קעקועים נחשבים לרוב למשהו צעיר ומרדני, אבל אם תיכנסו לקעקועי ראזוק, מכון קעקועים קטנטן בעיר העתיקה במזרח ירושלים, תגלו מסורת מפוארת ומפותלת של משפחת מקעקעים שהולכת 500 שנה אחורה. מאחורי הדלת הקטנה, שלא מסגירה את ההיסטוריה של המקום, יושב ואסים ראזוק, מקעקע קופטי. לפני הקורונה, עשרות נוצרים מכל העולם עלו אליו לרגל בכל ביום כדי להתקעקע. במקום ניתן למצוא גלופות של קדושים וסמלים מהנצרות ששימשו את משפחתו ב-500 השנה האחרונות, עוד מהימים שאבות אבותיו קיעקעו במצרים. אבל הגלופות הן גם מתנה וגם קללה עבור המשפחה, והסרט התיעודי "יורש הקעקועים" של אורית אופיר-רונאל, צולל אל תוך הסיפור המשפחתי המורכב והיפה הזה.
"יורש הקעקועים" – טריילר
"הכול התחיל באופן די בנאלי", מספרת הבמאית בריאיון לרגל הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים (הסרט יוקרן בהמשך גם בכאן), "בדיוק סיימתי את הסרט השני שלי וחשבתי מה הלאה. קראתי כתבה על זה שהנסיך ויליאם מתכוון לעשות אצל ואסים קעקוע כמו אבות אבותיו. התקשרתי אליו ושאלתי אם אני יכולה לבוא. לא ידעתי כלום, לא על גלופות, לא על הסכסוך המשפחתי ולא על הרצח. מה שתפס אותי זה שהלכתי בממילא, נכנסתי לשער יפו, עברתי שני רחובות ואני כאילו לא בישראל. אף אחד לא מדבר עברית ולישראליות שלי אין שום תפקיד. הייתי צריכה להתאים את עצמי".
אופיר-רונאל מספרת שהיא ישר נשבתה בקסמה של החנות הקטנה. "בהתחלה חשבתי שיגיעו לשם רק אמריקנים מתלהבים, אבל אז הבנתי שהם נמצאים ברגע מאוד מגובש ורוחני בחיים שלהם. היה שם שילוב של מלא דברים מנוגדים - מצד אחד קעקועים שהם משהו מאוד מגניב ומצד שני יש פה מסורת של 500 שנה. ואסים הוא אופנוען עם מלא קעקועים אבל הוא גם עושה את העבודה של אבא וסבא שלו. כשישבתי בחנות נחשפתי לתרבות שאין לי שום קשר אליה ושנמצאת שעה מתל אביב. בהתחלה חשבתי שהמוקד יהיה העולים לרגל והסיפורים שלהם".
כמו בסרט הקודם שלה, "סרט בורקס" (2018), שעסק בסיפור המשפחתי שלה ושל שושלת סמי בורקס, בסוף היא הפנתה את המצלמה שלה אל משפחת ראזוק, שעלילותיה וסכסוכיה מזכירים טלנובלות תורכיות - עם תככים, ריבים וקנאה, ואפילו רצח של מקעקעת שלא פוענח עד היום. "בשורה התחתונה זה אותו סיפור", היא אומרת, "זה הכי רחוק מהסיפור של המשפחה שלי אבל במהות זה סיפור מאוד דומה - משפחה שיש לה ביד אוצר והאוצר הזה גרם לה ללכת לאיבוד. אצלי זו הייתה משפחה מאוד פשוטה שהגיעה מבולגריה והאוצר שלה היה המתכון לבורקס, בעוד שהאוצר של משפחת ראזוק היה הגלופות והמסורת. אז מצד אחד כאילו הלכתי הכי רחוק, אבל כמה רחוק שלא הלכתי סיפרתי את אותו הסיפור במהות שלו".
הסכסוך המשפחתי של משפחת ראזוק התחיל מסבו של ואסים ואחיו הצעיר, וסובב סביב השאלה מי היה המקעקע הראשון במשפחה בירושלים ומי גנב למי את הפרנסה. עד היום שורשי הסכסוך משפיעים על בני המשפחה המפוצלת ועל אוסף הגלופות שאינו שלם. ואסים מנסה להחזיר את כל הגלופות העתיקות, אבל בני משפחה משני הצדדים מתעקשים להחזיק בהן או להכחיש שהן אצלן. חלקן נמצאות באוספים שונים (כמו במוזיאון ישראל), חלקן אצל אספנים פרטיים וחלקן נעלמו ולא הותירו זכר. הסרט מתנהל קצת כמו דוקו-פשע, כאשר הוא מנסה להבין היכן הגלופות האבודות ולחבר בין בני המשפחה המסוכסכים שמשוכנעים בצדקתם. ברקע ישנו גם סיפור הרצח של דודה נלי, יפהפייה רווקה שנחשבה למקעקעת הכי טובה במשפחה ושמרה על הכסף שלה בקנאות. בשנת 1999 היא נרצחה והתיק מעולם לא פוענח.
1999 זה לא כך כך רחוק, ניסית לבדוק בתיקי המשטרה?
"ניסיתי, אבל התיק הזה נסגר מאוד מהר ואי אפשר היה להשיג אותו במשטרה. תראי, אני לא יודעת כמה למשטרה היה אכפת מרצח של פלסטינית ממזרח ירושלים, ובסוף זה גם לא היה הפוקוס שלי".
בסרט את ממש נכנסת לבתים של בני המשפחה, לא הייתה להם התנגדות?
