פסטיבל קאן 2008. רגע אחרי שהסתיימה הקרנת הבכורה של הסרט האיטלקי "גומורה – המאפיה של נאפולי", התקשורת הביעה דאגה כנה לגורלו של יוצרו, הבמאי מתאו גארונה. לדאגה הזאת היו סיבות מוצדקות לאור התקדים של רוברטו סביאנו, מי שחיבר את רב המכר עליו מתבסס הסרט – ספר שחשף את המנגנונים החשאים של הקאמורה, המאפייה השולטת בדרום איטליה, כולל ההיררכיה, קשרי המאפיה עם השלטונות ותעשיית ההברחות, הזיופים, הסחיטה ופינויי האשפה. מאז שפירסם את "גומורה" ב-2006, סביאנו נאלץ להסתובב עם שומרי ראש, אחרי שהקאמורה איימה על חייו.
בפגישתנו באותו פסטיבל, שאלתי את גארונה האם הוא כבר נאלץ להסתובב מוקף בפמליה של מאבטחים. "עדיין לא", השיב הבמאי החייכן והסימפטי. "עם זאת, אתמול חשתי יותר נינוח מאשר היום, בגלל שכולם שואלים אותי את השאלה הזאת וכל העיתונאים דואגים לי".
מאז, "גומורה" הפך לתופעה. הוא זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן ובחמישה פרסי האקדמיה האירופאית. כמו כן היה מועמד ל"גלובוס הזהב", אך הפסיד ל"ואלס עם באשיר". בעקבות ההצלחה של "גומרה" גם הופקה סדרה בת 5 עונות.
"קפיטאנו" - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
עשור וחצי אחרי הזכייה והמהומה, אני שוב נפגש עם גארונה (56), הפעם בגינה פורחת וקסומה, סמוך למעגן הסירות בלידו של ונציה. בעוד סביאנו ממשיך להסתובב עם שומרי ראש בשל איומי החיסול והנקמה, גארונה יצא בשלום מהסיפור, ועוד יותר מזה - בזכות "גומורה" הוא הפך לשם מוכר ומוערך, בן בית בפסטיבלי קולנוע. לראייה, סרטו החדש, "קפיטאנו", זיכה אותו בפרס הבמאי המצטיין בפסטיבל ונציה. גם הסרט הזה היה מועמד בטקס האוסקר האחרון בקטגוריה הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
המסע שלא רואים
"קפיטאנו", שמגיע עכשיו לבתי הקולנוע בישראל, מביא את סיפור ההתבגרות של שני בני דודים אפריקאים שמחליטים לעזוב את דקאר, סנגל, בתקווה לממש את החלום האירופאי. ההרפתקה שלהם כרוכה במסע דרך המדבר והים, בהתמודדות עם סכנות, אכזריות וחמדנות של הנקרים בדרכם ושלל מהמורות. הסיפור על האופן שבו נוצר "קפיטאנו" מרגש במיוחד - הכול התחיל בביקור שערך גארונה במחנה מהגרים בקטניה, איטליה.
"במהלך הביקור שמעתי את סיפורו של אפריקאי, שבגיל 15 הצליח לכוון סירה לחופי איטליה וכך הציל את חייהם של כל נוסעיה", שיחזר גארונה. "זה מאוד ריגש אותי והחלטתי לעשות סרט על הנושא. בתקשורת בדרך כלל מתרכזים בתמונות של הסירות ובחציית הים התיכון, ובלדווח על המספרים של הנפגעים והשורדים. אנחנו מתייחסים אל המהגרים כאל מספרים ולא כבני אדם, לכן רציתי ליצור סרט בשוט הפוך - כלומר לכוון את המצלמה שלי מאפריקה לאירופה ולא מאירופה לאפריקה, שזו נקודת המבט שאנחנו מאמצים בדרך כלל. זו זווית שונה לגמרי, שאפשרה לי לספר את הסיפור מנקודת מבט סובייקטיבית. רציתי להראות בצורה ויזואלית את החלק במסע שאנחנו לא רואים - חציית המדבר והעינויים בחדרי המעצר בלוב".
