בנסיעה השבועית הקבועה של הצלם עודד ידעיה להפגנות נגד המצב ביהודה ושומרון, חוץ מעוד ארבעה חברים שמצטופפים איתו ברכב, מצטרפות דרך קבע גם שתי מצלמות - אחת לצילום מרחוק והשנייה לצילום מקרוב. בכל יום שישי בין עשר בבוקר לחמש אחרי הצהריים, כבר כמעט 20 שנה, הוא והמצטרפים צצים בכל מקום שבו הגדר הישראלית נבנית על אדמות פלסטיניות. את הנוכחות בהפגנות הוא מחלק בין שני הכובעים שלו: מפגין וצלם. כעת, התערוכה הרביעית שהוא מציג בנושא, "מה אפשר לומר", עולה בימים אלו בגלריה "מנשר", שנמצאת בחלל הכניסה של בית הספר לאמנות בתל אביב שהקים ידעיה עם בת זוגו, הסופרת רונית ידעיה, שחוברת אליו גם לניהול משותף.
10 צפייה בגלריה
"יש שמאלנים שראו הכול רק מצילומים, אבל אני תמיד אוהב להיות בשטח וקרוב למציאות". עודד ידעיה
(צילום: איתן דותן)
בתקופה האחרונה צירף ידעיה לנסיעות חבר חדש, שקצת הטה את האיזון הזהיר שבין הצלם למפגין - המגפון. "קניתי אותו בשנה האחרונה", הוא מציין באותה אינטונציה מזדחלת ומחויכת, שהופכת את הריאיון איתו לחוויה מרגיעה במיוחד. "אני נסחב עם שתי מצלמות ולפעמים עם חצובה, כי אני מצלם גם וידיאו ארט שיוצג בתערוכה, ועכשיו גם עם מגפון. בשנה האחרונה התחלנו לצעוק איתו לחיילים וההשתתפות ממש פעילה, אז זה קצת מסובך ונוגד את הצילום, אבל אני לא יכול להתאפק".
לכתבות נוספות במדור:
הצילומים בתערוכה החדשה של ידעיה בן ה-74 הם לא מה שהיה ניתן לצפות לו, בהתחשב בסיטואציה שבה הם צולמו. לא תמצאו פה זריקות אבנים או עימותים אלימים בין חיילים למפגינים או לפלסטינים. אין כמעט אקשן או מופעים מפורטים של עוני, סבל או אלימות. בעבודות שלו שולט הנוף, והדמויות שמשתלבות בו - לא משנה מאיזה צד של הדעה. צילומים חיוורים, כמעט דהויים, של נוף טרשי ואדם.
"יש עניין של ציפייה שאני מנסה לחמוק ממנה, אני לא מנסה לשכנע אלא בורח למחוזות אחרים לגמרי", הוא מסביר. "יש המון צלמים מצוינים שיודעים להקפיא את הרגע ולעשות קומפוזיציה, או לבחור את האור הנכון. אותי מעניין לחדש, קודם כול כדי לסקרן את עצמי. אני גם אומר לסטודנטים שלי, 'אתם הרי רוצים שישימו אליכם לב'. היום כבר לא חייבים ללמוד ארבע שנים כדי להיות צלם עיתונות. התחום המסחרי הכי נפגע, הרבה בגלל שהמצלמות היום באיכות טובה, והפוטושופ נותן אפשרות לתיקון. פעם כדי להיכנס למעבדה ולהוציא הדפס טוב היית צריך ללמוד לפחות שנתיים-שלוש. היום הרבה יותר קל לאנשים שטעו לתקן ולהוציא תוצאה טובה".
מה ההבדל בין התערוכה הזאת לאלו שקדמו לה?
"מבחינת אסתטיקה התערוכה הזאת הולכת למקום אחר לגמרי. הורדתי את הצבעוניות לכמעט אפס, ובנוסף, מה שיצר ויכוח עם המדפיס, כיוונתי להדפסות קצת בהירות מדי, לא באמצע. בתערוכה הזאת אני משחק את החלש. כל ההפגנות האלו חלשות, חסרות כוח. הן הצהרה, המינימום שאפשר לעשות משהו. אבל עדיין הצילומים מאוד יפים, כי אני לא מראה תקריבים או זריקות אבנים, אלא נוף ואנשים נטמעים בתוכו, המפגינים, החיילים. זה יוצר קומבינציה יפה במקומות לא צפויים. כמובן שהמדפיס רצה לקנות רק את הצילום שרואים בו חמש שקדיות פורחות בלי מפגינים ובלי חיילים. הוא אמר 'את זה הייתי תולה בבית'".
