המטרה: להבין את הקלות שבה צעירים פוסלים אהבה. האמצעי: לסדוק את חלון הראווה שלהם
זמן קצר אחרי שהתחלתי לצאת עם האיש שיהיה יום אחד בעלי, הוא הזמין אותי לקמפינג בנגב. האמת? ממש לא רציתי לצאת לקמפינג הזה. אני אולי מחבבת לינה בטבע, אבל אני ממש לא סובלת את המדבר הארור. לא אוהבת את האבק שמצפה את כולך במין קמח לבנבן כאילו שאת לחמניית שאור. לא מתה גם על השקט, שמכניס אותי לסטרס נורא של מה עושים עכשיו? יושבים על אבן ומסתכלים על עץ האשל הקוצני הזה? עושים עוד קפה שחור ומר כמו טיפות אוזניים על פינג'אן?
ואין אף פאב במדבר, אף חנות. אז שנייה לפני שמגיעים לארץ הכלום הצהובה אני נכנסת לחנות הנוחות בתחנת הדלק וקונה לי משהו, עץ ריח לאוטו, נוזל וישרים כחול, לא משנה מה, העיקר להרגיש קצת אנשים ואקשן לפני שאני קוברת את עצמי בדממת הבראשית המלחיצה. כמובן שגם הטרידה אותי המחשבה של איך אני אראה בעיניו שם. אני לא מסוג הבחורות האלו שנראות נפלא בגופיית גבר מרושלת ובג'ינס קרוע. לא, היופי שלי הוא כמו אוהל סיירים. הוא דורש הקמה מדוקדקת, שורה של פעולות שצריך לעשות עד שהוא מסכים להתרומם לאוויר. הפחידה אותי המחשבה של לקום בבוקר לצידו אחרי שהתגוללתי לילה שלם בתוך החול כמו איזו חיפושית זבל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, הסכמתי לצאת איתו מסיבה אחת פשוטה - ידעתי שהוא מת על המדבר ורוצה לשתף אותי. פעם, מספיק שלגבר שאת מעוניינת בו היה משהו שהוא אוהב לעשות, לא משנה אם אלה משחקים של מכבי חיפה או סרטי איכות אוזבקיסטניים, ומיד היית מוכנה לבחון את זה גם. לראות אם תצליחי להתאהב בזה קצת, להיפתח לסגנון חיים אחר משלך, ואולי דרך זה גם להתקרב אליו יותר.
***
כשהגענו לאזור של הקמפינג חיכה לנו שם בחור עם זקן ג'ינג'י קלוש ומכנסי חאקי. מתברר שזה עמית, חבר שלו מאחד מקיבוצי הנגב. כל הזמן הזה חשבתי שמזמינים אותי לסופ"ש רומנטי, ומתברר שהוזמנתי לסדנת "הכירי את הנגב הצפוני עם לורנס איש ערב". ובאמת, עמית הטורדני ידע הכול על המדבר. הוא קיפצץ בין השיחים, ליקט כל מיני דרדרים. ובלילה גם בישל. כלומר תקע כמה ירקות בתוך הפויקה, חפר בור באדמה ופקד עלינו לחכות. גם כשהגיע חצות ועמית הודיע לנו בלי טיפת מבוכה שהירקות עדיין קשים - לא הרסתי את האווירה ולא התלוננתי. אנשים אחרים עבדו קשה על הקמפינג הזה, והגבר שאני רוצה נראה כל כך מאושר. בבוקר, כשקמנו, החבר שלי חיבק אותי על המזרן הדק, והרגשתי שעברתי איזה מבחן, שעניתי בהצלחה על איזו שאלה שריחפה באוויר המדבר הקר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חשבתי על הקמפינג שלנו, שהסתיים בכמה שנות אהבה ובתינוקת משותפת, כשראיתי את הפרקים האחרונים של "אהבה חדשה". ריאליטי שידוכים שבו שלוש בחורות ובחור מוכנסים למתחם דירות ורוד וקצפתי ובוחרים בדייט שהיו רוצים שייכנס אליהם לדירה למשך שלושה ימים. לעונה הקודמת דווקא התחברתי, אבל בנוכחית נתקלתי בבעיה. שלוש הרווקות הן אמנם נשים מהממות: דני, עורכת הדין חובבת השליטה; יובל, חיפאית מפוצצת בקלאסה ומצחיקה, וכמובן נויה, "דוגמנית ונטורופתית". ובכל זאת, עולה בי לאורך העונה השאלה המטרידה: איך לעזאזל הביאו בנות שהיכולת שלהן למצוא אהבת אמת משולה ליכולת שלי להיבחר לוועדת החוקה?
