רוברט מקי אוהב לספר על הפעם ההיא, לפני 20 שנה, שבה המוניטין שצבר כגורו כתיבה חסר רחמים הפך אותו לדמות בסרט שהתסריט שלו היה מועמד לאוסקר. "יום אחד התקשר אליי המפיק אד סקסון", מספר עכשיו מקי, בן 81 ועדיין חד באופן קצת מעורר קנאה, "ואמר: 'בוב, זו שיחת הטלפון הכי מביכה שעשיתי. יש לנו כותב משוגע בשם צ'ארלי קאופמן, מכיר אותו? הוא כתב את 'להיות ג'ון מלקוביץ‘'. עכשיו הוא כתב תסריט חדש שנקרא 'אדפטיישן' והפך אותך לדמות. הוא מצטט מהספרים וההרצאות שלך בלי רשות ואנחנו לא יודעים מה לעשות'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
רוב האנשים היו מוחמאים, ובינו לבין עצמו גם מקי לא בדיוק נעלב, אבל הוא ידע שבמקרה הזה הדמות שלו - זו שמאמינה במבנה ברור ועתיק יומין של כתיבה - תהיה הרשע בסיפור על תסריטאי מוזר עם מחסום כתיבה, שמחפש את המילה שמקי ממש מתעב: השראה. "אמרתי להם שישלחו לי את התסריט", ממשיך מקי, "ואכן, התברר שקאופמן רצה שאני אייצג את הוליווד שהוא אוהב להעמיד פנים שהוא שונא. התקשרתי לחבר טוב להתייעץ והוא אמר: 'אל תסכים, יעשו ממך בדיחה, אסור לסמוך על הוליווד!' השיחה הבאה הייתה לבן שלי שאמר מיד, 'תעשה את זה!‘"
מקי הקשיב לבנו וחזר לסקסון עם שלושה תנאים: "הראשון, הדמות שלי צריכה סצנת רידמפשן, גאולה, אני לא אהיה רשע עד הסוף. השני, אני צריך לאשר את הליהוק, אני לא מוכן שיגלם אותי שחקן מאסכולת דני דה ויטו. והשלישי, החלק השלישי בתסריט דורש שכתוב רציני, הוא כתוב מחורבן ואני לא מוכן בשום אופן להיות דמות בסרט רע".
הם הסכימו?
"לא מיד, רצו לנהל משא ומתן. אמרתי, 'אין משא ומתן ואם לא תמלאו את התנאים ותשאירו אותי בסרט, אתבע לכם את הישבן'. ואז הם שלחו רשימה של אפשרויות ליהוק, שחקנים באמת גדולים, כריסטופר פאלמר, מייקל קיין, אבל אני רציתי את בריאן קוקס. הם שאלו 'מי זה?' אמרתי, זה השחקן הבריטי הכי טוב שאתם לא מכירים'. עשו לו אודישן וכמובן שהוא נבחר".
למה הוא?
"כי כששחקן גדול משחק איש רע, יש תמיד סאבטקסט של 'תאהבו אותי, תאהבו אותי. נכון שאני הבאד גאי, אבל הלב שלי במקום הנכון'. ידעתי שבריאן לא יעשה את זה. את רואה 'יורשים'?"
ודאי.
"בדרך שבה בריאן משחק את לוגן רוי אין אפילו שמץ של 'תאהבו אותי למרות שאני מנוול'. אני רוצה שאנשים יכתבו רק אמת ורוצה לראות רק אמת. ידעתי גם שבריאן קוקס יעשה את המוות לצ'ארלי קאופמן, כמו שאני הייתי עושה לו במציאות".
רוברט מקי הוא טיפוס ששווה כנראה סרט לא פחות מצ'ארלי קאופמן. כבר 40 שנה הוא מעביר ברחבי העולם את אותו סמינר שנקרא "סטורי": 30 שעות בשלושה ימים, שבמהלכן הוא מלמד כותבים נואשים איך לספר סיפור. לא איך להצליח ‑ "אני לא מוכן לקחת אחריות על אנשים חסרי כישרון" - איך לספר סיפור. כ-100 אלף איש, בהערכה גסה, עברו בסמינרים שלו. חוץ מתסריטאים חולמניים מהסוג שאפשר למצוא בכל בית קפה בתל-אביב, ישבו שם גם דיוויד בואי, ג'ון קליז, ג'וליה רוברטס והבמאי פיטר ג'קסון ("שר הטבעות"). כולם שמעו ממנו שלכל סיפור יש תבנית מאוד ברורה. מבנה. צורה. ואל תבלבלו לו את המוח עם ממבו-ג'מבו רוחני של "השראה". צריך כישרון, בוודאי, צריך גם מוסר עבודה, אבל צריך לדעת איך לבנות סיפור.
