כשחושבים על שלומי קוריאט, חושבים על קומדיה, על סטנד-אפ, על המצחיקן של החבר'ה – יש כאלו שהוא מזכיר להם את אבי הטחול, אחרים נעולים על מורדי ויש את אלו שלא יוכלו לנתק אותו משלישיית פרוזאק. כנראה ככה זה עם טייפקאסט, מאוד קשה להתנתק ממנו, גם אם הקריירה שלך, שנמשכת כבר 27 שנים, מלאה בשלל דמויות מסדרות, סרטים והצגות במגוון ז'אנרים, ולאו דווקא קומיים.
אולי עכשיו זה הולך להשתנות עם התפקיד שלו ב"סנולנד" – סרטו החדש של יוני זיכהולץ – שמגולל את סיפורם של שני חברי ילדות, אמיר (קוריאט) וג'וני (אורי פפר), שיוצאים למסע של חשבון נפש רגע לפני שהם חוגגים 40. אמיר נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן של בתו ובמקביל מנסה לשקם את מערכת היחסים המפוררת עם בת זוגו בזמן שג'וני נאבק עם סגירת הבר המיתולוגי שלו ומתחבט מחדש ברצון שלו להתמסד.
"היו לי כמה תפקידים דרמטיים בקולנוע, אבל אני חושב שזה התפקיד הדרמטי הראשי הראשון שלי", מספר קוריאט בריאיון ל-ynet. "אני לא חושב שספציפית משהו גרם לי עכשיו לבוא ולהגיד, 'בא לי משהו דרמטי'. אני כל הזמן מזגזג בין עולמות הקומדיה והדרמה בצורה כזו או אחרת. משהו בתסריט של יוני (זיכהולץ, ד.ר) ובעצם בעובדה שמדובר בסיפור אמיתי זה מה שמשך אותי וקסם לי. היו מועמדים אחרים ואני נלחמתי עם יוני כדי לקבל את התפקיד הזה. ממש רציתי אותו".
"סנולנד" – טריילר
"אני חושב שבסופו של דבר אני לא רק קומיקאי. אני בא מעולמות הדרמה עוד הרבה לפני שהייתי בעולמות הקומדיה, שזה האבסורד", הוא מסביר. "גם כשלמדתי משחק וגם הניסיונות הראשונים שלי בטלוויזיה היו בעולמות הדרמה ופחות בקומדיה, ותמיד כיף לחזור לשם. ככל שאני מתבגר אני מבין שיש לי רצון לגעת במקומות האלה".
היו לך חששות להוביל סרט דרמטי בפעם הראשונה?
"לא, אני לא חושב שהיו חששות מקצועיים האם אני אצליח להוביל את הסרט ולעמוד בדרישות התפקיד. זה גם לא סרט שנשען רק עליי, זה אנסבל של שחקנים. אני חושב שהחשש העיקרי, לא שלי, אלא של יוני, זה הזיהוי הקומי שלי. שאנשים יצפו למשהו ויהיה להם נורא קשה לחבר את הדמות הקומית לעולמות הדרמה הספציפית הזו".
אתה מרגיש שמיתגו אותך יותר מדי כדמות קומית?
"זה סיפור חיי. הדברים שאני עושה מצליחים להתקבע בצורה כזו שאנשים זוכרים אותי ספציפית לפי מה שהם ראו. לצורך העניין, קח את אבי הטחול, שזו דמות דרמטית בסך הכול, ואנשים אמרו, 'אה, אז הוא יודע לעשות עבריין'. ואז ראו אותי בתור מורדי ואמרו, 'הוא יודע לעשות קומדיה' ולאט לאט נהייתה לי אסופה של דמויות שהתקבעו נורא. אבל בסוף בסוף, בשורה התחתונה, אני חושב שאנשים מבינים, וזה ככה בשנים האחרונות, שאני יכול לעשות גם וגם וגם. ועדיין, אין צל של ספק שזו הייתה דרך שהייתי צריך לעבור".
בחיים אתה יותר טיפוס מצחיק או דווקא טיפוס רציני?