כל כך סימבולי, "תן לי את השקדיות ועזוב אותי מכל השאר".
"נכון, אבל יש בזה משהו, כי הסלעים, העשב היבש, החצבים היבשים - כל המאמץ נועד להראות איך המיוחדות של הנוף משתלטת על הפריים ומנמיכה את הדימוי הפוליטי".
ומי שיסתכל על רצף התערוכות שלך מאז שהתחלת ללכת להפגנות, יוכל לזהות את הגלגולים שעברת רגשית לגבי ההפגנות?
"התחלתי לצלם את התמונות האלה באפריל 2004. ההפגנות הראשונות הרגישו לי כמו טיול שנתי בהרי הגליל, איפה שגדלתי. הסלעים והצמחייה מאוד דומים, אז התרגשתי כאילו אני חוזר לילדות. באו אלפי אנשים להפגין נגד הגדר וזה נראה לי כמו מסע של הנוער העובד והלומד. התערוכה הראשונה הייתה משולבת עם טקסטים, כי מה שתפסתי בתמונה גרם לי לרצות לספר משהו. התערוכה השנייה הייתה מוקצנת מבחינה צבעונית, כאשר המשמעות מבחינתי הייתה שכל דימוי שהקפאתי מהשטח מרפרר גם למקום אחר - גלויה של ארץ ישראל הישנה, משחקי ילדים, ציור של ואן גוך ועוד. התערוכה השלישית הייתה שחורה, זה היה סמל לייאוש, לכניעה ולדגל השחור שמתנוסס מעל כל מעשה הכיבוש. ההפגנות האלו, שנמשכות כל כך הרבה שעות בכל פעם וכל כך הרבה שנים, יכולות להיות גם מעניינות מבחינת המבט. שאפשר לייצר עליהן דיבור תיאורטי, אסתטי. שמותר להסתכל על אנשים ונוף ולא רק על עוולות".
אחרי כל כך הרבה הפגנות, יש עוד מה לחדש?
"מבחינתי זה תמיד חדש. כשראיינו אותי בתקופת התערוכה הראשונה אמרו ש'כל משפחת ידעיה מתכנסת בערב יום שישי ומסתכלת בתמונות של ההפגנה'. היינו הולכים עם התמונות גם לטלוויזיה, והעיתונים היו מפרסמים. היום אפילו אשתי לא רוצה לראות ואומרת, 'יאללה, הכול זה עוד מאותו דבר'. אני מנסה לספר לה איזה סיפור, להעביר לה דרך אנקדוטות דבר או שניים שהיו מיוחדים בהפגנה, והיא בקושי מסכימה להקשיב. היא כבר מתה שאפסיק לנסוע בימי שישי ומדי פעם אבלה איתה. אבל לפני חודש, כשהראיתי לה את התפיסה החדשה של התערוכה, היא הודתה שהיא מופתעת וזה היה הכיף הכי גדול, כי היא גם מי שמכירה מצוין את העבודות שלי, והיא גם צינית וביקורתית, ובכל זאת הצלחתי להפתיע אותה".
"התחלתי לחשוב שרק איזה קרע פנימי בישראל יעשה פה כזה בלגן שזה יוביל לסיום הכיבוש"
הוא נולד בקיבוץ חניתה, הוסלל לקצונה בסיירת מטכ"ל, ובתחילת שנות ה-20 שלו הוא נישא לרונית והם טסו לארצות הברית ללימודי אמנות וצילום, שם נולדה ביתם הראשונה, הבמאית קרן ידעיה ("אור", "כלת הים", "הרחק מהיעדרו"). הבת השנייה, אלה, נולדה 12 שנה לאחר מכן בארץ. כשהיה ידעיה בן 40 חזרה המשפחה לקיבוץ חניתה לחמש שנים. "אשתי כל הזמן אומרת שצריך להחליף עבודה ומקום מגורים כל חמש שנים, כי 'מספיק שאני תקועה עם אותו גבר כל השנים'", הוא מחייך.
