סרטה הראשון, מ-2020, כבמאית-תסריטאית של השחקנית הבריטית אמרלד פנל סימן אותה, כשמו, כ"צעירה מבטיחה", וגם זיכה אותה באוסקר עבור התסריט המקורי (הסרט גם היה מועמד בין השאר גם לפרסי הסרט והבמאית המצטיינים). היה זה שילוב של קומדיה שחורה ופנטזיית נקמה פמיניסטית נוסח "נערה עם קעקוע דרקון". אחד הסרטים המייצגים של עידן MeToo וגם אחד המטרידים והבעייתיים שבהם. עתה נוחת בפלטפורמת אמזון פריים סרטה החדש, "סולטברן" (Saltburn), ואם היה איזשהו עוקץ לסרט הבכורה של פנל – נדמה שנכון יהיה לומר שבסרטה הנוכחי הוא קהה.
כמו בסרט הביכורים שלה, גם "סולטברן" מפגיש בין צעיר שגדל בצד הלא נכון של פסי הרכבת ובין בני המעמד האריסטוקרטי – שם הסרט לקוח מהאחוזה הענקית והמפוארת שבה הם מתגוררים, עם תמונות של מלכי אנגליה, שוודאי ביקרו בה בשלב היסטורי זה או אחר, על הקירות, ואוספי אמנות מעוררי קנאה. הצעיר הזה הוא אוליבר קוויק (בארי קיהוגן הזכור מתפקידו כשוטה הכפר ב"רוחות אינשרין") שמגיע לשנת לימודיו הראשונה באוקספורד. כבר מההתחלה הוא מסומן כ"זה שאף אחד/ת לא רוצה בקרבתו", אבל מפגש אקראי עם פליקס קאטון (ג'ייקוב אלורדי), בנה החתיך והפופולרי של משפחה עשירה ומכובדת, טורף עבורו את כל הקלפים. אוליבר מציע לפליקס את אופניו ברגע של חירום, וזוכה להצטרף אל חוג הסטודנטים המקובלים שסובב אותו. בסוף שנת הלימודים אף מגיע הבונבון האמיתי: אוליבר מוזמן לבלות את הקיץ בבית האחוזה של משפחת קאטון, שם הוא פוגש את הוריו המשועממים מרוב נחת (ריצ'רד אי. גראנט ורוזמונד פייק), את אחותו הבולימית (אליסון אוליבר), חבר לספסל הלימודים שהוא גם קרובם הרב-גזעי של הקאטונים (ארצ'י מדקוויי), ואת ידידת המשפחה שאיש לא באמת יודע איך להיפטר ממנה (קארי מאליגן בהופעת אורח), ומופיעה בקרדיטים כ"פמלה היקרה והמסכנה".
אוליבר עצמו מגיע מרקע שונה לחלוטין. הוריו אינם מתפקדים ואביו האלכוהוליסט, כך הוא מספר, נהרג בנפילה. רחמיו של פליקס נכמרים עליו, אבל לא לגמרי ברור למה בהינתן העובדה שהקשר בין השניים החל בנסיבות מאולצות למדי. אבל כל זה כנראה לא מאוד מפריע לפנל שיותר מאשר רומזת למשיכה ארוטית בין שני הצעירים. באופן מאוד נוח הם חולקים את חדר האמבטיה בבית האחוזה, ושם באחד הלילות מלקק אוליבר בתשוקה את המים שנותרו אחרי שפליקס סיים לרחוץ בה, רגע לפני שהם מתנקזים. הכל מלווה בקריינות של אוליבר בפני מאזינ/ה, שבה לא נראה שבה הוא מתוודה על אהבתו האפלטונית לפליקס ("לא הייתי מאוהב בו"), וכדרכם של מספרים לא מהימנים, או לכל הפחות כאלה שמאמינים במה שהם מספרים, הוא מסביר שמה שמשך את פליקס אליו היה כנותו של אוליבר והמגוננות שלו. לא לגמרי ברור מפני מה.
