הסרט הראשון שראיתי בבית קולנוע, כילד בשנות ה-60, היה של צ'רלי צ'פלין. אני לא זוכר מה הוא היה, אבל זוכר שצחקתי עד כלות. עד היום אני חש בשעת האושר התמימה ההיא. מאז הייתי לגרופי של הגאון המזהיר הזה וראיתי בערך את כל סרטיו, ואפילו היום אני מעיין בקטעי צ'רלי צ'פלין שהפייסבוק מזמן לי דרך קבע. אבל כעת זה כבר לא כל כך מבדר, אלא מעלה בי דווקא המייה נוגה-משהו על עולם שעבר מן העולם.
לכן, ההפתעה הכי מרעננת באירוע שארגנה תזמורת המהפכה הייתה לראות ולשמוע ילדים באולם. התזמורת הקרינה את אחת הקלאסיקות הנהדרות של צ'פלין, "הבהלה לזהב", באורך מלא ובליווי נגינה חיה לאורך כל הסרט. הקהל היה גדוש לא רק בחובבי צ'פלין מנעוריהם כמוני, אלא גם בהרבה ילדים, שצחקו בקול ומחאו כפיים עם כל היחלצות קטנה של צ'פלין מאיזה אסון קרב. מענג היה לראות איך הסלפסטיק בן מאה השנים של צ'פלין עדיין עובד, גם היום. ובל נשכח - מדובר בסרט אילם בשחור לבן שדמויותיו "מדברות" בכתוביות, והקול היחיד שנשמע הוא המוזיקה המלווה אותו בנגינה חיה.
בילדותי היה פסקול שהודבק לסרטים אילמים, שבמקורם הוקרנו בדממה כשהמוזיקה הנלווית נוגנה בלייב על פסנתר שניצב בבתי הקולנוע. השבוע הייתה זו תזמורת המהפכה המגניבה שמילאה את חלל האולם בצלילים. זו אותה מוזיקה שכתב צ'פלין, אבל בעיבוד תזמורתי מלא.
3 צפייה בגלריה
אותה מוזיקה שכתב צ'פלין, בעיבוד תזמורתי מלא. מתוך "הבהלה לזהב" עם תזמורת המהפכה
(צילום: רפי דלויה)
סיפור ילדותו של צ'רלי צ'פלין (אנגליה, 1889) הוא סיפור נורא של עוני מצמית, אם חולה, אב נוטש, בתי מחסה ובתי יתומים (משהו מזיכרונות ילדותו נרמז באחד מהנפלאים שבסרטיו, "הנער" מ-1921, שבה מאמץ צ'רלי הנווד ילד עזוב). כדי להביא מעט פרנסה לבית המפורק החל צ'פלין הילד להופיע. מילד שחקן-בדרן קטן הוא הפך בהדרגה ליוצר, תוך שהוא מפתח את הסגנון הייחודי שלו: הומור גרוטסקי, מצחיק-עצוב, פנטומימה משוכללת, סלפסטיק רך ופרודיה.
כך גם באה לעולם הדמות שמזוהה עם צ'פלין יותר מכל - הנווד הקטן המשופם בחליפה המרופטת, עם מגבעת ומקל. עני מורד הוא משוטט בעולם בהליכה מתנדנדת, נקלע תמיד למצבים שהם בו בזמן גם מגוחכים וגם מרגשים-עצובים, מתאהב בנערות נוגות ובדרך כלל מאבד אותן. הוא רץ ונופל, מתנדנד ומועד, הבעותיו משתנות תדירות - ומבחינה זו דווקא מודל הסרט האילם איפשר מתן ביטוי מושלם לכישורי הפנטומימה והתנועה יוצאי הדופן של צ'פלין.
ולא בכדי התקשה צ'פלין לוותר על הסרטים האילמים. כשכל תעשיית הקולנוע עברה לעידן הסרטים המדברים הוא עדיין התעקש על השחור-לבן האילם, וגם כשהחל לאמץ פס קול עשה את זה בהדרגה - ובהתחלה רק עם ליווי מוזיקלי מוקלט. הסרט האילם האחרון שלו, "זמנים מודרניים" (1936), היה גם הראשון להביע ביקורת חברתית ממוקדת, במקרה זה על עידן התיעוש הקפיטליסטי. הביקורת החברתית והפוליטית תהפוך לסוגיה מרכזית בסרטים שלו בהמשך, עד כדי הסתבכות קשה עם השלטונות האמריקניים ונטישתו את ארצות הברית למשך עשרות שנים.
