לפני קצת פחות מעשרים שנה, בתקופה עתירת פיגועים, שידרה זכיינית ערוץ 2 דאז, טלעד, משחק כדורגל בליגת העל של ישראל. רצה הגורל ובמהלך המשחק התרחש פיגוע בירושלים וטלעד החליטה לספק לצופים שלה חוויה כפולה של אסקפיזם ואקטואליה: המסך פוצל לשני חלקים. באחד מהם שודר המשחק ללא סאונד ובשני פריצה לשידור עם פרטי הפיגוע. המסך המפוצל הופסק אחרי עשר דקות לטובת סיקור הפיגוע בלבד, אבל נחרט בזיכרון הקולקטיבי כהחלטה אומללה שרק המציאות היתה אומללה ממנה.
חצי גמר האירוויזיון ברוטרדם ששודר אמש (ג') היה הזוי לא פחות. על המסך דילגו גרדרובות מפוארות וצלילי פופ בחסות מבחר מדינות אירופה ואוסטרליה אחת שמשתוקקות להעפיל לשלב הבא ולהשתתף בגמר, כשאת השידור של כאן 11 מלווים עקיבא נוביק ואסף ליברמן, פרשנים פוליטיים ברגיל. בתחתית המסך רצו עדכונים ממבחר מטחי רקטות ברחבי הארץ ופה ושם גם דיווחים בזמן אמת על אזעקות בישובי הדרום. לקראת סוף חצי הגמר, כשהרקטות החלו לפזול לשפלה, עבר השידור בלעדית לאולפן החדשות של כאן והשידור האירופאי המשיך בכאן חינוכית. אם מישהו (שלא נמצא תחת התקפת טילים, כמובן) קיווה להרפייה רגעית מהמצב תוך התרווחות מול משחק הכסאות של אירופה, הוא נאלץ להתפכח אל המציאות. אסקפיזם הוא מותרות שישראל לא יכולה להרשות לעצמה כרגע, לא בערוץ ציבורי בכל אופן.
ולעניין אחר לגמרי: כבוד לעדן אלנה שעשתה את המיטב ואף למעלה מזה, והצליחה להכניס את ישראל למשחק של הגדולים עם הופעה מצוינת, מלאת ביטחון ושיר סמלי מתמיד - Set Me Free שהיה טוב לימי הקורונה ומתאים גם עכשיו, לימי המלחמה, לכל הצדדים. סימטריה רציתם, סימטריה קיבלתם. אלנה בהחלט נקלעה לסיטואציה באופן המוצלח ביותר. הייתי משקיעה עוד קצת בכוריאוגרפיה העצלה של הרקדנים, אבל הסטיילינג והביצוע הקולי היו כל מה שעם ישראל יכול להחשיב כייצוג הגון.
בשלב הזה, בהתחשב בדירוג האשראי הפוליטי של ישראל בעולם, העליה לגמר היא בהחלט הישג מספק, שווה ערך לזכייה בגמר מבחינתי. נדמה לי שגם אלנה מחזיקה בדעה דומה, מה שמסביר את הראיון הנרגש והדומע שהיא העניקה לכלי התקשורת אחרי העלייה לגמר והאזכור התכוף של הגאווה הלאומית. יהיה מה שיהיה, יעלה כמה שיעלה, אין טעם לשמור דמעות לאחר כך, עדיף לירות את כל הארסנל עכשיו, כשהוא רלוונטי.
אחרי הגמר, כשאבק הקונפטי ישקע, אלנה תצטרך לחזור לארץ, וכאן יהיה מי שיזכיר לה את הבחירה להגיד שוקראן בסוף הביצוע, ואיך לעזאזל היא העזה להגיד מילה בערבית בזמן רגיש שכזה, בו אנחנו מנסים להדחיק את קיומם של ערבים. הפעם האחרונה שנציגה של ישראל באירויזיון בחרה לדבר בשפת בני דודנו היתה כשלוסי איוב בירכה בערבית כשמסרה את הניקוד, באירוויזיון שהסתיים בזכיה של נטע ברזילי. זה נגמר בדרישה של מירי רגב "לתאם את הטקסטים של האירוויזיון מול הממשלה". בהתחשב באקלים הנוכחי, אני לא אתפלא אם יתגברו הקריאות להתנתק מעדן אלנה ולהתחבר למפעיל חלופי.
לגבי שאר הביצועים, בסדר. לא טובים כמו שלנו (היי, היא עשתה פלצט!) אבל היו כמה רגעים יפים. מלטה וקפריסין נתנו בגרוב והניעו את האגן, אוסטרליה שלחה הולוגרמה כי ישנים שם עכשיו, ורוסיה עלתה לגמר עם שיר על העצמה נשית. הרוב המכריע של הביצועים היו באנגלית והקהל היה מצומצם, כי העולם, בניגוד אלינו, עדיין חוגג את הקורונה. בסך הכל היה באמת תרגיל יפה, הרבה מחיאות כפיים. הגמר הגדול יתקיים במוצ"ש הקרוב עם המדינות שזכו לעלות לגמר, הולנד עצמה וחמש מדינות הבונקר שמחזיקות את היד על ברז המזומנים: איטליה, בריטניה, צרפת, גרמניה וספרד. אשא תפילה שבאירוויזיון הזה ירצדו על המסך רק הפרעות הקשב הרגילות, אלו שלמדנו להכיר ולאהוב מאירוויזיונים קודמים.