10 צפייה בגלריה
"אני יותר מושקע, היא יותר יודעת לשמור על עצמה". עודד ורונית ידעיה
(באדיבות: עודד ידעיה)
הם חילקו את זמנם בין עבודה בקיבוץ במטעי הבננות ובין לימוד אמנות במוסדות באזור. אחרי הסיבוב השני בקיבוץ הם חזרו לתל אביב. ידעיה עבד במסחר יהלומים, הודות לקשרי משפחה של זוגתו, שאביה עבד בתחום. משם עבר לניסיון להציל את בית הספר "קמרה אובסקורה", שעמד אז בפני סגירה עקב הצטברות של חובות. הניסיון נכשל, אבל בני הזוג ידעיה החליטו להקים בית ספר חדש לאמנות, בבניין שמוקם בדרום תל אביב. בשנה שעברה הוציא גם ספר פרוזה, "ברגד", עם מוטיבים ביוגרפיים, על קיבוצניק קרבי וחדור מוטיבציה, שהשירות הצבאי שלו מוביל לשבר ולהתפכחות, ומשם לגדה הפוליטית השנייה, הפעם כמפגין וצלם.
אחיו של ידעיה, איתי, הצעיר ממנו בחמש שנים, נהרג במלחמת יום כיפור כחייל סדיר בשריון, בעיר קנטרה שבמצרים. זמן מה נחשב כנעדר אבל באביב של 1974 נמצאה גופתו והוחזרה על ידי המצרים. "ישראל השחצנית של היום לא למדה אפילו את הלקח של יום כיפור", אומר ידעיה, "היום אנחנו הולכים למתקפה בעזה או מחזקים את השליטה ביהודה ושומרון בלי נפגעים, ונדמה לנו שאנחנו כל-יכולים, אבל זה יכול להתהפך. יום אחד לחלש יהיו כוחות לעשות נזק אדיר".
לנוכחות שלך בהפגנות יש קשר לזה שאחיך נהרג שם?
"לא הייתי אומר. אני לא חושב שזה סנטימנט, להפך. הוא היה בחור מוכשר כמו שד, מדריך בתנועת הנוער של הקיבוצים. הוא היה בארגון 'שיח', התווכח בפורומים והיה שמאלן הרבה יותר קיצוני ממני. שנים אחרי שהוא נפל עדיין לא הייתי שמאלן, הייתי איש מפלגת העבודה. האמנו שאהוד ברק ילך בדרך ההגיונית, עד שבא השבר הגדול ואז אמרתי שאני כבר לא מפלגת העבודה ובטח לא גדעון סער ונפתלי בנט. זה לא רק ביבי, חצי מהאופוזיציה גם חושב שהכיבוש צריך להמשיך לנצח. ההיבריס מאפשר לאנשים אופציה לזוז ימינה".
אתה מדמיין לפעמים את החיים שלך בלי ההפגנות האלה?
"אם ייגמר הכיבוש אני אשמח להישאר בבית בשישי וללכת לסיבוב גלריות, לא משעמם לי. פעם המדינה, כדי להגן על מודיעין עלית, לקחה מבילעין 4,000 דונם ובנתה את הגדר והחומה ממש בפאתי בילעין. ואז התחילו ב-2007 הפגנות בבילעין ובג"ץ אמר שכדי להגן על מודיעין החומה יכולה לעבור באמצע הדרך, שזה מספיק רחוק ממודיעין ואי-אפשר יהיה לזרוק אבנים או אפילו לירות טיל לתוך הבתים במודיעין, והחזיר 1,000 דונם בערך. ואז כל האנשים אמרו, 'נו, מה תעשו עכשיו?'. לא חסרות עוולות, גם היום לא חסר. יש 500 אלף איש שמפגינים כל שבוע נגד אלף עוולות אחרות. אנחנו החלטנו לצורך העניין לפני 19 שנה שהבעיה הכי גדולה של ישראל היא הכיבוש. אם הכיבוש ייגמר וזה ייפתר סופית, אז תשאלי אותי מה אני עושה בימי שישי. אני לא יודע אם עדיין אהיה פה, אגב".
מה התרחיש הריאלי מבחינתך, איך אתה רואה את המצב בשטחים נגמר?
