום בבני הזוג? תתפלאו, אבל אנשים עושים דברים כאלו. אם תודו במאווים שלכם ותתמקחו עליהם, יש סיכוי שתקבלו מה שאתם צריכים ואולי גם את מה שאתם רוצים. מה בא לך? מה מדליק אותה? אתם מתכוונים לשתף זה את זה בסודות שלכם? אתם מוכנים להעז גם אם הניסיון הראשון יהיה אסון? יש לכם אומץ לנסות מהלכים חדשים גם אם תרגישו כמו מטומטמים בפעם הראשונה?
אף אחד לא טוען שזה קל. אנשים עושים זה עם זה, או זה לזה, דברים שאין להם אומץ לדבר עליהם. חכו למצב הרוח המתאים ותתמקחו על מה שבא לכם. במיוחד אם מה שבא לכם זה לשמר משיכה מינית הדדית לעשרים השנים הבאות, במקום לחפש אותה במקום אחר. עדיף להגיד לעצמכם שהכול בסדר ושאתם מסתפקים במה שיש, גם אם זה שום דבר? זו לא האמת. אתם לא מסתפקים. לא אם יש לכם מעט כבוד עצמי ושכל ישר. ברור שאתם רוצים משהו. אם תציעו את מה שאתם רוצים ותהיו פתוחים להצעות מהצד השני, אולי תקבלו זה מזה לא רק מה שאתם רוצים וצריכים, אלא יותר ממה שהתכוונתם.
אז. צאו לכמה דייטים יחד. התמקחו עליהם והתאמנו עד שתהיו אלופים בדייטים. העזו לספר לעצמכם מה בא לכם, והיו הגונים די כדי לגלות את הסוד לבני הזוג. ככלות הכול – למי הם יגלו אותו? התמסרו לאידיאל שעליו נבנית מערכת יחסים אמיצה וכנה. עשו זאת ברצינות הראויה למען שלמות נפשכם. התייחסו ברצינות לנדר לדבוק זה בזה, כדי שתהיו נואשים מספיק להיגרר לשולחן המשא ומתן, ולנהל אותו בכנות. אל תניחו לניסיונות ההתחמקות המתריסים מצד בני הזוג לנער אתכם מעליהם. אל תצפו בתמימותכם שהרומנטיקה תשמר את עצמה בלי השקעה מצידכם. הסכימו על חלוקת מטלות שתהיה מקובלת על שניכם, בלי שאף אחד מכם יהפוך לעריץ או לעבד. קבעו מהם הדברים שיספקו אתכם במיטה ומחוץ לה. ואז, אולי תוכלו לשמר את אהבת חייכם, ואף תזכו בחברות, באיש או באשת אמון, ואז הסלע הקר שבקצה הגלקסיה שעליו אנחנו חיים, יהיה מעט יותר חמים ומנחם מכפי שהיה עלול להיות. ומשום שישנה תמיד סערה בדרך, אם לא תהיו עוגן זה לזה – הייאוש יידפק על הדלת, ולא ירצה לעזוב.
תכננו את הרומנטיקה ביניכם והתמידו בתחזוקתה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"להיות אדם", ג'ורדן פיטרסון, תרגום: דלית לאוב-סוטר, סלע מאיר, 318 עמודים
