פסטיבל הקולנוע חיפה, שמתקיים זו השנה ה-39 וייערך בחול המועד סוכות, החל מ-28 בספטמבר עד 7 באוקטובר, מקבץ אליו כמדי שנה חובבי וחובבות קולנוע לשבוע מלא בבכורות מסקרנות, סרטים זוכי פרסים ותכנים יוצאי דופן מהארץ והעולם. גם השנה יוקרנו לא מעט יצירות מרגשות ומקוריות ששווה להגיע בשבילן כל הדרך לכרמל, בהן דוקו מטלטל על צעירה איראנית שנידונה למוות לאחר שדקרה את האנס שלה, שני במאים גדולים שזוכים למחווה ומערבון שפוגש פילם-נואר.
שבעה חורפים בטהרן (Seven Winters in Tehran)
סרט תיעודי רב עוצמה המביא את סיפורה של רייהאנה ג'אברי, סטודנטית איראנית צעירה לארכיטקטורה שבשנת 2007 דקרה למוות גבר שהציג את עצמו כרופא וניסה לאנוס אותה במהלך פגישה עסקית לכאורה. לא זו בלבד שמערכת המשפט אינה מאמינה לסיפורה, אלא שהשופט אף טוען שהיה עליה להסכים להיאנס ואז לתבוע את הגבר. יתר על כן: מסתבר שהנ"ל היה בכיר בקהילת המודיעין האיראנית, כך שכבודו צריך להישמר. התוצאה היא אחת וברורה: רייהאנה נידונה למוות, והדבר הכי שיכול להציל את חייה הוא סליחתם של בני משפחת הנרצח המתועב.
סרטה של שטפי נידרצול הגרמנייה (זהו סרטה התיעודי הראשון באורך מלא) מבוסס על סרטונים שצולמו בחשאי בכלא, על מכתבים והקלטות של רייהאנה, ועל עדויות של אסירות שהיו עימה בכלא. בעיקר הוא עוקב אחר מאבקה של אימה, שולֶה, להשיג את סליחתו של בנו הבכור של התוקף שמוכן לכך רק בתנאי אחד: שבתה, זו שהותקפה, תודה שבדתה את האירוע. סיפורה של רייהאנה זכה להתייחסותה של התקשורת העולמית, הפגנות ברחבי העולם נערכו למען שחרורה, אבל הסרט הוא אף יותר מהסיפור הזה - הוא על כוחה של אימהוּת ועל האופציה של הסליחה מול מערכת משפט גברית שמתבססת על נקמת דם. הדינמיקה המורכבת והמפתיעה שנוצרת בין שולֶה ובין בנו של הנרצח (שאינו מרואיין פה) היא אחת הסיבות לכוחו המטלטל של הסרט. (שמוליק דובדבני)
היפנוזה (The Hypnosis)
סרט הביכורים של הבמאי השבדי ארנסט דה גיר פועל במחוזות הסאטיריים של קומדיות קרינג' דוגמת אלו של בן ארצו רובן אוסטלונד ("כוח עליון") והבמאית הגרמנייה מארן אדה ("טוני ארדמן"). ורה ובן זוגה אנדרה פיתחו אפליקציית מעקב אחר הנתונים הבריאותיים של נשים. הם נבחרו להשתתף בסדנת הכנה שבסופה יהיה מרתון פרזנטציות שעשוי לזכות אותם בתמיכתם של משקיעים זרים. לכאורה היחסים ביניהם תקינים, אך חדי העין יבחינו בסדקים בעובי שערה, המתחבאים מתחת לאופי המאופק והביישני של ורה. לפני סדנת ההכנה ורה עוברת טיפול בהיפנוזה כדי לגמול אותה מעישון, אך לכך עומדות להיות השלכות לא צפויות על אופייה והתנהגותה בימים הקריטיים שלפני בני הזוג. בסיטואציה המתפתחת דה גיר מנסח תובנות על היחסים בין בני הזוג, על החופש המתקיים במערכת יחסים, והיכולת של אנדרה להתמודד עם הגרסה האותנטית יותר של בת הזוג כשגורל היוזמה העסקית שלהם מוטל על כף המאזניים. (ארז דבורה)
מחווה לפיטר גרינאוויי
