אמצע הלילה. על הבמה זגוגיות חלון רחבות, מאחוריהן יורד גשם ללא הפסקה, מכונת שתייה אוטומטית וארגזים הפזורים ברישול מכוון. אורות פלורסנט נדלקים. לתחנת המשטרה נכנסת אלישבע, בנה נעדר, היא דואגת. נכנס שוטר, והיא שואלת אותו: איפה הבן שלי? אני חדש כאן, הוא עונה, היה לי דורבן ברגל אז העבירו אותי ממחלקה אחרת. והבן? היא שואלת שוב, מנסה לרסן את החרדה הגואה. לא יודע, אברר. הזמן חולף, והשוטר לא נראה מוטרד מהיעדרותו של הבן בן ה-18. גברת, גם לי יש ילדים את יודעת, הוא אומר לה. שחורים? היא שואלת בשקט, שתיקה. אז בוא נדלג על שלב האמפתיה כי אין לך מושג איך אני מרגישה. "לילה לבן" שעלה בתיאטרון הקאמרי בבימויה של תמר קינן מביא לקדמת הבמה נושא שעד כה לא עסקו בו בתיאטרון הרפרטוארי - החיים כאזרח שחור במדינת ישראל, ובפרט - החיים כצעיר או צעירה אתיופיים במדינת ישראל, כשמולך עוצרת ניידת משטרה.
ההצגה היא עיבוד שיצרו גור גורן ועירד רובינשטיין למחזה מאת כריסטופר דמוס בראון, עורך דין ומחזאי אמריקני. המחזה עלה על בימות ברודווויי ואף הפך לסרט בנטפליקס תחת הכותרת American Son, כשהשם הפומפוזי מייצג את המקבילה האמריקנית שעליה נכתב במקור - להיות אזרח שחור בארצות הברית. מתברר שלישראלים אין בלעדיות על גזענות. האם יש בכך נחמה, או שזו עוד סיבה לעשות כאן תיבת נוח ולתקן את הכדור? לא ברור, אבל הנרטיב שם ונכונה לנו עוד עבודה בשביל לכתוב אותו אחרת. מעבר לבחירת השם המוצלחת, "לילה לבן" הדו משמעי, הרעיון לבצע אדפטציה ולהעלות את המחזה בישראל כשלעצמו הוא בועט, נכון וראוי מאין כמוהו. כשנושא אכיפת היתר והאלימות המשטרתית כלפי בני העדה האתיופית אומנם מבליח אחת לכמה זמן במהדורות החדשות אך דומה כי עדיין נותר בגדר צרתה של הקהילה בלבד, הרוב הדומם מעדיף להרחיק מעין ומלב שמות כמו סלומון טקה ויהודה ביאדגה - שנורו למוות בהיתקלויות מול שוטרים. האמת העגומה היא שיחסה של המשטרה אל הקהילה האתיופית אינו מתחיל ונגמר בשיקול הדעת העקום של כמה שוטרים, אלא משקף בעיה חברתית עמוקה ורחבה הרבה יותר.
"לילה לבן" לא משמיעה קול קורבני, לא מטיפה מוסר או מתבכיינת. היא שזורה ברגעים קומיים, ומהלכת דווקא על תפר אלגנטי הרבה יותר, זה של הגזענות הסמויה, הכאילו נאור, כאילו מקבל, זה שדוחה מכל וכל את ההאשמות - אני? גזען? - בדיוק כפי שהשוטר בהצגה הוטרד מאוד מהמחשבה שנרמז כי הואשם בגזענות. בכל זאת, ב-2021 לצאת גזען זה, איך לומר, לא גזעי. רותי אסרסאי מגלמת את האם באופן מרשים ומשכנע. זהו תפקיד לא פשוט שיש צורך לשמר בו כל העת מידה של חרדה, ואסרסאי מצליחה לעבור בין תקווה לדאגה לבכי בלי להפוך את הופעתה למעיקה או מעייפת. היא מעבירה דמות נבונה, שנותרת חזקה גם כשזוכה ליחס מקטין מהמשטרה, ושמבינה את החוקים הלא כתובים בעולם בו היא חיה.