"מי שמכיר אותי יודע שבחיים אני טיפוס רציני, אני לא משתטה או מחפש לעשות קטעים כל היום. ברור שעדיין יש בי את ההוויה הקומית, אז עם החברים אני יותר המצחיקן של החבורה, אבל כשרואים אותי ברחוב, שואלים אותי 'למה אתה כזה רציני? תחייך'. יש איזה ציפייה מקומיקאים כל הזמן להיות שמחים, מחויכים, אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם, יש לנו בעיות, את הטרדות שלנו, כל הדברים שמעסיקים אותנו ביומיום, אנחנו לא יכולים להיות כאלה כל הזמן. בסופו של דבר כשאתה עולה על הבמה, אתה מצחיק, כי זו סוג של תרפיה".
4 צפייה בגלריה
"נלחמתי כדי לקבל את התפקיד הזה, ממש רציתי אותו". שלומי קוריאט לצד אורי פפר ב"סנולנד"
(צילום: דויד סקורי)
להצחיק זה מנגנון הגנה באיזשהו מקום?
"ללא צל של ספק. אני יכול להגיד לך מאז שאני נער, ההצחקה הייתה מנגנון של יצירת קשרים ושל בריחה ושל ניסיון להתחבב על אנשים או לשבור את הקרח. זה לגמרי מגיע מהכיוון של מנגנון הגנה. לאט לאט זה כבר השתכלל והפך להיות גם מקצוע, אבל בסופו של דבר אתה נולד עם זה, זה לא משהו שאתה מחליט יום אחד, 'אני אהיה מצחיקן', זה לא עובד ככה".
קוריאט (45), שנולד וגדל ביבנה, חי כיום בפתח תקווה, הרחק מהבועה התל אביבית ורוב הברנז'ה. הוא נשוי לאורית ואב לשלושה ילדים, ליה, יונתן ושירה, הבדל תהומי בין דמותו ב"סנולנד", אמיר, שמתקשה מאוד להחזיק את המשפחה שלו שלמה. "זה היה מאוד קשה להתחבר אליו בכל מיני רבדים", הוא טוען. "מעבר לעניין שהתא המשפחתי שלו מתפרק, גם העובדה שהוא נלחם על חייה של הילדה שלו. אני חושב שכל אבא, גם אם התא המשפחתי שלו שלם, מסתכל רגע ושואל את עצמו, 'מה אני הייתי עושה בסיטואציה הזו'. הסרט הזה והסוג הזה של הסיטואציה מוציאים ממך דברים שאתה לא מצפה שייצאו ממך. אני חושב שזה אחד הדברים שלאורך כל הסרט הוביל אותי, החשיבה כאבא".
אתה אדם משפחתי בניגוד לדמות שלך?
"אני אדם הכי משפחתי שיש ואדם מאוד פרטי. החיים שלי לא מאוד פרטיים מכורח העיסוק שלי, אבל עשיתי את הבחירות שלי, אם זה מקום המגורים, שאני גר בפתח תקווה והעובדה שרוב הזמן אני מבלה בבית. אתה לא רואה אותי בהשקות, מסיבות או משהו בסגנון הזה ולא פפראצי, כי אני מאוד אוהב את הפרטיות שלי ולשמור על התא המשפחתי שלי. מאז שיצאתי לדרכי, וזו הייתה החלטה ביני ובין עצמי - אמרתי לאשתי, 'מבחינתי, המקצוע הוא לא הראשון במעלה, הבית הוא הראשון במעלה. ואם משהו מהמקצוע יערער את הבית הזה או את היציבות, אני שם לזה סוף'. ותמיד ידעתי למנן את הבחירות שלי ואת העשייה שלי. אני לא יכול להגיד לך שלאורך השנים באמת הצלחתי 100 מתוך 100, אבל אני לא מרגיש איזה פספוס גדול שיושב ומנקר לי".