שמונה שנים חלפו מאז הציג פיטר גרינאוויי את "אייזנשטיין בגוונחואטו", ומאז לא הגיע שום סרט חדש שלו לבתי הקולנוע ומתחמי הפסטיבלים הבינלאומיים שהוא היה יקירם. הוא עבד מאז על Walking to Paris, סרט על הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוש, אבל גורלו של הסרט הזה שכבר צולם ב-2019 אינו ברור. במהלך השנים היה גרינאוויי אורח קבוע על הכרמל, שם העביר סדנאות אמן שבהן הקפיד להספיד את הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו, וטען שעל אף ההתפתחויות הטכנולוגיות הקולנוע נשאר, פחות או יותר, כפי שהיה בימי צ'פלין ומלייס. עתה עורך לכבודו הפסטיבל מחווה, בלעדיו (הוא שקוע בעבודה על סרט חדש), ומקרין ארבעה מסרטיו הארוכים משנות ה-80, שנות השיא שלו, ועוד סרט קצר. כולם יוצגו בעותקים דיגיטליים משוחזרים, ויאפשרו לחוות מחדש את העוצמה החזותית האדירה שלהם. מומלצים במיוחד "חוזה השרטט" (1982), מותחן בלשי המתרחש במאה ה-17 שהיה גם סרטו העלילתי הארוך הראשון, ו"טובעים במספרים" (1988), קומדיה שחורה על שלושה דורות של נשים המטביעות את הגברים בחייהן.
מי שטרם נחשפו לעבודותיו של גרינאוויי, אחד ההוגים הקולנועיים החשובים במחצית השנייה של המאה הקודמת, יתענגו על השעשועים האינטלקטואליים, העיסוק האובססיבי במוות וריקבון, הטקסטים השנונים, ההתכתבות המאסיבית עם האמנות המערבית הקלאסית, והפרובוקטיביות הרעיונית והאסתטית. המוזיקה של מייקל ניימן, אז המלחין הקבוע של סרטיו, היא בפני עצמה הנאה לאוזניים. (שמוליק דובדבני)
לימבו (Limbo)
בקולנוע האוסטרלי יש מסורת של מה שמכונה "המערבון האוסטרלי" (או "מערבון קנגורו") שזירת התרחשותו היא ה"אאוטבאק האוסטרלי" - האזור המדברי רחב הידיים והדליל באדם. בדרך בת השוואה למאבקי הקאובויים-אינדיאנים, כך במרחבים אלו ממשיך להדהד העימות האלים בין המתיישבים והילידים. הבחירה של הקולנוען האבוריג'יני איבן סן לעשות "מערבון" טעונה לכשעצמה, והופכת למעניינת יותר באופן שבו הוא מחבר אליו גם השפעות מהותיות של פילם נואר. השפעות אלו ניכרות בשחור לבן, באפיון הגיבור ובמהלך העלילתי. סן משמש לא רק כבמאי, אלא גם מפיק, תסריטאי, צלם עורך ומלחין של הסרט - והתוצאה מצדיקה לא מעט הערכה לכישוריו הרבים.
"לימבו" הוא שם העיירה הפיקטיבית ושכוחת האל שבה בוצע רצח של אישה אבוריג'ינית צעירה. טראוויס, בלש עירוני קשוח ואאוטסיידר לסביבה זו, מגיע לחקור. כמקובל בז'אנר הוא דמות מורכבת עם צדדים ועבר אפל, אבל אין משמעות הדבר שהוא פועל ממניעים זרים. התושבים הילידים בוחנים אותו בחשדנות, כמי שכבר נכוו לא אחת מהגזענות הישירה והעקיפה שאותה חוו כל חייהם. הסרט מונע על ידי עלילת פשע ובילוש, אבל הוא מאחד אותה עם דרך התבוננות מרשימה מבחינה ויזואלית בסביבה שהולידה את הפשע (של העיירה כמו גם של הטבע הפראי שבו היא נטועה), ושל הנזק המתמשך של גזענות וחוסר שוויון על הקהילה האבוריג'ינית. החיבור בין כל הרמות הז'אנריות, ההיסטוריות, והרעיון של חטאי העבר (של אינדיבידואלים ושל החברה בכללותה), הופך את הסרט לבר השוואה ל"כוכב בודד" (1996) סרטו היפה של ג'ון סיילס. (ארז דבורה)
מפקד (Comandante)
סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה האחרון הוא דרמה המתרחשת על רקע ראשית מלחמת העולם השנייה על סיפונה של צוללת איטלקית, ומבוססת על מעשה שהיה. פיירפרנצ'סקו פבינו ("יונק הדבש") המרשים מגלם את דמותו של המפקד הלא-לגמרי שגרתי של הצוללת שעושה את דרכה במימי האוקיינוס האטלנטי. אחרי שהוא מטביע ספינת סחר בלגית התוקפת את הצוללת, הוא מורה גם להציל את חייהם של 26 ממלחיה ולהביאם לחוף מבטחים. קשה שלא לתהות על הדימוי האצילי והאנושי של גיבור הסרט הזה שהוא, אחרי הכול, קצין ימי בצבא איטליה הפשיסטית.
