ככלב השב אל קיאו, כך תאגיד דיסני שונה באיוולתו. "טירה רדופה" (Haunted Mansion), קומדיית-האימה המבוססת על מתקן בדיסנילנד, הוא עיבוד שני שחוזר לזירת הפשע של ניסיון העיבוד הראשון (2003) מבלי להפגין שיפור ניכר. המתקן עצמו הוקם בשנת 1969 ושמו אמור להיות מתורגם ל"אחוזה רדופה". במעין גרסת דיסני לניו אורלינס בתקופת האנטבלום, מתקן השעשועים הוא גילום של גותיקה של מדינות דרום ארצות הברית (Southern Gothic) מציע שלל הבהלות ומוזרויות מרחביות פרי מחשבתם של מהנדסי הדמיון של התאגיד. כמובן שאין במתקן זה הדים לתקופה האפלה שאליה שייכת האחוזה, אלא רק גרסה מושקעת ומשוכללת יותר ל"רכבת השדים" המוכרת בישראל.
"טירה רדופה" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
עד היום הפיקה חברת דיסני 12 עיבודים למתקנים בגני השעשועים. חמישה מתוכם השתייכו לסדרת "שודדי הקאריביים", שזכתה להצלחה משמעותית אך הלכה ודעכה באיכויותיה מסרט לסרט. שאר הניסיונות לבסס סרטים על מתקנים זכו, במקרה בטוב, להצלחה כלכלית צנועה, והיו ברובם המוחלט ירודים מבחינה אמנותית. מול הכישלונות הראויים למידה של תשומת לב נמצאים "המשימה מאדים" (2000) של בריאן דה פלמה ו"בחזרה למחר" (2015) של בראד בירד, היו הסרטים הירודים "מגדל האימה" (1997), The Country Bears (1997), ו"ג'אנגל קרוז" (2021).
לביקורות סרטים נוספות:
גם במקבץ סרטים לא מזהיר זה, העיבוד הראשון שנקרא "הטירה המכושפת" היה נקודת שפל. אדי מרפי נקבר בסרט מתחת לשלל אפקטים מיוחדים, והתוצאה הייתה משעממת למבוגרים (וילדים בוגרים), אבל מפחידה מדי לילדים קטנים. הכנסותיו הכפילו את תקציב ההפקה אך במונחים הוליוודיים זו רווחיות זעומה - אם בכלל. בנוסף, הוא יצא ארבעה חודשים אחרי "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" שהכניס כמעט פי חמש מעלויות ההפקה שלו. ברור מדוע זנחו בדיסני את הכוונה לעשות סרט המשך.
אבל דרגת האפס של העזה יצירתית בדיסני, והצורך המתמיד לקדם סינרגטית את אפיקי הרווח של התאגיד, מובילים 20 שנה מאוחר יותר לניסיון עיבוד נוסף. "טירה רדופה" אינו טוב באופן ניכר מקודמו. עם התקדמות העלילה חולשותיו בדרמה, קומדיה ואימה הופכות לכשלים, ומידה מוגבלת של עניין מתחלפת בשעמום. הבהלות אמיתיות אינן בנמצא, בגלל הצורך לכוון "לכל המשפחה". הבדיחות כמעט לא מצחיקות, והדרמה הופכת למייגעת ככול שהיא מסתבכת - וזאת בסרט שמשכו חורג משעתיים. ביחס לצופים הצעירים הבעיה של הסרט אינה בפחד שעשוי לצוץ פה ושם, אלא באופן בו העלילה עוסקת בגבולות הנזילים בין עולם החיים והמוות. כל הורה ינהג לפי הבנתו, אבל אני לא בטוח שזה בידור הכרחי לילדים קטנים - לא באיכותו ולא במסריו.
הפתיחה של הסרט מצליבה בין שני קווים עלילתיים. בסצנה הפותחת בן מתיאס (לקית' סטנפילד) אסטרופיזיקאי המתמחה בפיתוח עדשות ללכידת "חומר אפל" בחלל, פוגש את אליסה (צ'ריטי ג'ורדן) שעובדת כמדריכת סיורים בבתים רדופים. למרות שנראה כי אין ביניהם הרבה במשותף שניהם עוסקים, בסופו של דבר, בניסיון לראות את הנסתר. קפיצה קדימה של מספר שנים לא ידוע, ובן לא רק הספיק להתחתן עם אליסה אלא גם להתאלמן. הוא זנח את עבודתו המדעית כדי לשמש כמדריך סיורים סר נפש שנוזף באלו ששכרו אותו ומאמינים בקיומם של חיים לאחר המוות. שום דבר מזה אינו הגיוני.