"הקורונה לימדה אותי להוריד רגל מהגז"
לפני כשנתיים, כשנגיף הקורונה הגיע לראשונה לישראל, סגר נרחב הוטל על המדינה וענפים שלמים נסגרו לחלוטין לאורך זמן רב וספגו מכה כלכלית קשה. ניתן לומר שאת הפגיעה הקשה ביותר ספג ענף התיירות, אך גם הסגירה ההרמטית של התיאטראות ואולמות הקולנוע עשו את שלהם והשאירו תעשייה ענקית בבית בחוסר ודאות גדול. "אנחנו אנשים שרגילים לעמוד על במה, ופתאום לוקחים לך את זה. זה גם הפרנסה שלך בסופו של דבר", נזכר קוריאט. "ככל שזה הלך והתארך התחלת להרגיש שמשהו פה משנה סדרי עולם ואנחנו צריכים להיות ערוכים לאירוע הזה. אנחנו כאומנים, אני כאבא, כשחקן, צריך להיות ערוך, כי יכול להיות שזה סוף המקצוע שלי, שזהו. אז כן, ברור שיש איזשהן חששות... אני חושב שמה שהחזיק אותנו זו העובדה שאנחנו השחקנים מצאנו את עצמנו מדברים אחד עם השני ומשתפים בחששות לא מעט. חיזקנו אחד את השני".
יש אנשים שאומרים שהיו גם דברים טובים בתקופה המוזרה הזו.
"אני יכול לומר לך שאני מאלו שהקורונה עשתה להם לא רע בכלל. פתאום אתה יכול לארגן שנייה אחת את החיים שלך, פתאום אתה מגלה שיש לך יכולת יצירה שהיא לאו דווקא מתבטאת על הבמה. חזרתי להתעסק בנגרות, משהו שעשיתי בעבר הרחוק-רחוק שלי ובמקביל התחלתי ללמוד עיצוב פנים. אני חושב שבסופו של דבר לא הייתה לי ברירה, וזה היה בעיקר לנפש. הנפש הייתה זקוקה למשהו, לאיזה חידוש, לאיזה עניין. כי מסגר לסגר זה הלך והשפיע יותר ויותר, ואז אתה אומר לעצמך, 'אני לא אפול לתהום הזאת'. לפני הקורונה זו באמת הייתה ריצה מפרויקט לפרויקט ואתה לא מוצא את הזמן לכלום. פתאום יש לך זמן עם הילדים, למדתי להכיר אותם מחדש. הקורונה לימדה אותי להוריד רגל מהגז, זה אחד הדברים שהכי קשה לשחקנים לעשות כי זה מקצוע לא כזה בטוח - יש עליות, יש מורדות ואתה כל הזמן במרדף אחרי הדבר הבא. זו הפכה להיות גם בחירה לעתיד. זהו, לא רודפים יותר, לא טסים בפול פאוור על 180, אפשר גם לשייט על 100".
איך הייתה התחושה לשוב ולשחק אחרי הפסקה ארוכה?
"כשחזרנו זה התפוצץ בטירוף. כאילו לא הייתה תרבות בחיים ואנשים לא ראו הופעות וכולם יצאו. הם היו צמאים לתרבות. כרטיסים נגמרו עוד לפני שנפתחה המכירה, זה היה לא נורמלי. אמרנו, 'אם זה ככה, הולכת להיות ככה תקופה, אנחנו קונים קורונה אחת לשנה' (צוחק). החזרה לבמה הייתה מטורפת. קודם כל, אתה חוזר חלוד. זה כלי, אתה צריך לעבוד ולשמן אותו. היו לי הופעות שאני פתאום עולה ויש איזה בלקאאוט ואתה בלחץ כמו שהיית בתחילת הדרך שלך. וזה אחרת, גם כי אנשים מצפים, וגם אתה רוצה להיות הכי טוב שאפשר, לקח איזה חודש עד שדברים התאזנו. זה היה מאפס ל-200 עד שזה התאזן. עכשיו זה עוד לא 100, פלוס-מינוס. הלוואי שנגיע גם לזה".
ענף התרבות הוא אחד מאלו שהכי נפגעו במשק. אתה מרגיש שקיבלתם פיצוי ראוי?
"אנחנו אחד הענפים שנפגעו הכי הרבה. האם קיבלנו פיצוי הולם או לא הולם? אפשר להתווכח על זה. אני חושב שמה שהכעיס את רובנו שפתאום גורמים לך להבין שזה לא ענף עם כזאת חשיבות למשק. זה הרגיש לי כאילו מזלזלים במקצוע שלנו. זה מקצוע כמו כל דבר. אני למדתי בשבילו, אני קורע את התחת. אנשים חושבים שזו עבודה קלה, אבל זו לא. ואתה כל הזמן בחששות. זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני אוהב לעשות, ולא הסכמתי עם הרעיון שמבטלים אותי בשנייה".