קשה גם שלא להשוות בין הסרט הזה, שמבוים לעילא בידי אדוארדו דה אנג'ליס, ובין סרטו העז של וולפגנג פיטרסן הגרמני, "הצוללת" (1981), שהיה בעייתי באופן שבו הציג את מלחיה של צוללת נאצית כקורבנות נאיבים, כמו גם עם הסרטים הפשיסטיים שהופקו באיטליה בתקופת המלחמה ("האונייה הלבנה" של רוברטו רוסליני מ-1941). לא בטוח שהמסר ההומניסטי כאן גובר על התחושה שלפנינו סרט לאומי-הרואי מהסוג המיושן, שבו הנבלים היחידים באים משורות האויב. אבל: הסיפור סוחף, וסצנה מצוינת שבה אחד המלחים הבלגים מלמד את טבח הצוללת להכין צ'יפס - מסתבר שהאיטלקים לא שמעו על תפודים מטוגנים לפני כן - משחררת את תחושת הקלאוסטרופוביה והמחנק הלאומני. (שמוליק דובדבני)
שמיים לבנים מפלסטיק (White Plastic Sky)
השילוב של אנימציה רוטוסקופית עם אנימציית מחשב (כפי שעשה ריצ'רד לינקלייטר ב"סורק באפלה"), מאפשר גם לסרט ביכורים, צנוע יחסית מבחינת משאבי הפקה שעמדו לרשותו, ליצור סרט מדע בדיוני בעל עניין וערך. הבמאים ההונגריים טיבור בנוצקי ושרולטה סאבו מעצבים עולם עתידני פוסט-אפוקליפטי בעתיד של עוד 100 שנים, לאחר שחורבן אקולוגי הפך את הטבע למסכן חיי אדם. שרידי המערכת החברתית מתפקדים בסביבה עירונית משוכללת ומנוכרת המבודדת מהטבע ההרוס באמצעות כיפת ענק. תוחלת החיים נקצבת ל-50 שנה (רעיון המזכיר את "בריחתו של לוגאן" מ-1976), שלאחריה בני האדם מומתים וגופם עובר טרנספורמציה לעצי ענק המספקים את המזון לבני האדם (הדים גם ל"שמש ירוקה" מ-1973).
שטפן, פסיכולוג שמסייע לתושבים להתמודד עם האובדן הצפוי של יקיריהם, מגלה שאשתו נורה, בסך הכול בת 30, החליטה להקדים את מותה. בזמן המועט שנותר עד המוות והלידה מחדש הוא מנסה למצוא דרך להציל אותה. בעוד החלק הראשון של הסרט מצייר מערכת חברתית מעניינת המתפתחת בהתאם לתנאים הייחודיים, החלק השני משתמש בסיטואציה כדי לתפקד כהרהור על היכולת להכיל את המוות במערכת יחסים קרובה - בין בני זוג ובין הורים לילדים. הרהור על המוות שבו גם נבחן המקום של האדם ביחס לטבע. בדרכו המאופקת הסרט מעורר מחשבות ורגשות, בדרך החורגת מהשימוש המסחרי הראוותני והשטחי שמאפיין לא מעט מסרטי הז'אנר. (ארז דבורה)
שאריות של חסד (The Survival of Kindness)
סרטו של הבמאי האוסטרלי המפתיע-תמיד רולף דה הר ("באבי ילד רע") הוא אלגוריה על קולוניאליזם וגזע, כפי שהיו גם כמה מסרטיו הקודמים. אישה אבוריג'ינית נותרת לבדה בלב המדבר כלואה בכלוב. התנועה היחידה בנוף הצחיח שייכת לנמלים המנהלות ביניהן קרב לחיים ולמוות. כאשר היא מצליחה להשתחרר מהכלוב, היא יוצאת למעין אודיסיאה במה שנראה כעולם פוסט-אפוקליפטי שבו מדכאים-כובשים מסתובבים כשהם עוטים מסכות אב"כ מיושנות - נראה שאיזו מגפה הכחידה את מרבית האוכלוסייה - ורודפים למוות את מי שאינם לבנים. המפגשים שלה עם בני אנוש מאופיינים באלימות וסבל, ובעיקר מתנהלים ללא מילים, לעיתים זעקות מחרידות והברות קטועות שנותרו במקום התקשורת המילולית שאבדה זה מכבר.