"זה יהיה קשה להרבה אנשים, אבל ההקלות שאני נותן לעם ישראל זה בגלל שגם הצרפתים, האנגלים, האמריקאים ובטח ההולנדים והרוסים - אצל כולם הקולוניאליזם נגמר רק כשהיו להם אבדות כבדות מאוד. ארצות הברית בווייטנאם, הצרפתים באלג'יר, וגם אנחנו נסוגונו מסיני אחרי קרוב ל-3,000 הרוגים ביום כיפור. מתי נסוגונו מלבנון? אחרי למעלה מ-1,000 הרוגים. ואני זוכר את זה כי עוד גרתי בקיבוץ חניתה ו-200 מטר מהחלון שלי הייתה עמדת חיזבאללה שממנה יכלו לירות עלינו בכינון ישיר. אבל חזרנו, עד הסנטימטר האחרון. מתי אריק שרון האולטרה-ימני הוציא אותנו מעזה? כשהיו 14 הרוגים ביום אחד והייתה תמונה של פלוגת צנחנים הולכת על הברכיים בחול ומחפשת דסקיות.
"אנחנו מרגישים כל כך חזקים שאנחנו חושבים שזה מועיל להחזיק חבל ארץ שהוא לא שלנו. אני לא אכנס לוויכוח ההיסטורי של אברהם נולד שם וכו', זה לא משנה. לא רק הקהילה הבינלאומית, אפילו בגין, שרון, ברק ורבין, כולם חזרו לגבולות 67', עד הסנטימטר האחרון. כלומר, בגדול קיימת הבנה גם בישראל שצריך להתפשר על חבל הארץ שגרים בו חמישה מיליון פלסטינים ושמונה מיליון יהודים, ולפעמים גם בפשרה הולכים עד הסנטימטר האחרון.
"אז ירדן זה המקום היחיד שרבין, עם התנופה, חזר לגבול הבינלאומי בטוב, אבל זה רבין אחרי אוסלו. הוא עשה את ההסכם אחרי האינתיפאדה הראשונה, שלא היו בה הרבה הרוגים אבל הייתה אינתיפאדה. היום ישראל מאוד חזקה, הצבא שלנו יותר מדי טוב, ההייטק שלנו, השב"כ, הכול יופי טופי אבל זה דוחה את הפתרון. עד לפני שנה אמרתי שאם הקהילה הבינלאומית תעשה עלינו חרם כמו שעשתה בדרום אפריקה, אולי זה יחזיר אותנו. אבל עכשיו התחלתי לחשוב שיכול להיות שרק איזה קרע פנימי בישראל יעשה פה כזה בלגן שזה יוביל לסיום הכיבוש".
אתה עושה השלמות בהפגנות המחאה?
"לא. קודם כול כי אין לי זמן, ובנוסף קשה לי היום, סליחה, ללכת תחת דגל ישראל. חוץ מזה אין זמן וצריך את הכוחות, יש גם נכדים קטנים של הבת הקטנה שמצריכים המון עזרה וטיפול, הם גם זוג מאוד פעיל בערבים אז אנחנו שומרים. הייתי פעם אחת, כשהמחאה כוונה נגד הכיבוש, ממש בהתחלה, אבל עכשיו אם יש הפגנה נגד עזה אני הולך".
יש פלג במפגיני המחאה ששם דגש על הכיבוש, ואומר שוב ושוב שהבעיה מתחילה שם.
"כן. אני שומע ורואה את זה במדיה, אם בהתחלה היית שם דגל פלסטין או שלט נגד הכיבוש, כולם אמרו, 'תוריד, זה יפגע באחדות', היום לאט-לאט אנשים בתוך המחאה מקבלים את זה ואפילו מסכימים לקשר בין מה שקורה עכשיו לבין הכיבוש. הבנתי שהגוש שעומד עם החבר'ה של הכיבוש, ולא רק עם האחים לנשק, הולך וגדל. קרן, הבת שלי, שהיא דווקא הבת הפחות פוליטית, מתכננת להעביר את הקיץ בלוס אנג'לס. בעלה, מני יעיש, מסיים לביים שם סדרה שנטפליקס קנו והם ינסו להתברג שם. באווירה של היום נתנו להם את האישור לעשות את המהלך. אולי זה לא קשור בהכרח למחאה, אבל בסדר, שיבלו שם כמה שנים".