"ההשפעה של הדמות הזו פסיכית"
קוריאט הוא אחד השחקנים הכי עסוקים בתעשייה ולאן שלא תפנו, תראו אותו. הוא מקפץ לו בין במות ברחבי הארץ ומריץ בהצלחה מופע סטנד-אפ, מככב על המסך הגדול ומשחק במספר סדרות, אבל עכשיו ב"שנות ה-90", סדרת ההמשך ל"שנות ה-80", שגם היא משודרת ברשת, הוא שב לדמות שהפכה למזוהה ביותר איתו בשנים האחרונות, מורדי. "יש לי איתו יחסי אהבה-שנאה תמיד", הוא מספר. "כשחקן אתה מרגיש שמיצית אותה, ומעונה לעונה הוא רק הלך והשתדרג, גם בנפח שהוא תופס בסדרה. העונה הזו היא אחרת לחלוטין ממה שאנשים זוכרים משנות ה-80. יש גם פן דרמטי שנכנס לתוך הסדרה. היא עדיין מצחיקה, בסופו של דבר אנחנו מדברים על קומדיה, אבל יש כאן נגיעה דרמטית. ומורדי עובר שם שינויים, וואו, מפה ועד להודעה חדשה".
"אני חושב שההשפעה של הדמות הזו פסיכית בעיניי, אני אומר את זה עם כל הצניעות שבדבר. היו לי שתי דמויות שמבחינתי הפכו לי את החיים ברמה אחרת - זה אבי הטחול, שהיה טירוף סביבו. עד היום, שאנחנו 16 שנה אחרי ואנשים שואלים מתי זה חוזר. ומורדי על אותו משקל, אבל בהיבט הקומי. אם אני אראה לך את הסמסים, את האינסטגרם או הפייסבוק, את הפניות והבקשות של אנשים ל'תעשה לי ברכה של מורדי', זה פשוט לא נורמלי, אני לא עומד בזה. אבל זה מחמם את הלב, כי אני באמת שמח לעשות משהו שמשתלט על אנשים בצורה כזו, זו ברכה, אין לי דרך אחרת להגדיר את זה".
אם כבר אבי הטחול, חששת שאולי יתקעו אותך בטייפקאסט של העבריין רק בגלל שהיית כל כך מזוהה איתו?
"עשיתי רק פעם אחת דמות של עבריין, זהו. אם אני אמנה לך מה שעשיתי לאורך הקריירה שלי, אתה תגיד לי 'עשית לא מעט דברים, איך זוכרים לך רק את זה?'. אבל בסופו של יום כמעט לכל שחקן איזו דמות בקריירה שהולכת איתו עד הקבר. אני מקבל, אוהב ומכבד את זה. אני חושב שזה מה ששם אותי במשבצת הזו שאנשים מכירים ויודעים את פועלי. מצד שני, לקח לי זמן לנפץ את תקרת הזכוכית, לנפץ את הטייפקאסט, וזה קרה לאורך השנים האחרונות, ואני עושה את זה כי אני בוחר".
בוא נדבר רגע על משהו אחר, אתה אגדת "רוקדים עם כוכבים".
"אגדה... בוא".
אתה זכית, כמה זוכים כבר היו?
"אני אחד הזוכים, כן... שמע, אני ראיתי את פרק הבכורה, ו...ליבי ליבי עם הרוקדים מה שנקרא, כי זה מלחיץ. האמת, יש רמה השנה".
זו באמת חוויה כזו מלחיצה? אתם שחקנים, מה זה בשבילכם לעמוד על במה?
"כן כן, עדיין. כל דבר שאתה עושה, גם כשחקן, אם זו חוויה ראשונית שלך, זה שונה. ריקודים סלוניים אלו שרירים בגוף ואיברים בגוף שלך שאתה לא מכיר שעובדים. וזה עובד על איך אתה מחזיק את האצבע, איך אתה מיישר את הגב ואיפה המבט ועל זה פוסלים לך נקודות. זה אתגר פיזי מאוד מאוד מורכב, זה להתאמן כל יום חמש ושש שעות. זה קשה ותובעני מאוד, אבל כשאתה מגיע לרגע, ואז עומד על הבמה ומצליח לזכור את כל הצעדים, אחרי הריקוד אתה אומר, 'וואי, איזה כיף היה'".
