זה התחיל במסיבה על איזה גג בפלורנטין. הלכנו להרבה מסיבות בתקופה ההיא. היא באה עם סוודר דק כזה, שפתוח מאחורה. קעקוע בצבץ ממחשוף הגב שלה, כנף של משהו, או קונכייה. לא הצלחתי לקבוע כי רק החלק העליון שלו היה גלוי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא יודע מה קרה לי. בכלל לא נמשכתי אליה קודם. חברה של חבר זה טאבו אצלי. והיה גם משהו לא נעים באופי שלה בעיניי. שתלטני כזה. אבל המחשוף הזה שלה הטריף אותי. אין מילה אחרת. כל המסיבה רקדתי מאחוריה כדי להסתכל עליו. וכל הזמן חיפשתי תירוץ להניח עליו יד.
זה כל מה שרציתי. לא לשכב איתה או משהו. רק להניח כף יד בין השכמות שלה. אבל לא מצאתי דרך להצדיק את זה. לא היינו מיודדים או משהו. לא היה לזה שום קונטקסט. אז חתכתי הביתה. זה יישמע מוזר אולי, אבל הרגשתי שהתשוקה שלי לגעת בה כל כך חזקה שאם אני נשאר במסיבה אני עלול לעשות מעשה מביש. בבית קרסתי על הספה ועצמתי עיניים ופנטזתי על הגב שלה בלי הסוודר. ואני מתקרב אליה. מאחור.
בימים שבאו אחר כך זה השתלט עליי לחלוטין. אני יודע שיש אנשים שיש להם פֵטיש לכל מיני דברים. לנעליים. לבגדי עור. זה תמיד היה נשמע לי קצת מצחיק. אבל אובססיה זה לא דבר מצחיק בכלל. אובססיה מסלקת את כל שאר המחשבות, ומשאירה רק מחשבה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב בלופים שאתה לא מצליח לעצור: אני חייב לגעת בגב שלה. לגעת בגב שלה. לגעת בגב שלה. בדיוק התחלתי אז התמחות בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הייתי יושב במשרד והמספרים היו מתבלבלים לי בראש. הלך לי התיאבון. בקושי ישנתי בלילות. אחרי שבוע כזה הבנתי שאני חייב לעשות מעשה לפני שהחיים שלי יידפקו לגמרי.
התקשרתי אליה. אמרתי לה שאני זקוק לעזרתה. היא שאלה במה בדיוק ונשמעה קצת מסויגת. היא עורכת דין אז היא בטח הניחה שאני צריך סיוע משפטי.
ואז סיפרתי לה.
הייתי בטוח שאני אגמגם, שהדיבור יסתרבל לי. אבל זה יצא ממני חזק וברור ונואש.
הייתה שתיקה ארוכה על הקו, ואני כבר הלקיתי את עצמי, איזה דפוק אתה, כמה דפוק בן אדם יכול להיות.
ואז היא אמרה, הפתעתָ.
ואני אמרתי, האמת שהפתעתי גם את עצמי.
והיא אמרה, אף פעם לא חשבתי שיש לי גב יפה במיוחד, הוא לא רזה מדי?
ואני אמרתי, הוא מושלם.
והיא אמרה, אין כזה דבר מושלם.
ואני אמרתי, הוא בול הטעם שלי.
והיא אמרה, אין ספק שזאת אחת השיחות הקריפִּיות ביותר שניהלתי בחיי.
ואני אמרתי, גם בשבילי כל העניין הזה... לא יודע כמה הספקת לקלוט אותי, אבל זה לא -
והיא אמרה, נראה לי שהכי טוב שנחליט שהשיחה הזאת פשוט לא התקיימה. לא?
ואני אמרתי, צודקת, צודקת מאה אחוז.
וניתקנו.
וכמה דקות אחר כך היא שלחה לי תמונה של הגב שלה, חשוף לגמרי, עם כל הקעקוע של עוף החול. כנראה צילמה את זה בשירותים של המשרד שלה.
תודה, כתבתי לה.
ולמחרת הגיעה עוד תמונה. מזווית אחרת.
וככה זה נמשך, תמונה ביום. ותמיד אני כותב לה בחזרה "תודה". והיא לא עונה. לא מפתחת שיחה מעבר לזה. וכשנפגשים כל החבורה היא די מתעלמת ממני, ובעיקר מעירה הרבה הערות מעצבנות לחבר שלה.
כמו שהתמונות התחילו בלי התראה, הן הפסיקו בלי התראה יום אחד.
לא היה נראה לי מתאים לבקש ממנה לשלוח עוד, או להתלונן, גם ככה הרגשתי שהיא עשתה בשבילי מעל ומעבר.
פחות או יותר באותו זמן - היא עזבה את החבר שלי בהודעת וואטסאפ, ואני פגשתי את מי שהפכה להיות אשתי, והחיים נכנסו לאיזה תלם, ילדים, משכנתה, והשבועות המוטרפים האלה שבהם כל מה שעניין אותי זה הגב שלה, נראים לי עכשיו ממרחק השנים כל כך תלושים, כל כך לא סבירים -
וגם כל כך יפים.
