מי זאת פה שקמה בשישי על הבוקר, ובמקום פשוט לשחרר - כמובטח - אלבום באורך נורמלי שחררה אלבום כפול שמכיל לא פחות מ-31 שירים? גם אם אתם יודעים את התשובה הנכונה, אל תתלהבו יותר מדי. זו הולכת להיות הפשוטה והברורה ביותר מתוך בליל החידות שטיילור סוויפט הסליקה באנתולוגיה המוזיקלית החדשה שלה, שנמשכת לאורך לא פחות מ-122 דקות. אבל היי, מי סופר?
מי ששולטת בפופ בארצות הברית, שאוחזת בגיטרה, מחברת ועט ביד אחת, ובידה השנייה מלהטטת בכלכלת אמריקה, הייתה חייבת לשמור כמה הפתעות ליום צאת האלבום ה-11 שלה. סוויפט הכריזה על The Tortured Poets Department ("מחלקת המשוררים המיוסרים", בתרגום חופשי) עוד במהלך טקס הגראמי שהתקיים בפברואר, כך שיציאתו בסוף השבוע האחרון הייתה מתוכננת ומצופה, ועדיין, כאמנית וסטוריטלרית שהשפעתה נשענת ברובה על התקשורת ההדוקה שלה עם מעריציה, ועל שורה של רמזים שמלווים כל מהלך אסטרטגי - הזמרת בת ה-34 הפתיעה לא רק בשפע המוזיקלי האדיר שהרעיפה על המאזינים, אלא בסודות ובצדדים שהיא חושפת לכאורה לראשונה.
אבל מה שנחשב למדהים עבור סוויפטיז עלול להיות מעיק עבור מי שטרם נשאב לעולמה המורכב של המאסטר-מיינד. שהרי ככל שהגרעין הקשה של המעריצות והמעריצים השרופים חופרים עמוק יותר - הם עשויים למצוא עוד "ביצי פסחא", רפרנסים ברורים יותר או פחות לאירועים מחייה האישיים, שאותם היא עוטפת בליריקס מחוכם, ספק-אוטוביוגרפי ספק-פואטי, ששופך קצת יותר אור על סצנות נבחרות מחייה. זו לא עוד חוויית האזנה לאלבום מוזיקלי, זה אירוע מכונן ומורכב, ומטבעו הוא גם יכול להתיש.
מכורח הנסיבות וההשתלשלויות הרומנטיות, כמצופה, אלבומה החדש של הזמרת הוא אלבום פרידה ברובו. בשש השנים שבהן הזמרת הייתה במערכת יחסים עם השחקן הבריטי העולה ג'ו אלווין ("שיחות עם חברים") היא כתבה כמה שירי אהבה מתוקים ומוצלחים להפליא אודות הקשר שלהם (בהם גם Lover מ-2019), אבל בהאזנה לשירים החדשים מבינים שהזוג ידע גם לא מעט רגעי שפל. כך בשיר Down Bad היא משתפת בבכי מחדר הכושר, ב-loml (תרגום כפול - Love of My Life או Loss of My Life) היא מספרת על דיכאון שמונע ממנה לקום מהמיטה, ובשירים אחרים עולה תחרות סמויה המבקשת להכריע מי מבין השניים "עצוב יותר".
מלבד כמה שירים שמיוחסים לו - בהם So Long, London היפהפה והמרסק שעוסק בפרידה גם מהעיר שהזמרת האמריקאית מצאה בה בית - הבריטי הבלונדיני הוא ההשראה גם לשם האלבום, שמרפרר לקבוצת וואטסאפ משותפת שלו ושל השחקן פול מסקל - צמד כוכבי הסדרות שמבוססות על ספריה של סאלי רוני. "הו, הטרגדיה / להתראות לונדון", אפשר לדמיין אותה מנופפת לשלום מהחלון במטוסה הפרטי. זה היה יכול להיות אלבום מרענן, אך למרות שמדובר באירועים שהיא טרם כתבה אודותיהם - משהו בצליל נשמע מוכר מדי.
מספיק שיטוט קטן באינטרנט בשביל להבין שאלווין הוא לא מושא השירים היחיד של האלבום הזה. מי שכח את מכונת הכתיבה שלו בדירה של הזמרת? היא תוהה בשיר הנושא. האם זה אלווין האקס? או שמא מאטי הילי, סולן להקת 1975 הפרובלמטי, שהתרועע עם גברת סוויפט לפני ואחרי הקשר הזוגי הזה? ומי בכלל משתמש במכונות כתיבה ב-2024?! שאלות רבות, כאמור.