הקו העלילתי השני עוסק באלמנה ואמא חד הורית בשם גאבי (רוזריו דוסון) שמשום מה החליטה שהיא ובנה הנבון אך ביישן טראוויס (צ'ייס וו. וילסון) צריכים לעבור לגור לבדם באחוזה מתפוררת וישנה שגודלה היה מספיק לשיכונם של 100 איש. מאיפה יש לה כסף לקנות אחוזת ענק? למי אכפת. למה לאישה בודדה עם בן צעיר לעבור למקום כזה? די כבר עם השאלות, ככה זה.
בית האחוזה מתגלה לגאבי וטראוויס כמקום רדוף והם נמלטים ממנו. אבל הרוחות העקשניות רודפות אחר מי שחצה את מפתן האחוזה, כך שאין לאם ולבן רעיון יותר טוב מאשר לחזור לגור במפקדת רוחות הרפאים. בקיצור, זו רמת ההיגיון של התסריט, שבהמשך גם יבקש מהצופים להיות מעורבים רגשית בתחושותיהן של הדמויות ששום דבר בהתנהגותן אינו סביר.
ספק כומר, ספק נוכל, בשם קנט (אוון וילסון) מזמין את בן לאחוזה כביכול כדי לצלם רוחות רפאים במצלמה שאותה הוא פיתח (מצלמה שפיתח אדם שאינו מאמין ברוחות רפאים, כן?). גם בן יגלה כי לא ניתן לצאת מהטירה בלי לקחת עמך נוכחות של רוחות רפאים. שתי הדמויות האחרונות שתצטרפנה לאחוזה הם של מדיומית קצת מטורללת בשם הארייט (טיפאני האדיש), ופרופסור ברוס דיוויד (דני דה ויטו), היסטוריון נלהב עם לב חלש. גם ג'יימי לי קרטיס תופיע כרוח של מדיום בשם מאדאם ליוטה, דמות שהייתה מעורבת במה שקרה בעבר באותה אחוזה.
"הטירה הרדופה" הוא סוג של מתקן שעשועים בצורת סרט. סדרה של הבהלות, לא באמת מבהילות, לילדים צעירים. מצד שני יש בו ניסיון לשלב תכנים בעלי עומק - התגברות על אבל, הקסם האפל של יצירת קשר עם המת, והסכנה של הישאבות לתוך עולם המתים בגלל אי היכולת לשחרר את המתים לדרכם. התסריטאית קייטי דיפולד הייתה אחת התסריטאיות של "מכסחות השדים" (2016), כך שהיא שומרת על תחום עניין מובהק, אבל לא ברור למה מי שכבר הייתה חלק מסרט כושל על מפגש עם רוחות רפאים זכתה להזדמנות נוספת.
4 צפייה בגלריה
למה מי שכבר הייתה חלק מסרט כושל על מפגש עם רוחות רפאים זכתה להזדמנות נוספת? מתוך "טירה רדופה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הבמאי הוא ג'סטין סימיין שב-2014 כתב וביים את הסאטירה הגזעית Dear White People שזכתה לשבחים, ובמשך הפכה לסדרה בנטפליקס. כאן רוב הדמויות הראשיות הן אפרו-אמריקאיות, והרעיון של אחוזת מטעים רדופה בניו-אורלינס מזמין התייחסות לקשר בין העבר הגזעי האפל והעל-טבעי. בשנים האחרונות היו מספר ניסיונות לעשות זאת, למשל בסדרת הטלוויזיה "ארץ לאבקראפט", ובסרט האימה "אנטבלום" (שיצאו שניהם ב-2020). כמובן שמגוחך לצפות מסרט שמנסה לקדם מתקן שעשועים בפארקים של דיסני שיגע בנושאים מורכבים וטעונים מסוג זה. אבל הוא לא מציע דבר חלופי בעל ערך, לפחות לא לצופים בוגרים.
לא מעט כסף הושקע בסרט - כ-150 מיליון דולר, לא כולל הוצאות שיווק. "טירה רדופה" מסתמן כעוד ניסיון כושל של דיסני לחלוב קניין רוחני ולהפוך אותו לסדרת סרטים. קשה להאמין שמול תופעת "ברבינהיימר" יישארו לסרט יותר מפירורי הכנסה, וכשם שהכישלון שלו צפוי - כך הוא גם מוצדק.