כשקיבלתי את משכורת הקבע הראשונה שלי אמרתי לעצמי שצריך לחגוג את זה איכשהו.
נסעתי לתל אביב כדי לקנות לעצמי תקליטים, אבל בדרך לחנות לכד את עיניי שלט.
"עיצוב שיער - מישל מרסייה".
פעם אחת, חשבתי, מגיעה לי תספורת של עשירים.
נכנסתי. התיישבתי על ספת העור המהודרת והמתנתי. לבסוף הפנה אותי מישל לירכתי החנות, ולמראה פני השואלות הסביר, קודם חפיפה.
ליד הכיור עמדה נערה בגילי.
חלפו יותר מעשרים שנה ובכל זאת אני זוכר מה היא לבשה. מכנסי ג'ינס שחורים שבתוכם הייתה תחובה חולצת פסים גברית קצת, שהכפתור העליון שלה היה פתוח.
תשב, היא אמרה.
זאת הפעם הראשונה שלי, התנצלתי.
זה בסדר, היא חייכה. תן לי.
היא שמה את היד על המצח שלי והטתה אותו לאחור. לאט. ואז פתחה את הברז. הרטיבה את האצבעות שלה במים. והתחילה להעביר אותן בשערות שלי. לבחוש. המים היו חמים מאוד, אבל לא רותחים. בדיוק בטמפרטורה הנכונה. והאצבעות שלה היו עדינות, אבל נחושות. בשלב מסוים היא מזגה גם שמפו והחלה לחפוף אותי. תחילה בקדמת הראש, ואז בקודקוד, ואז בעורף.
מרגע שהיא התחילה לעסות לי את העורף, הגוף שלי התעורר. הופתעתי מזה לגמרי. הייתי בן תשע עשרה. אף פעם לא הייתה לי חברה. לא הייתה לי שום דרך לדעת שהעורף קשור אצלי לחשק מיני.
האצבעות שלה המשיכו לנוע על העורף שלי, מעבירות בי צמרמורות עונג לא-ידועות שהגיעו עד לקצות האצבעות שלי.
חלאס, אודליה, קטע אותנו מישל, כמה זמן את חופפת לו?
***
פנטזתי על אודליה החופפת כשחזרתי לבסיס. הפנטזיה התחילה תמיד במה שקרה במציאות, והמשיכה בזה שהיא מתיישבת עליי, בעודי על הכיסא.
באפטר הראשון שקיבלנו, נסעתי שוב לתל אביב. השיער הקצוץ-דק שלי לא הצדיק תספורת. אבל הייתי חייב לראות אותה שוב.
כן חייל, איך אפשר לעזור לך? מישל שאל אותי כשנכנסתי.
אני מחפש את אודליה, היא... חופפת פה. אמרתי.
אודליה לא עובדת פה יותר, מישל אמר.
מה?... איפה היא?
זֵ'ה נֵה סֵה פָּה. אמרה נוסעת לאמריקה. אחר כך אמרה מתחילה ללמוד בירושלים. מבולבלת קצת הילדה. תרצה להסתפר בכל זאת?
***
לפני חודש הייתי בניו יורק. נסיעת עבודה. בין שתי פגישות הלכתי להסתפר, בגיל ארבעים יש לך פחות שיער, אבל דווקא בגלל זה צריך להסתפר יותר.
כשנכנסתי הפנו אותי לעמדת החפיפה.
החופף הטה את המצח שלי לאחור בעדינות. ואז פתח את הברז. והתחיל לבחוש בשערות שלי. האצבעות שלו היו עדינות, אבל נחושות. בשלב מסוים הוא צירף גם שמפו והחל לחפוף אותי. תחילה בקדמת הראש, ואז בקודקוד, ואז בעורף. מרגע שהוא התחיל לעסות לי את העורף, הגוף שלי התעורר.
אף פעם לא נמשכתי לגברים. הבנות שלי הסבירו לי שבעניין הזה של נטייה מינית הכול היום יותר נזיל. לא יודע. אצלי זה תמיד היה בינארי, קליר קאט -
עד אותו רגע.
לבשתי מכנסי בד דקים וחששתי שהחופף מבחין במה שקורה לי.
הבחין או לא, האצבעות שלו המשיכו לנוע על העורף שלי, מעבירות בי צמרמורות עונג שכמותן חוויתי קודם רק פעם אחת בחיים.
***
פקחתי עיניים והבטתי עליו, רוכן מעל הכיור. ואז זה היכה בי:
הוא לבש ג'ינס שחורים וחולצת פסים מכופתרת. שהכפתור העליון שלה היה פתוח.