"סיפורים מסופרים באותה צורה כבר אלפי שנים", אומר מקי, שחי היום בשלווה באזור היקר של קונטיקט, "התווים שמהם עושים מוזיקה משתנים? לא. לא סתם מוזיקאים הם בני הדודים של הכותבים, גם אלה וגם אלה יוצרים לפי קצב".
"אנשים הרי עושים בינג' של 20 שעות בסופשבוע, מה זה אם לא כושר ריכוז רציני? מה שהשתנה הוא טווח העניין. פעם לא היה מבחר. היום, אם את לא מציעה משהו טוב באמת, הם מיד לוחצים על השלט. לצעירים יש אותו טווח קשב כמו לסבא וסבתא שלהם, אבל בניגוד לסבא וסבתא, הם לא מוכנים לקבל זבל"
אם הסיפור מסופר אותו דבר מאז ומתמיד, למה צריך אותך?
"פעם כותבים פשוט קראו כותבים טובים אחרים ולמדו מהם את האמנות. ואז, מסיבות שלעולם לא אבין, אנשים החליטו שכדי לכתוב צריך רק רגע אחד של קסם, השראה! אתה יושב ופתאום זה נוחת עליך! איזה בולשיט. מורים התחילו להגיד לתלמידים 'תכתבו מהלב'. הכותבים שפכו את הלב על הנייר ויצא זבל. נוצר ואקום בלימודי הכתיבה ובזכותו יש לי קריירה. מתברר שרעיון טוב לא מספיק כדי להצליח".
אתה לא חוסך את זה מהתלמידים שלך.
"אני אומר להם את האמת: סיכויי ההצלחה מאוד קלושים. הם באים לסמינר דווקא משום שהם יודעים שלא אמכור להם פנטזיות ולא אבטיח שהשראה תביא להם אוסקר על התסריט".
התסריטאי הוא גם לא האיש הכי חשוב בהוליווד היום.
"זה נכון, בהוליווד הבמאי והמפיק קובעים הכל, וכאן נמצא שורש הבעיה. אם אינגמר ברגמן מביים תסריט אדיר שהוא גם כתב, זה דבר אחד, אבל במאי שמתעלל בתסריט טוב של מישהו אחר ‑ זה בלתי נסבל בעיניי. לכן התסריטאים הטובים הולכים בשנים האחרונות לטלוויזיה. הם הבינו ששם הכוח נשאר בידיים שלהם. יוצר הסדרה והכותב הראשי מחליט הכל, יש לו אפשרות לכתוב למעשה סרט של 10־12 שעות, וגם הכסף בטלוויזיה טוב היום. במקביל, הסרטים רק הופכים יותר ויותר גרועים. הוליווד עושה מאות סרטים בשנה שאחוז גבוה מתוכם חרא. אני כן אופטימי לגבי עתיד הכותבים, אבל בטלוויזיה. אני יכול לציין 50 סדרות שהכתיבה בהן מעולה".
לשינוי בטווח הקשב של אנשים במאה ה-21, אין השפעה על איכות הכתיבה?
מקי מתחיל לענות לפני סוף השאלה. הוא כבר שמע אותה בעבר והיא מטריפה אותו. "זה שטויות. כדי שטווח הקשב של המין האנושי יתקצר, צריך להיות שינוי ברמה הגנטית. אנשים הרי יושבים סוף שבוע שלם ועושים בינג' של 20 שעות, מה זה אם לא כושר ריכוז רציני? מה שהשתנה הוא לא טווח הקשב, אלא טווח העניין. בעבר אנשים ישבו וראו דברים לא טובים, כי לא היה מבחר. היום, אם את לא מציעה משהו טוב באמת, הם מיד לוחצים על השלט. לצעירים יש אותו טווח קשב כמו לסבא וסבתא שלהם, אבל בניגוד לסבא וסבתא, הם לא מוכנים לקבל זבל".
בבוקר סתיו ניו-יורקי מקסים במיוחד, עומדים מחוץ לאולם בסוהו כ-200 איש, ונראים נרגשים לקראת הסמינר האחרון אי פעם של רוברט מקי בניו-יורק. הוא עולה על הבמה 20 דקות לפני הזמן, מחייך למראה האולם המלא ופותח בנאום, על תקן להקת חימום של עצמו. "אם הטלפון שלכם מצלצל באמצע ההרצאה, זה 20 דולר קנס במזומן", הוא אומר בפנים רציניות, "אם אתם רואים מישהו שולח טקסטים, תלשינו עליו ואתן לכם 20 דולר. אל תפריעו לי באמצע, אני מעביר סמינר מבית הספר של גבלס".