אך אם נחזור לעניין המוזיקה - צ'פלין כתב את המוזיקה המלווה את סרטיו בעצמו, כפי שעשה כמעט כל דבר אחר בסרטיו. הוא כתב את התסריטים, ביים, שיחק, הפיק וערך. גאון אמיתי. ל"הבהלה לזהב", שהופק ב-1925, הוא הצמיד פס קול מוזיקלי ב-1942, וזו המוזיקה שתזמורת המהפכה שבה להעלות, בנגינה חיה ובצמוד להקרנת הסרט.
ב"הבהלה לזהב" מצטרף צ'פלין הנווד להמונים שנוהרים לאזור מושלג וקפוא, שהשמועה אומרת שיש בו מרבצי זהב. כדרכו של צ'פלין, הטבע ובני האדם עושים בו שמות, אך הוא תמיד נחלץ. זה סרט מצחיק ועצוב כאחד, עם סוג של סוף שמח. יש בו שתיים מהסצנות הכי נודעות בסרטיו: באחת מבשל צ'פלין הגווע ברעב את הנעל שלו, והוא וחברו כורה הזהב יושבים לאכול אותה. זו סצנה מזהירה שבה צ'פלין "זולל" את סוליית הנעל כאילו הייתה נתח בשר עסיסי, ומוצץ בתאווה את המסמרים כאילו היו עצמות דשנות. הסצנה השנייה היא "ריקוד הלחמניות" שבה מפגין צ'פלין פנטומימה וזריזות ידיים עילאית כשהוא נועץ שתי מזלגות בשתי לחמניות קטנות ומרקידן על השולחן כאילו היו זוג אוהבים מרקדים. סצנה קטנה ונפלאה.
המהלך של תזמורת המהפכה בהופעה הזו הוא סוג של פליק-פלאק היסטורי לאחור, שהרי הקולנוע האילם היה אומנם אילם דיבורית, אבל לא דומם. המוזיקה שליוותה את הסרטים אז – בין אם בפסנתר בודד או בהרכב כלי קטן – הייתה פעילה לכל אורך הסרט והיה לה תפקיד משמעותי בהבלטת האפקט הדרמטי וביצירת אווירה. את הדברים האלו חזרה עכשיו לעשות תזמורת המהפכה. רועי אופנהיים, מנצח התזמורת, הוסיף "מטרתנו היא לא לשחזר את מה שהיה ב1925 כי אם להצביע על חווית קולנוע אחרת מזו שהתרגלנו אליה בעידן שלנו, לחשוף אפשרות צפייה, האזנה, שונה לקולנוע".
אז נכון שהליווי בהרכב תזמורתי מסיט לעיתים את הפוקוס מהסרט לבדו אל הנגינה, בוודאי כשהתזמורת נוקטת גימיקים כגון שימוש בגירוד בלון כדי להשמיע את קול חריקת הבקתה שבה שוהה צ'רלי, המתנדנדת על קצה צוק קרח רגע לפני שתצנח אל התהום. אך תזמורת המהפכה מוכיחה שוב, שכשמה כן היא - גוף דינמי שאינו קופא על השמרים אלא מחפש כל הזמן היכן ואיך לחולל עניין. חברי התזמורת גם אינם סובלים מעודף חשיבות עצמית או יוהרה. אז אם מדובר ב"רק ללוות" סרט של צ'רלי צ'פלין – למה לא? בשמחה. על הדרך נותנת התזמורת ביטוי חדש ורענן לגאון הראינוע והקולנוע הזה, שראוי מעין כמותו לחשיפה מחודשת. התזמורת מתכוונת להוסיף מופע נוסף ב-31 בדצמבר באופרה הישראלית בתל אביב, ואני ממליץ בחום ללכת ולראות ולשמוע, זה תענוג אמיתי.