"בהינתן שכל כך קשה לקיים בית ספר לאמנות בתל אביב אני פשוט מסרב לפרוש"
מיד כשהסתיימו סגרי הקורונה ידעיה החזיר את הסטודנטים שלו לבניין של "מנשר" והכריז על תום עידן הזום. "זה הצלם שבי שתמיד רוצה להיות בתוך אירוע וקרוב אליו", הוא מסביר. "אני יודע שיש צלמים שאומרים שלצלם אסור להשתמש בעדשה ארוכה, כדי שיהיה נוכח בתוך האירוע, אבל אני לא חושב כך. אני מגיע ומשתתף כמפגין, ולמרות שיש לי בעיה שאני לא מצליח ללמוד ערבית, אני בכל זאת חווה הכול מבפנים. אני בטוח שיש שמאלנים שראו הכול רק מצילומים, אבל אני תמיד אוהב להיות בשטח וקרוב למציאות".
למעט שניים, רוב הצילומים בתערוכה מצולמים ממרחק. בצילום אחד מהם מופיעים שלושה מפגינים פלסטינים, שניים מהם רעולי פנים ולבושי שחורים והשלישי בחולצת הסוואה בגבו למצלמה. בצילום שני נראה גבו של מפגין פלסטיני הממוקם בין סלעים ורוכן הצידה אל כלנית אדומה. "אלו שתי התמונות שבהן הרשיתי לעצמי להתקרב לאנשים", מסביר ידעיה, "אני לא מתקרב כדי לצלם אותם זורקים אבנים, אבל כמובן שאלה הם זורקי אבנים, בגלל זה הם מסתירים את הפנים. אני מעלה תערוכה פעם בארבע שנים אבל יש חבר'ה שמעלים מיד לרשת, והצבא משתמש בזה, הוא נכנס כמעט כל מוצאי שבת לתוך הכפר ומוציא את מארגני ההפגנות או זורקי האבנים.
"מה שמשך אותי בתמונה הזאת היא כמובן החולצה שלו - לעומת הצמחייה, זה הקו שמוביל בכל התערוכה. אחד מהטריקים בצילום הוא המבט השני, ההיפוך או ההטיה של המשמעות. כמו בציורי ילדים - איפה מסתתרת הילדה בין העלים של העץ? אז פה, אם אתה מלמד את עצמך לאתר את זה, אתה מבין שזה לא צילום של שלושה מפגינים שכבר ראית פעמים רבות, אלא אתה נהנה מזה שהוא הולך עם חולצה שמתכתבת עם הצמחייה מסביב. כשהייתי חייל ב-67', כל המדים היו ירוקים, ואז נכנס הרעיון הזה שצריך מדים מנומרים להסוואה. אבל לחייל הישראלי יש בעיה, איפה אתה נלחם? יהודה ושומרון? חולות סיני, או ברמת הגולן שיש שם רק סלעים? אז הייתה תקופה שכל המדים היו מנומרים, ופה זאת הדוגמה הקלאסית, הבחור הזה בשיא הנאיביות מגיע עם חולצה מנומרת. בתמונה עם הכלנית אני לא יודע למה הוא רוכן אל הפרח, ולא בגלל הכלנית צילמתי אלא בגלל שפת הגוף, כי עצירה כזאת אני לא מכיר, ההתכופפות הזאת שלא ברור מה היא, זה מה שעניין אותי".
הם ידעו שאתה מצלם אותם?
"כן, כי יש מסביבם מלא אנשים. כל עוד הם מכוסים ולא רואים את הפנים, אז אין בעיה. לפעמים כשהם לא מכוסים הם אומרים 'אל תצלם', ויש כאלה שכועסים, בייחוד כשאתה בא לכפר חדש והם עדיין חשדנים, אבל פה לא הייתה להם בעיה".
אתה בעצם מחלק את הזמן בין שני תפקידים הפוכים, צלם שבוחן מהצד והוא לא חלק מהסיטואציה, ומנהל שהוא לא רק מעורב בסיטואציה אלא גם מוביל אותה.
"בגלל זה בכל פעם שאני צועק עם מגפון זה מצחיק, כי אני מחליף את התפקידים שלי ברגע. כמנהל אתה עומד בצומת המרכזי, לא רק משתתף. אתה לא החוד, אבל אליך מתנקזות כל הבעיות הכי קשות, העימותים. זה גם קשה כפליים כי אתה צריך לקבל החלטות, והחלטות שהן בדרך כלל פשרות. דעותיי הפוליטיות ברורות ואמרתי אותן בצורה חדה, ופתאום בתור צלם אני משתעשע באסתטיקה ובלמשוך תשומת לב כאמן. זה קצת כמו פיצול אישיות שהוא לא פשוט אבל מעניין, ואני חווה אותו כל החיים".