הוא מבטיח יום אינטנסיבי של עשר שעות, עם כמה הפסקות קצרות, שבמהלכן יישאר על הבמה כדי לענות על שאלות, "רק אל תשאלו מה הסרט האהוב עליי".
התלמידים צוחקים בעצבנות. למזלם, בגיל 81 מקי מרוכך מעט יותר. פעם, כשהסביר לקהל עד כמה הוא בז לפלצנות של "הפצוע האנגלי" ולקלישאות של "טיטניק", אמר לו סטודנט: "אבל הסרטים האלה הרוויחו כסף". מקי צעק עליו בתגובה: "אם אתה חושב שהקורס עוסק בעשיית כסף, הנה הדלת". היום זה כבר לא קורה. ועדיין, כשזה מגיע לכתיבה, מקי לא מוכן להתפשר.
"תסריטאי מתחיל הולך לקולנוע ורואה את 'כלבי אשמורת', 'שתיקת הכבשים', 'דג ושמו וונדה' ועוד סרטים עם שמות של בעלי חיים, וחושב שהכל עובד, ואז, כשזה לא עובד לו הוא לא מבין למה. אבל בתשעה מעשרה מקרים זה לא עובד".
אתה אומר שרוב הכתיבה בעולם רעה?
"95 אחוז ממה שכל כותב עושה זה שיט. אם יש לך כישרון ואת עובדת קשה ויש לך מזל, אז אולי חמישה אחוזים יהיו מקוריים. כתיבה זה שכתוב. צריך לכתוב ולהרוס, לכתוב ולהרוס, כי אם יש לך טעם ‑ את יודעת שמה שכתבת לא טוב. אומרים אגב שאפשר לרכוש טעם טוב, אבל זה לא נכון. זה בגנים. פגשתי אנשים עם איי-קיו גבוה ואפס טעם, מיליארדרים שבנו את עצמם מכלום עם ציורי ענק של חופים והרים בבית".
בהוליווד מכנים את מקי "ד"ר סטורי". הוא מעדיף שלא יצפו ממנו לניסים. "לפעמים שולחים אליי תסריטאי בצרות, אבל אם הוא מוכשר, הסיפור נמצא בתת-המודע שלו ואני רק צריך לעזור לו להפסיק להפריע לעצמו. לפעמים אני שואל אותו, 'איפה הסיפור שלך מתרחש', והוא עונה 'אמריקה! זה יכול להיות בכל מקום באמריקה!' זה כבר דגל אדום. המקור של כל הקלישאות בכתיבה הוא בורות. כותב טוב מבין את הנושא שלו ברמת שליטה אלוהית. הכותבים של 'משחקי הכס' הגיעו לרמה הזו".
4 צפייה בגלריה
''כותב טוב מבין את הנושא שלו ברמת שליטה אלוהית. הכותבים של ''משחקי הכס'' הגיעו לרמה הזו''
(צילום מסך)
תן דוגמה לתבנית מוכרת שמסופרת היטב.
"בסרט אקשן תמיד יהיה רגע שבו הגיבור נתון לרחמיו של הנבל. תמיד. ב'מת לחיות' יש סצנה שבה ברוס ויליס, שמשחק את השוטר מקליין, הולך יחף, בלי נשק, על זכוכיות ואלן ריקמן מחזיק את אשתו. המצלמה נותנת לנו לראות את האקדח שמודבק למקליין לגב. ואז ויליס מתחיל לצחוק וגם ריקמן, והשיא של הסצנה הזו הוא מהטובים בהיסטוריה. זה לקחת משהו שנעשה אלף פעם ולעשות אותו בדרך חדשה".
עוד דוגמה.
"גם 'סקס והעיר הגדולה' השתמשו בקלישאות על רווקות, אבל זה אף פעם לא היה כתוב בצורה קלישאתית. או 'חוק וסדר', עשרות שנים זה אותו דבר: מוצאים גופה, אומרים משהו סרקסטי, אחרי רבע שעה הסיפור הופך אישי, אחרי חצי שעה מעבירים את התיק לתביעה, אחרי 45 דקות זה שוב הופך לאישי, עד הקליימקס. זה נראה פשוט, אבל תנסי לכתוב את זה בעצמך".
מה לגבי חלוקה לז'אנרים?
"לכל אחד יש הגדרה אחרת של מהו ז'אנר. קומדיה זה ז'אנר לדעתך?"
כן.