6 צפייה בגלריה
''הייתי לחוץ מהעיסוק בנושא שהוא לא קרוב אלי''. מתאו גארונה
(צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)
כדי לייצור את "קפיטאנו", גארונה החל לבלות בקרב המהגרים והמהגרות. "כדי שנוכל לצלם את המראות והעדויות על התלאות והקשיים, הייתי צריך לשמוע עדויות ממקור ראשון של אנשים שעשו את המסע הזה, כי הרגשתי צורך לקבל לגיטימיות. בהתחלה הרגשתי כמו פולש, כמו מישהו מבחוץ. פחדתי והייתי לחוץ מהעיסוק בנושא שלא קרוב אלי. חששתי שאתבונן על הסיטואציה מנקודת המבט של הבורגני האירופאי, הנתקל במהגרים מאפריקה".
גארונה הסתמך על העדויות ששמע והחל מתהליך הכתיבה. "רצינו לספר ולהראות נקודות אנושיות פשוטות. בצילומים גם נעזרתי באנשים שפגשתי בתחקיר ובכתיבה. הם ניצבו לפני המצלמה ומאחוריה, עמדו ליד המוניטור וממש סייעו לי למצוא אמת ואותנטיות. רצתי להיות פשוט ככל שניתן, והדרך להגיע לאמת הייתה לקבל הדרכה מהם".
סוג ההגירה שאתה מציג ב"קפיטאנו" שונה מזה שאנו נוהגים לראות בתקשורת ובסרטים.
"נכון. כולנו מכירים אנשים שעוזבים את המדינה שלהם בגלל מלחמה או מתוך איזה קונפליקט או ייאוש מוחלט, סוג כזה של הגירה קיים גם בתוך אפריקה. אבל במקרה של 'קפיטאנו' ההגירה לא נובעת בגלל מצב נואש. בני הדודים עוזבים כדי לחיות חיים אחרים וטובים יותר.
"70 אחוז מהאוכלוסייה באפריקה היא צעירה. מדובר בצעירים וצעירות שנחשפו לגלובליזציה ונפגעו ממנה, באותה דרך בה אנחנו נפגענו ממנה. הם נחשפים לרשתות החברתיות, יש להם חלון פתוח קבוע לסגנון החיים שלנו ולכל הפריבילגיות שאנחנו נהנים מהן בעולם המערבי. לכן יש להם משאלה לגיטימית לתת לעצמם הזדמנויות, לנסוע למקומות אחרים, למצוא עבודות טובות יותר וגם לסייע למשפחות בבית. זהו חלום אותו חולקים מיליוני אפריקאים צעירים והם מוכנים לסכן את החיים כדי לנסות את החוויה הזו".
גארונה מעיד שבחודשים הארוכים בהם בילה עם מהגרים ומהגרות צעירים, "כולם דיברו איתי על חוסר הצדק וחוסר היכולת לקבל תשובה מההורים שלהם, מדוע אנשים צערים שמדברים אנגלית או צרפתית יכולים להגיע ולבקר בערים שלהם באפריקה, ואילו הם לא יכולים לבקר בערים אירופאיות. ואם הם כבר מנסים לעשות את זה, הם עושים את זה במחיר שבו הם מסכנים את חייהם".
מה עלה בגורל כוכב הסיפור שגרם לך לעשות את "קפיטאנו"?
"כשהנער הגיע לאיטליה, לפני עשור, אחרי שהשיט בעצמו ספינה עם 250 אנשים, הוא ישב חצי שנה בכלא. הוא עובד כעת בסופרמרקט ועד לאחרונה לא היו לו ניירות חוקים. רציתי שהוא יבוא לבכורה בוונציה, אבל הוא לא הצליח להגיע".
הצלחת הסרט נובעת גם מהשחקנים סיידו סאר, שזכה בפרס השחקן המבטיח בוונציה, ומוסטפה פול. איך מצאת את השניים, שנמצאים על המסך רוב הזמן למרות שאין להם ניסיון?