הוא חוזר ל"פרלמנט" אחרי חודשים ארוכים שנעדר ממנו. כולם קמים לחבק אותו, חוץ מוולף ההיפוכונדר. אפילו מיכלי המלצרית - הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להשתלט על השולחן הפוחז שלהם - שמחה לקראתו, ומדביקה לו נשיקה על הלחי. להביא לך את הרגיל? היא שואלת אותו אחרי שהוא מתיישב. והוא אומר כן, אבל אז נזכר בנאום של הרופא על זה ש"אחרי השתלת כבד, תזונה היא עניין של חיים ומוות" ומתקן, רק סודה בשבילי.
נו, אבּויה, איך אתה מרגיש? וולף שואל.
אייזן בטון, הוא עונה. למרות שזה לא נכון.
שתיקה קצרה משתררת, שתיקה שבה אפשר להרגיש את זה שהם כולם כבר מעל גיל שבעים, ומפחדים מהסוף -
ואז אהרוני, שלא יכול לסבול שתיקות, אפילו קצרות, מספר בדיחה גסה על גניקולוג ופציינטית. וכולם גועים בצחוק.
בשום מקום אחר הבדיחות האלה לא לגיטימיות. כשניסה לספר אחת מהן בארוחת שישי חטף מהבנות שלו. העולם השתנה, אבא, הן אמרו.
אבל אצלם בפרלמנט של החוף הצפוני - העולם נשאר כמו שהיה.
לאהרוני מותר לספר בדיחות גסות. לוולף מותר להחמיא למלצרית. לליידנר מותר לקרוא למדוזה שצרבה לו את הרגל שרמוטה ולניסנוב מותר לספר על העובדים הערבים שלו סיפורים שמוציאים אותם מטומטמים.
תמיד במהלך הסיפור ניסנוב ישתמש בביטוי "ויקום המלפפון ויכה את הגנן" ותמיד המסקנה של הסיפור תהיה ש"אלה, רק כוח הם מבינים".
גם היום הוא מספר סיפור כזה. על מנהל עבודה ערבי בפרויקט שלו. שניסה לתחמן אותו ולעבוד במקביל גם בפרויקט אחר. יעני, "ויקום המלפפון ויכה את שני הגננים". אבל יום אחד הוא תפס אותו ופיטר אותו על המקום.
"תאמין לי, אלה - רק ככה הם מבינים", הוא מסכם.
וכולם מהנהנים בהסכמה.
גם הוא מהנהן. אבל פתאום מתחיל לו כאב חזק. בצד. איפה שהכבד החדש.
הוא נושם עמוק עד שזה עובר.
אבל גם שבוע אחר כך, זה שוב קורה. ניסנוב מספר אחד מהסיפורים שלו ותוך כדי מתחיל לכאוב לו. בצד. הפעם הכאב חזק יותר והוא תופס את השולחן, כי הוא מרגיש שעוד רגע הוא מאבד את ההכרה.
הכול בסדר, אבויה? וולף מוודא.
חם היום, הוא אומר. אתה יכול לבקש ממיכלי עוד קנקן מים?
***
יכול להיות שזה קשור? שכואב לי כשניסנוב מדבר על העובדים שלו בגלל ש...? הוא שואל את אשתו, היחידה שיודעת.
לא יודעת, היא אומרת. אבל עם בריאות - לא משחקים. דבר איתו.
***
הוא לא יודע בדיוק מה להגיד, אז הוא מחליט להראות לניסנוב את הידיעה ב"וויינט": "בשרשרת ניתוחים שבוצעו במרכז הרפואי בילינסון הושתלו ריאה, כבד וכליה בעקבות תרומת איברים של צעיר פלסטיני שנהרג בתאונת דרכים".
ניסנוב קורא את הידיעה פעם אחת. ואז מרכיב את משקפי הקריאה שלו וקורא אותה שוב. ואז מניח לו יד כבדה של בוס על הכתף.
אז אתה אחד מה...? וואלה. ואתה אומר, שכשאני... אז...? נראה לך שיש גֵנים בכבד? עזוב. ראה את העניין כסגור, העיקר הבריאות, אבויה.
***
החברים האחרים לפרלמנט מצטרפים, אחד אחרי השני. וכל אחד מתיישב במקום הקבוע שלו. מיכלי לוקחת את ההזמנות. וולף מדבר על זה שעוד מעט יתחיל גל שביעי של קורונה. ליידנר אומר שהמדוזות השנה יותר גדולות. שגב מקטר על העלייה במחירי הדירות. ניסנוב מסביר למה לממשלה אין אינטרס שמחירי הדירות ירדו, ולרגע נדמה שהוא עומד לספר משהו בהקשר הזה -
אבל אז הוא נמלך בדעתו ורק אומר, מדינה קקמייקה.
אחר כך מיכלי מגיעה עם ההזמנות ואז יש כמה דקות שהם שותים ואוכלים ולא מדברים ואפשר לשמוע את הגלים מתנפצים אל סופם, אחד אחרי השני.