הרומן הקטן של הילי וסוויפט לא נמשך זמן רב, זאת מכיוון שברגע שהסוויפטיז קלטו עם מי לכוכבת הפופ יש עסק - מהבאד בויז הבולטים לרעה בתעשייה - הם שלפו כל פיסת טינופת שמעידה על התנהגותו השנויה במחלוקת, עד שלבסוף השניים פיצלו כוחות. מי שיחפש, עשוי למצוא רמזים אודות המוזיקאי, כשהדיס הגדול ביותר נמצא כמובן בשיר המקטין-לאללה The Smallest Man Who Ever Lived.
"אני אגיד לכם משהו", היא צוללת לסאגה גם ב-But Daddy I Love Him, שמרפרר אף ל-Love Story, הלהיט ששם אותה על המפה המוזיקלית. "אני מעדיפה לשרוף את כל החיים שלי / מאשר להקשיב לעוד שנייה של כל דיבורי הזבל וההתבכיינויות האלה". התרגום חופשי למדי, אבל אם יש רגש מובהק שעולה בהאזנה לאלבום - הוא זעם. זעם שמבעבע בעורקיה על העוול שגרם לה הרומן הקצר הזה, וזעם אכזרי לא פחות כלפי כל מי שניסה להפריד ביניהם.
בשונה מהמגמה שרווחה בהוצאותיה האחרונות של סוויפט - צמד אלבומי הפולק מ-2020 evermore ו-folklore ו-Midnights מ-2022 (שבהן, אגב, אלווין היה שותף-נסתר ליצירה) - של כתיבה מרוחקת ובדיונית, נדמה שבאלבום הזה היא חוזרת למקורות, לכתיבה אוטוביוגרפית אישית שלא מפחדת לצלול למכלול הרגשות והאירועים, ומטבעה - היא גם לא משאירה חפים מפשע.
אלווין והילי הם לא ה"אורחים" היחידים, כשסוויפט מארחת בחלקו הראשון של האלבום גם את פוסט מאלון (בסינגל המוביל והפותח Fortnight) ואת פלורנס אנד דה מאשין ב-Florida!!! (שלושה סימני הקריאה במקור) המצוין. שני אלה מצליחים לזקק את הסאונד המובהק והמרחף שהמוזיקאית הביאה להוצאה הזו; מעין כור היתוך מוזיקלי שמחבר בין "1989" הפופי ומלוטש, עבור בצמד אלבומי הפולק מהקורונה (כפי שניכר במיוחד בחלקו השני של האלבום), וחותם בווייב שלוקח את reputation העוקצני צעד אחד קדימה. התוצאה היא סאונד עתיר סינתיסייזרים ומכונות תופים אווריריות, פופ עכשווי שמושפע ממגמות אייטיזיות, ועדיין - אין בו איזה באנגר בלתי נשכח שייתקע למאזינים בראש או הפתעות ז'אנריות פורצות דרך. מה שעשוי להפתיע הוא קטע שירה שסטיבי ניקס כתבה במיוחד למאורע, שמחכה למי שירכוש עותק פיזי.
"אתה לא דילן תומאס, אני לא פאטי סמית' / זה לא הצ'לסי הוטל, אנחנו אידיוטים מודרניים", סוויפט שרה בשיר הנושא. למרות הניסיונות לאפיין את שברונות הלב של חייה כמשברים קיומיים, גם באלבום הקודר הזה שמבקש להיות הרציני ביותר שלה, סוויפט עדיין שוחה באבק כוכבי הפופ המנצנץ והמוכר, ופחות בחומר שמרכיב אמנים מיוסרים. אולי זו רוח התקופה שהפכה אותנו לחסינים לצרות קטנות של אנשים עשירים מעבר לים, אבל הפעם, לדעתה של כותבת שורות אלה - זה נופל על אורך האלבום.
בסוף המסע המוזיקלי המורכב הזה, נדמה שמי שבאמת יעריכו אותו הם הסוויפטיז השרופים שלא יודעים שובע. TTPD שובר - ועוד ישבור - שיאי האזנה והזרמות בסטרימינג, ולמרות המספרים - האוזן מבקשת ויתור ועריכה קשוחה. לו השירים היו נבחרים באופן מושכל ומדויק יותר - היו פחות מאזינים מיוסרים. בהאזנות הראשונות הדמיון בין הנאמברים חזק מדי, ולמרות שיש בו פנינים, הן נבלעות בתוך שצף חופר שמאבד מהדיוק והקוהרנטיות שכל אלבום מבקש לזקק. לו סוויפט באמת הייתה מבקשת לחשוף צד מחוספס יותר של כותבת חריפה, אישית ועוצמתית - רצוי היה שלא תפחד לחתוך בבשר. ככותבת מיומנת היא בטח מכירה את ההמלצה האוסרת על יוצר להתאהב במילותיו, ואפילו לה לא מגיעה הנחת סלב.