"זה בהחלט היה סיכון לקחת שני צעירים נטולי ניסיון מסנגל. ממש כמו בכדורגל, כשאתה קונה שחקן חדש לקבוצה. סיידו ומוסטפה עשו אודישן מצוין, אבל היה להם משהו נוסף מעבר למה שהמצלמה מראה - כשנוצר חיבור בין הדמות לנשמה של האדם, זה לא משנה אם אתה שחקן מקצועי או לא. סיידו ומוסטפה היו מאוד נדיבים, מלאי רגש ולא טכניים. כשהם בוכים הם בוכים באמת. כשאתה אומר להם לעצור בנקודה מסוימת הם עצובים, לא כי יש להם טכניקה, אלא כי הם נכנסו למצב".
מסתבר שסיידו ומוסטפה מעולם לא עזבו את גבולות מולדתם עד שהתקבלו ל"קפיטאנו". "הצילומים היו הרפתקה עבורם. לא סיפרתי להם את מהלכי העלילה, הם גילו אותה צעד אחר צעד - צילמנו לפי סדר האירועים ובכל יום נתתי להם את הסצנה שהיה עליהם לשחק. מאחר והשניים לא יצאו אף פעם מחוץ לסנגל, הם מעולם לא ראו את המדבר, ופתאום נחשפו אליו.
"בכלל, הצילומים היו עבורם סדרה של גילוים וחוויות שעברו גם על הדמויות שלהם, ולכן זה הפך את המשחק שלהם לכל כך טהור ואותנטי. כשצלמנו את הסצנות בסירה בחופי סיציליה, השניים היו כבר לגמרי משוחררים. בסיציליה שהינו בבית מלון וסיידו ומוסטפה שיחקו בכדור ושחו בבריכה והיה לי מאוד קשה להחזיר אותם למתח המקורי של הדמויות. הם השתנו והפכו לאיטלקים מהר מאוד".
הגבול הדק בין רע וטוב
גארונה מגיע מהמקום הכי רחוק מהמחוזות בהן עוסק וממוקם "קפיטאנו". הוא נולד ברומא למבקר תיאטרון וצלמת. סבו מצד האם היה השחקן אדריאנו רימולדי. בצעירותו עסק בציור, וזה ניכר בסרטיו המסוגננים. מציור עבר לקולנוע. אחרי שורה של סרטים קצרים, הוא החל לביים סרטים ארוכים, שחלקם הוצגו בפסטיבלים נחשבים כמו קאן וברלין. ואז הגיעה הפריצה הגדולה עם "גומורה" ב-2008.
"לא היה טעם לעשות עוד סרט על הפשע המאורגן, בגלל שנעשו עליו כל כך הרבה סרטים", אומר גארונה. "לכן היה חשוב לי שזה יעשה בדרך מעניינת, ושהוא ידבר על המצב האנושי: מלחמה, מוות, חברות, ידידות, אהבה ונאמנות. רציתי שאנשים יבינו שמה שמתואר בסרט אכן קורה. אתה יודע שכל שלושה ימים מישהו נרצח בנאפולי? עם זאת, עניין אותי להראות שהמאפיונרים הם אנשים רגילים ולא מפלצות. גם אתה וגם אני יכולנו לעשות אותם דברים, אם היינו נולדים לסיטואציה הזאת.
"רציתי להראות איך השיטה משפיעה על אנשים, ועל הגבול הדק בין רע וטוב, חוקי ולא חוקי, ואיך אפשר לחצות בקלות בין הקווים. מה שאמרתי בסרט לא שייך רק לנאפולי, זאת בעיה של כל העולם. הסרט הזה היה יכול להיות מצולם בברזיל או במקסיקו. הבעיה העיקרית של פשע וסחר בסמים הוא הניצול והדיכוי של אנשים עניים. חשוב לי להראות איך הקאמורה מנצלת אנשים, כמו ש'נייקי' ניצלה בשעות ילדים עניים. זה נושא אוניברסאלי".