העלילה ממשיכה כשברק, בעלה של אלישבע (ישי גולן) ואביו של הבן, גבר לבן ועורך דין בפרקליטות, מגיע לתחנת המשטרה וזוכה ליחס שונה מזה הניתן לאשתו. ברק אומנם נישא לאישה שחורה ובכך, על פניו, קיבל פטור סופי מלהיות מואשם בגזענות אי פעם, אך ניכר שהוא עושה מאמצים לטשטש את המאפיינים האתניים האתיופיים של בנו ולהעלות אותו על המסלול הבטוח לישראליות היפה. כך למשל, הוא מתעקש לקרוא לבן אדי, ולא אדיס, שמו האמיתי; יש לו חזון ברור לגבי גיוס בנו לשייטת; ומבחינתו, העובדה שהבן החל להתרועע עם נערים אתיופים שקולה להזמנת צרות.
ישי גולן נפלא בתפקיד האב, טבעי ולא מתאמץ, והשניים מציגים כימיה טובה שיש בה מורכבויות של זוג שאומנם נפרד לאחרונה, אך חולק דאגה משותפת. כן קיימת בעיה אינהרנטית במחזה, והיא טמונה בכך שלפעמים הנושאים עליהם רבים השניים לא תמיד מתאימים לבני זוג עם קילומטרז' של כמעט 20 שנה – ויכוחים על שם הבן ועל מידת ה"אתיופיות" שלו לא אמורים להתיישן כשהילד בן 18? כמו כן, הדיאלוגים לעתים חוטאים בעומס טקסט ובפיזור מסוים, ניתן היה להדק ולקצר אותם. עם זאת, ישנה פשטות נוגעת ללב בסיטואציה של זוג בתחנת משטרה, ובכך כוחה של ההצגה - בלי חילופי תפאורה או מעברים רבים, ועם מחוות קטנות שהן תוצר של בימוי רגיש של תמר קינן. לדוגמה, הוצאה של בקבוק שתייה או התנחמות בחטיף שוקולד מהמכונה האוטומטית תוך המתנה ארוכה ומייגעת. החיים במלוא פשטותם ותשישותם.
יואב לוי, המגלם את השוטר באופן קומי ומלא חן, מצליח ליצור דמות שכוחה הוא דווקא ב"רגילות" שלה. הוא לא שוטר מרושע או שיכור מכוח, יש בו משהו פקידותי בלתי מזיק ועל פניו לא בגללו ושכמותו החברה שלנו תידרדר. אלא שהוא מייצג את המחלה השקטה, הגזענות השקופה הלא מתלהמת או הבוטה, אלא זו שמניחה מראש למשל שלילד יש תיק קודם במשטרה, שיש לו "כינוי רחוב" או צלקות מזהות. אותו שוטר גם יראה בנער, שבכלל לומד במגמת סייבר יוקרתית בתיכון, איום פוטנציאלי אם ייתקל בו בלילה. הוא גם עלול ללחוץ על ההדק מהר מדי.
מי שכבש את הבמה בנוכחותו, ואף התעלה על כל השאר, הוא אדם קנדה, שהפציע רק לסצנות ספורות בתפקיד השוטר הבכיר ממוצא אתיופי. בכריזמה מעודנת ובמילים מדודות מסביר השוטר הבכיר לאם את חוקיו האמיתיים והעגומים של המשחק: "לימדת את הילד שלך להיות ישראלי גאה במקום ללמד אותו איך לשרוד כאדם שחור במדינה הזו". הסצנות בגילומו של קנדה מהודקות, מסודרות ומכניסות שקט נחוץ שלא תמיד נמצא שם לפני כן. השיח בין האם לשוטר הבכיר מעורר מחשבה ומבלבל, כנציג קבוצת המיעוט שהגיע לעמדה בכירה ולכאורה עבר "לצד השני", זה של המשטרה. אך מדוע לא ילכו שניהם יחד? ואיך הגענו למצב שבו המשטרה נתפסת כמי שעומדת בצד המנוגד לאזרחים שומרי חוק?
ההצגה "לילה לבן", עד הסוף הדוקר שלה, צריכה לחרוש את המדינה לאורכה ולרוחבה, לצאת מדלת אמות הקאמרי התל אביבי ולהציג איפה שרק אפשר. גם בשל הנושא החשוב שבו היא עוסקת, אבל לא פחות מכך, משום שהיא ראויה, מעוררת מחשבה ומשוחקת היטב. היא לא פועלת מנקודת מוצא מתייפייפת, אלא מתוך המקום הכי אנושי ואמפתי שיש - קולה הנשבר של אמא דואגת.