"לא, כי אפשר להכניס קומדיה לכל דבר, מסרט רומנטי עד סרט מלחמה. 'פישר קינג' למשל, זה סיפורי אהבה, דרמה חברתית, קומדיה ואקשן, שילוב יפהפה של ז’אנרים".
סבלת פעם ממחסום כתיבה?
"פעם הייתי צריך לכתוב שני תסריטים לשני מפיקים שלא ידעו זה על זה, אחרת שניהם היו מפטרים אותי. אני זוכר שלא הצלחתי לצאת מהמיטה. בשלב מסוים החלטתי לנסות ללבוש את כל הבגדים שלי יחד. חילקתי אותם לחבילות, אביב, חורף, קיץ ואז כל עונה לתת-עונה. כמעט השתגעתי. בסוף מצאתי את התרופה למחסום: הלכתי לספרייה לקרוא. כותב מרגיש חסום כי אין לו יותר מה להגיד על הדמויות. הפתרון הוא עוד מחקר. את צריכה לדעת מה קרה בעולם בתקופה שאת מספרת עליה".
תן דוגמה לכתיבה שהושפעה מהתקופה.
"היסטורית, לסיפורי פשע כמעט תמיד היה סוף טוב, ואז הגיע 'צ'יינהטאון'. מלחמת וייטנאם, התנועה לשוויון זכויות האזרח, ווטרגייט. אנשים יצאו מ'צ'יינהטאון' כשהם מבינים שהעשירים מתחמקים בסוף מהכל, ומאז לסיפורי פשע טובים אין הפי-אנד. האם טראמפ ישלם אי פעם מחיר על מה שהוא עשה? סביר להניח שלא. מצד שני, התקופה הנוכחית תשמש חומר כתיבה ל-100 שנה. זה טרגי לאמריקה ולעולם, אבל לכותבים זה נהר של חומר".
"להקשיב למקי זה כמו לקבל פטיש 5 קילו לראש"
מקי גדל בדטרויט והיה בן 16 כשאביו האלכוהוליסט עזב את המשפחה. הוא שיחק בתיאטרון, עבד כמורה, וכתב תסריט ראשון מבין רבים נוספים. חלקם נמכרו להוליווד, אבל אף אחד מהם לא הפך לסרט. ברגע פגיע נדיר, מקי מודה ש"הלב נשבר שוב ושוב". העובדה שהוא מורה לכתיבה שתסריטיו לא הפכו לסרטים, היא מקור לביקורות עליו, אבל הוא לא מתרגש. "אם תסריט הופך או לא הופך לסרט הוליוודי, זו לא אינדיקציה לאיכותו".
ב-1981 החל ללמד את הקורס שלו "מבנה הסיפור" בלוס-אנג'לס. ג'ף דאוד, מפיק שהיה גם ההשראה לדמות ה־Dude ב"ביג לבובסקי", הציע לו לדחוס את הקורס לשלושה ימים. השאר הוא היסטוריה של 40 שנה.
את כל המסע הארוך הזה יסיים מקי בסמינר שיעביר החודש בתל-אביב. זה יהיה ביקורו השלישי בארץ, בהזמנת המפיק והבמאי ארי דוידוביץ' ("החיים הנסתרים של שייקה אופיר", "תרצה אתר: ציפור בחדר"), שהמפגש עם מקי שינה את חייו. "אני יוצר בעיקר דוקו והסיפור שלי מחובר לגמרי למקי", אומר דוידוביץ', "להקשיב לו זה כמו לקבל פטיש 5 קילו לראש".
שנתיים אחר כך הזמין את מקי לתל-אביב, במקביל להוצאת המהדורה העברית לרב-המכר שלו "סיפור", שאת ההקדמה שלה כתב יאיר לפיד. הסמינר ייערך בין 23 ל־26 בנובמבר, באוניברסיטת תל-אביב. "זה מקרי שאני מסיים בתל-אביב", אומר מקי, "אבל אני מחכה לזה. נהניתי בביקורים הקודמים שלי שם".
די ברור שאתה גם עדיין נהנה על הבמה. למה להפסיק?
"אני בן 81 ולא רוצה לנסוע יותר, אבל אמשיך ללמד באינטרנט. אני לא באמת איזה גורו, בסופו של דבר אני חוזר על מה שלימדו אותי ומוסיף תובנות קטנות. טנסי ויליאמס וסמואל בקט וכמובן שייקספיר הם הכותבים הכי טובים אי פעם, ואני לא מצפה מהסטודנטים להפוך לבקט, אבל אני רואה שהם רוצים לדעת יותר ממה שהברנז'ה והחברה אומרות להם על כתיבה. ולכן אעשה את זה כנראה עד שאמות".
פורסם לראשונה: 07:35, 04.11.22