בעקבות ההצלחה המפתיעה, נפתחו הרבה דלתות בפני גארונה, אבל הוא בחר להמשיך לעבוד במולדתו. היצירה שלו מגוונת, משלבת לעיתים ריאליזם עם פנטזיה, פיוט ואגדה. "ריאליטי" (2013) שקטף את הפרס הגדול של חבר השופטים בקאן, נגע בנושא טלוויזיית המציאות, באמצעות סיפורו של מוכר דגים ססגוני וחברותי מנאפולי, שמנסה להתקבל לתוכנית "האח הגדול". ב"דוג-מן" (2018) הוא עקב אחר ספר כלבים, אב לילדה בת תשע, איש עדין וחביב שמסתבך עם הבריון השכונתי, שמטיל את אימתו על העסקים באזור. כוכב הסרט, מרצ'לו פונטה, גרף את פרס השחקן המצטיין בקאן.
חיבתו לאגדות באה לידי ביטוי ב"מעשיית המעשיות" (2015) השאפתני והכושל על המשורר הנפוליטיני ג'מבטיסטה בזילה, שחיבר במאה ה-17 אסופה של סיפורי אגדות, וב"פינוקיו" (2019)– עיבוד לספר הילדים האהוב, בכיכובו של רוברטו בניני, שמחץ קופות ולא רק באיטליה.
אימו של גארונה נהגה להקריא לו את הספר "הרפתקאותיו של פינוקיו" של קרלו קולודי בילדותו, וכבר בגיל 6 הוא צייר ציורים על פי הספר. גם בכתיבת ובבימוי "קפיטאנו" הוא שאב השראה מהאגדה על ילד העץ. "'קפיטאנו' הוא סיפור התבגרות מעט כמו פינוקיו - פינוקיו לא נשמע לאביו ג'פטו, וגם הגיבור של 'קפיטאנו' לא נשמע לאימו ויוצא למסע המסוכן לעבר אירופה, למרות אזהרותיה. בן הדוד שלו הוא כמו הדמות של לוצ'יניולו – ילד סורר, חברו הטוב ביותר של פינוקיו, שבא לעזרתו ונסע איתו לארץ המשחקים, שם הפך לחמור.
"כמו, כן גיבורי 'קפיטאנו' מחפשים ארץ של תקווה ומוצאים עולם של אלימות. גם קולודי כתב בעצם מילות אזהרה על הצורך בשלום, מתוך מודעות לעולם מלא אלימות. אז יש בסרט אלמנטים מפינוקיו ואלמנטים מ'גומורה', המציגים את הקושי של החוויה שהגיבורים עברו. לעיתים נדמה לי שניסיתי לערבב בין שני מקורות ההשפעה האלה".
כיוצר קולנוע יש לך מחויבות לספר סיפורים נושאי מסר?
"יש לי מחויבות ואחריות גדולה, במיוחד כשאני מספר סיפור שמזכיר מקרים שהתרחשו ועשרות אלפי מהגרים שנהרגו בדרך להגשמת החלום שלהם. בעודנו מדברים, ברגע זה ממש, יש סירה איפשהו בים, או שיש אנשים שמענים אותם בלוב, או כאלה שעושים את דרכם במדבר".
ויש מצב שסרטים יעשו שינוי?
"אני בוטח ב'קפיטאנו' שהוא יגרום לצופים להיות יותר מודעים, כיוון שכולנו חייבים לתהות על חוסר הצדק שבו נוהגים במהגרים. התחלתי לעבוד על הסרט שנים אחדות לפני שאיטליה נשלטה על ידי הימין הקיצוני. הסרט הוא אולי פוליטי בדרך כלשהי, אבל הוא לא סרט נגד ממשלה זאת או אחרת. הוא עוסק בבעיה אתית יותר מאשר פוליטית, והוויכוח הזה יימשך עד שנחליט שאנחנו מגדילים את מספר הוויזות שאנחנו מוכנים לתת לזרים, כיוון שזו הדרך היחידה להילחם בתופעה של סחר לא חוקי בבני אדם ובהגירה לא חוקית.
"חשוב שהזכות להגיע לאירופה ולנוע בחופשיות ביבשת תינתן לא רק לאלה שיש להם חשבון בנק שמן. לכן זה לא קשור לממשלה הנוכחית או לממשלה העתידית או לממשלה הקודמת, הנושא הוא זכויות אדם".