אתה עדיין נהנה מניהול?
"ניהול זה קשה, אני נהנה מהתוצרים, הסיפוק כשזה מצליח, מזה שאנשים מרוצים, מתערוכת הגמר שתבוא אחרי. אבל חיי היומיום של ניהול הם קשים, וזה סיבוב שני - ניהלתי בית ספר דומה גם בשנות ה-80. לפעמים זה חוזר על עצמו, או אפילו קצת משעמם, אבל בהינתן שכל כך קשה לקיים בית ספר לאמנות בתל אביב, אני פשוט מסרב לפרוש".
אתה ורונית מנהלים יחד.
"כן. אני יותר מושקע כי היא יותר יודעת לשמור על עצמה, אחרי יומיים-שלושה פה היא הולכת הביתה, לכתוב את הספרים שלה ואני פה חמישה ימים בשבוע. אבל חייו של צלם קלים יותר בהשוואה לחייו של צייר או סופר. בחמש לחיצות כפתור יש לנו את התשתית".
איפה אתם ברשימת המקצועות שהבינה המלאכותית תייתר?
"את יודעת, החבר'ה פה, ראשי המחלקות הצעירים, הם מנסים לאתגר אותי כל הזמן בנושא. אבל אני פחות חושש, קודם כול כי עד שהיא תיכנס, אני את שלי עשיתי. עזבו דיונים, תביאו מורה שילמד פה בינה מלאכותית. לי אישית אין שום מוטיבציה לעזוב את החדר חושך, למרות שאני האחרון פה שיכול להדפיס תמונה. גם המורים, חוץ מאחד או שניים, אף אחד לא יודע איך. כל מיני מקצועות כמעט ייעלמו, ומי שיצירתי ואינטליגנטי יהיה צריך לעשות את הסוויץ'. אני למשל עובד בפוטושופ, כי למה לבזבז את האנרגיה על הדפס כימי כשאני יכול להגיע לאותה תוצאה?
"בשנות ה-90 לימדתי באוניברסיטת חיפה צילום ותולדות הצילום, ובתור מורה צעיר אמרתי לתלמידים שאני לא עושה בחינה, שיכתבו עבודה. כבר אז, כשלא היה אינטרנט ולא היה כלום, אחרי שנתיים-שלוש שמתי לב פתאום שטקסטים נשמעים לי מוכרים. ביקשתי לכתוב טקסט על צילום בשנות ה-30, אז הסטודנט הלך למישהו שנתיים מעליו שקיבל ציון טוב, לקח עבודה והגיש אותה שוב. עם 125 עבודות כל שנה, לא יכולתי לזכור מי זה מה. אז הפעם זאת תהיה הבינה המלאכותית שתכתוב טקסטים".
בינה מלאכותית יכולה לייצר אמנות מעניינת בעיניך?
"קודם כול כן. כל דבר הוא יצירה. גם בפוטושופ היה דיון סביב השאלה כמה זה 'אמיתי'. בחודש שעבר זכה בפרס 'סוני' (תחרות צילום עולמית, ס"ש) יוצר שהסביר לאחר זכייתו שהצילום שהציג נוצר בבינה מלאכותית. גם הצילום האמנותי מנהל דיאלוג עם האמת. בצילום עיתונאי זה יותר מסובך, אבל זה לא יפגע בצלמי האמנות. בסופו של דבר אני חושב שהפרסונה מאחורי היצירה היא פחות חשובה, לכולנו יש קצת אגו. מה שהבינה תעשה הוא לנהל דיון מעניין מול האגו והפרסונה של האמן. יש אמנים שהם 'טיפוס', שעליהם יעשו סרטים כי הם השתכרו, בגדו ומתו בגיל 27, ויש אמנים נהדרים שהם בני אדם 'רגילים' בלי דרמות, ועכשיו יהיו גם אמנים טובים שהם מחשב שצוות ענק של בני אדם הכניס לתוכו את המידע, וכתבו לו קוד מספיק אינטליגנטי כדי לייצר תוצר מעניין".