הגיבורה, שמצוינת בקרדיטים רק כ"אישה שחורה" (מוואג'מי חוסין שאינה שחקנית מקצועית), פוגשת על הדרך בנער ונערה "חומים", כך הם מזוהים במצבת המשתתפים, הנרדפים אף הם, ולרגע נדמה שתיווצר כאן היתכנות לעתיד טוב יותר. הסרט נע מהנוף המדברי אל עיירה שוממת וממנה אל מרחב תעשייתי, מהיעדר מוחלט של דיבור למילוליות בסיסית, ומכיבוש לאופציה של שחרור. זהו סרט מבריק על דיכוי ממשי ומיתי, על המתח בין שיח והדחקה, ועל תנועה פיזית והיסטורית שהיא בה בעת המשכית וחזרתית. (שמוליק דובדבני)
סרטיו של ורנר הרצוג
בתחילת הקריירה בת 55 השנים שלו, ורנר הרצוג (כיום בן ה-81) היה אחד מבמאי המפתח של "הקולנוע המערב גרמני החדש" של שנות ה-60 וה-70. כבר עשרות שנים הוא חי בארצות הברית, אבל ממשיך ליצור קולנוע עלילתי ו(בעיקר) תיעודי בכל יבשות העולם. סרטים אלו מתגבשים לאחר המכלולים העשירים והמרתקים בתולדות המדיום. בפסטיבל יוקרנו שלושה סרטי מפתח עלילתיים של הבמאי ששניים מתוכם הם בגדר יצירות מופת - "המסתורין של קספר האוזר" (1974) על הפרשה המסתורית מהמאה ה-19 שבה התגלה אדם בוגר שהוחזק בבידוד ללא כישורי שפה והבנת המציאות, ו-"פיצקראלדו" (1982) שהגיבור שלו מנסה לבנות בית אופרה באמצע הג'ונגל. שני הסרטים מצויים בליבת העיסוק הרומנטי של הרצוג ביחסים בין אמנות ותרבות, דרך שני גיבורים המייצגים את המודלים של העל-אדם והתת-אדם בסרטיו. מודלים שהבחינה שלהם לא יכולה אלא להיות טעונה מבחינה תרבותית ופוליטית לאחר מלחמת העולם השנייה.
בנוסף יוקרן העיבוד של הרצוג לקלאסיקת האקספרסיוניזם הגרמני של וו. פ. מורנאו "נוספראטו הערפד" (1979) בכיכובו של השחקן הדמוני קלאוס קינסקי (שמשחק גם ב"פיצקראלדו"). כנציג בודד לקולנוע התיעודי שלו יש את "דיטר הקטן מוכרח לעוף" (1997) - על גרמני שהפך לטייס אמריקני ושרד את התופת של שבי במלחמת וייטנאם. הדגמה נוספת של הדרך שבה הרצוג, הידוע כאומן וכבמאי חסר מעצורים, והגיבורים המובילים את סרטיו, משקפים בדרכים מרתקות אלו את אלו. לצופים שכלל לא מכירים את עבודותיו מומלץ לצפות בסרט התיעודי אודותיו שיוקרן גם הוא בפסטיבל "ורנר הרצוג - חולם רדיקלי" (2022) המציע מבוא לבמאי עם התייחסות ל"להיטים הגדולים" של אנקדוטות פרועות מחייו ועבודתו. (ארז דבורה)