קשה שלא להיזכר ב"נקודת מפגש" (2005), דרמת המתח הבריטית של וודי אלן, כאשר צופים בסרט. גם שם נצפתה דמותו של בן מעמד הפועלים החודר אל הטריטוריה השמורה היטב של בני המעמד הגבוה. קשה גם שלא להיזכר ביצירת המופת של פייר פאולו פזוליני, "תאורמה" (1968), שבו הגעתו של גבר מסתורי מסחררת את עולמה של משפחה בורגנית שאננה. כך או כך, לא לגמרי ברור לאן משגרת פנל את חיציה הסאטיריים הפעם – ו"סולטברן", אם שכחנו לציין, הוא סאטירה. מהו בדיוק חטאם של בני משפחת קאטון? שהם אריסטוקרטים מטורללים? שהם חיים בשאננות מזהרת מבלי להבחין את מי הם מכניסים לביתם? שהם נדמים לבובות גרוטסקיות נטולות סימני חיים? לכן גם לא ברור מה מייצגת דמותו של אוליבר במשחק המעמדי הזה שמציעה פנל. האם הוא חומד את עושרם של הקאטונים? נוקם בהם על מי שהם? ואולי הוא בעצם סתם נהנה להעמיד פנים? סרטים כמו "תברח" של ג'ורדן פיל מ-2017 העמידו את העימות המעמדי והגזעי בהקשר שנון במיוחד: המשפחה הלבנה הפריווילגית ניזונה למעשה מהליבידו השחור. "סולטברן", להבדיל, הוא פנטזיית נקמה חלולה לגמרי.
2 צפייה בגלריה
מה הוא בעצם רוצה מהם? בארי קיהוגן (משמאל) הוא אוליבר קוויק (שם דיקנסיאני למהדרין). מתוך "סולטברן"
(צילום: באדיבות אמזון פריים)
כמו בסרטה הקודם, גם הפעם מעמידה פנל במרכז סרטה דמות שפעולותיה מעוררות אמביוולנטיות (במקרה הטוב). אבל בעוד מה שהניע את הגיבורה הנוקמת שלו ב"צעירה מבטיחה" (אף היא בגילומה של מאליגן שגם הייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה) הייתה חוויה טראומטית, שמובילה אותה לאקט קיצוני ומחריד – בסרטה הנוכחי ההקשר והמוטיבציה אינם נוכחים או לפחות אינם ברורים. התחושה היא שפנל מאוהבת בפוזיציה הפרובוקטיבית שלה – זו כוללת סצינה של אוננות על קבר טרי, למקרה שתהיתם, המצולמת בשוט רציף אחד – וקצת שואבת השראה מהסרטים הלא רלוונטיים. מבוך, למשל, שבו שוטרים שמוזעקים לאחוזה מאבדים את דרכם, ומזכיר כמובן את מלון אוברלוק מסרטו של קובריק, "הניצוץ".
"סולטברן", יש לציין, הוא סרט מהנה לצפייה. אבל כאשר הוא מסתיים, אתה מגלה שכל העסק חסר פואנטה של ממש, וגם לא מזעזע או פרובוקטיבי כפי שפנל הייתה רוצה שיהיה. בין היתר, זה משום שדמותו של אוליבר פשוט אינה מעניינת במיוחד. אין לה את החלקלקות השטנית של טום ריפלי, גיבור ספריה של פטרישה הייסמית' (שאחד מהם, "הכישרון של מר ריפלי", אף הוזכר על ידי כמה מבקרים זרים בהקשר של הסרט הזה – ולא בהכרח לזכותו), ולמעשה לא אכפת לנו מה הוא עושה ולמה. כך, בסופו של הסרט אנו נותרים עם התמיהה מדוע פנל בכלל בחרה לספר לנו את הסיפור הזה.