"עברתי איתם תהליך מאוד ארוך של בניית אמון. הרבה אנשים עשו כתבות על החנות הזאת ו-ואסים היה קצת שבע מזה. אבל כשהוא ראה שאני מגיעה כל שבוע הוא הבין שאני רצינית והתחלתי להכיר את המשפחה. גם מצאתי סרטון ישן של יומני גבע עם כתבה על משפחת ראזוק והעולים לרגל שעושים אצלם קעקועים. הוא ידע שזה קיים אבל אף אחד לא הצליח להשיג את זה".
לא הייתה להם בעיה עם זה שאת יהודייה וישראלית?
"הרגשתי שהם מקבלים אותי יפה. צריך גם לזכור שהם נוצרים שעובדים עם תיירים וחשופים למגוון תרבויות. כולם יודעים אנגלית והילדים מקבלים חינוך מאוד מוקפד וטוב. העניין הוא דווקא בין נוצרים ומוסלמים. הנוצרים נחשבים ליותר אליטיסטים ולאט-לאט המוסלמים דוחקים אותם מישראל. מעוזים של נצרות הופכים למוסלמים. נגיד בית חנינא היה אזור נוצרי אבל עכשיו יש שם יותר מוסלמים. הרבה עוברים לגרמניה ולאוסטרליה".
מי אלה הקופטים ומאיפה התחילה המסורת הזאת של קעקועים נוצריים?
"קופטים זה זרם בנצרות שהגיע ממצרים, אבות אבותיהם הם הפרעונים. כשהאיסלאם הגיע למצרים התחילו לרדוף שם את הנוצרים והיו סנקציות לאלה שסירבו להתאסלם. אז נוצרים היו מקעקעים על עצמם צלב ביד שמאל כדי להבדיל את עצמם מהמוסלמים וכדי שייתנו להם להיכנס לכנסיות. זה מה שמשפחת ראזוק הייתה עושה שם, וכשהם הגיעו לישראל לפני 500 שנה היה פה כבר את המנהג של עולים לרגל שמתקעקעים בישראל, אז הם המשיכו לקעקע פה".
סיפוריהם של העולים לרגל משתלבים בעלילת הסרט, כאנקדוטות קטנות על התיירים שבאים מכל העולם כדי להתקעקע במיוחד אצל ואסים ולהיות חלק מההיסטוריה. "אנשים עשו את המסעות האלה עוד מהמאה השנייה לספירה ולחלקם זה עלה בחיים. זה דבר כל כך עוצמתי וחזק שקורה פה במשך אלפיים שנה ועבורי זה היה גילוי. ידעתי שזה קיים אבל לא הבנתי את העוצמה של זה. אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו ובישראליות, אבל יש פה עוד כל כך הרבה דברים במדינה הזאת".
את דרכה כיוצרת דוקו התחילה אופיר-רונאל במקצוע העיתונות כתחקירנית וכתבת. סרטה הראשון היה "יתומים", והסרט השני שלה עסק כאמור במשפחה שלה. "אני בן אדם סקרן וזה היתרון הכי גדול שלי", היא אומרת, "כשיוצא לך לשבת עם אנשים, לבוא אליהם הביתה, לאכול את האוכל שלהם, זה באמת שווה את המסע המפרך הזה שמלא באי ודאות. רוב הזמן את הולכת על קרקע מאוד לא בטוחה, משקיעה בזה זמן וכסף ולא בטוחה שבכלל תהיה תוצאה. אבל זה עושה לי את זה".
"כשנכנסתי לבית שלהם בבית חנינא היה לי ממש מרתק להכיר אותם", היא מרחיבה, "אני מרגישה שההישג הכי גדול שלי בסרט הוא שהבאתי סיפור בערבית, סיפור על פלסטינים, שלא קשור לסכסוך. להפך, זה על נקודת חוזק שיש להם, עליהם כבני אדם. פתאום כשאת שומעת את הערבית בסרט ההקשר הוא לא 'אללה אכבר' אלא דברים יפים ואסתטיים כמו הגלופות, על תשוקה ועל מסורת, ועל אהבה".
למרות שהסרט הוא לא על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אופיר-רונאל דווקא חושבת שהגלופות העתיקות של המשפחה מוכיחות את השייכות שלהם למקום הזה ולמדינה. "האנשים ממזרח ירושלים כמעט ושקופים לנו. ל-95 אחוזים שם אין אזרחות. אבא של ואסים אמר לי שכל כמה שנים הוא צריך ללכת לחדש את תעודת הזהות הכחולה שלו והוא צריך לשבת מול איזו בחורה צעירה ולהוכיח את הזכאות שלו למקום הזה. בעיני הסרט הזה מוכיח את הזכאות הזאת - יש פה גלופות בנות 500 שנה והן ההוכחה שהמשפחה הזאת נמצאת פה כבר דורות".
איך המשפחה מתמודדת בימי הקורונה, כשאין תיירים?
"ממש קשה. החנות ריקה וזה מאוד עצוב כי תמיד היו שם 50 איש בכל רגע נתון. 700 שנה העיסוק הזה שרד עד שהקורונה הגיעה. לאחרונה התחילו להגיע כמה ישראלים להתקעקע אצלו והייתי שמחה שיבואו כי יש לו יד מאוד טובה. שלחתי את העורך שלי ואת חברים שלי".
את התקעקעת אצלו?
"ברור. עשיתי קעקוע מהמם על היד כמו של ואסים. אבל קעקעתי אותו רק לפני שנה כשהבנתי שהסרט קורה ושהוא יהיה טוב ושזאת חוויה טובה בשבילי. כי אחרת את הולכת עם סימן שמזכיר לך כישלון וזה לא כזה כיף. אז ברגע שידעתי שהולך להיות סרט טוב זה הדבר הראשון שעשיתי".