יש מלא סיבות טובות לפסול גברים. אפשר לא להימשך לריח האפטרשייב שלו, אפשר גם להירתע מתכונות אופי - קמצן, טיפש, או כל גבר שאומר לך את משפט הדגל האדום "אישה חייבת להיות עדינה". אבל בעונה הזאת של "אהבה חדשה" אנחנו רואים את הדור הבא של הבררנות המשוגעת. קחו למשל את הסצנה בין יובל לבחור התורן בארוחת הבוקר. רגע אחד הם עוד ישבו ולגמו את הקפה שלהם על רקע ציוץ הקיחלי, ורגע שני הוא החזיק לא נכון את הספל ונשפך לו קצת על הרצפה. בתור קלאמזית של כבוד לא חשבתי על זה פעמיים, כמעט כל בוקר אני שופכת לפחות חצי שקית בונזו על הרצפה, אבל אז יובל קפצה מהכיסא כאילו נחש קוברה הכיש אותה, טסה להביא מגב והתחילה לשאוג על הבחור המסכן מדוע הוא לא הסתער במהירות על הכתם הפצפון ודפק ספונג'ה עד שהרצפה הקדושה שלה תהיה מטוהרת?
ואז הגיע הקטע עם דני. ושוב, זה קרה דווקא כשהבחור שלה הרגיש הכי מתוק איתה, במהלך ארוחת סלט ופריכיות, ושלח יד בטבעיות ולקח לה זית מהצלחת. ומה שהיא עשתה לו על המלקוח הפצפון הזה - אפשר היה לחשוב שהוא קטף לה את השחלה. "יש עוד זיתים במקרר", היא נזפה בו בעוד אני משפשפת את אוזניי ולא יכולה להאמין. סדנת חינוך בת חצי שעה על כמה צלחות של אחרים זה עניינם הפרטי. בפרק הקודם, אגב, היא כעסה עליו שהוא העז לטגן חביתה בחמאה. או שזו הייתה יובל? אני כבר לא זוכרת, מרוב שהתוכנית מלאה בבחורות עם תסמונת הנסיכה על העדשה.
"כן", אמר רן, "זה הכול דור הזה, זה שגדל עם האייפון עמוק ביד". יש משהו מאוד סוליסטי ובודד באנשים שגדלו כל חייהם מוגנים מאחורי מסך, בלי שאף אחד יכול לגעת בהם. זה כאילו שהם איבדו כל יכולת לקבל את כל הריחות הזרים, הטעמים השונים, הרעשים והדעות של בן אדם אחר.
טו מאץ', זה מה שאני שומעת המון מאנשים צעירים שמחפשים אהבה ובכל זאת נרתעים ממנה. זוגיות היא פשוט יותר מדי לאנשים שהתרגלו לחיות בקופסאות זכוכית עם מסך שמגינות עליהם
ואלו לא רק נשים. זה גם רווק אחד בן 35 שאני מכירה, שגר לו בדירה מהממת עם אופני העיר הסגולים שלו ודייסון V10. יום אחד הוא התאהב בבחורה מקסימה שיש לה עסק מצליח לנגרות, עד שהיא באה לישון אצלו. "לא יכולתי", הוא אמר לי, "היא לא סגרה את הצנצנת של המאצ'ה, ליכלכה לי עם הנעליים מהעבודה את השטיח, ובכלל, אני רגיל לישון לבד, זה היה טו מאץ'".
טו מאץ', זה מה שאני שומעת המון מאנשים צעירים שמחפשים אהבה, ובכל זאת נרתעים ממנה כשהיא מגיעה עם כל הטינופת המענגת והלא־צפויה שהיא מביאה איתה. זוגיות היא פשוט יותר מדי לאנשים שהתרגלו לחיות בקופסאות זכוכית עם מסך שמגינות עליהם. זה הדבר הראשון שרואים ב"אהבה חדשה": כמה קשה לאנשים האלו לאבד את השליטה ולהתמסר למשהו שהם לא יכולים לנהל בכמה הקלקות אצבע. הכול צריך להישאר נקי אינסטגרם, נוצץ טיקטוק. כל טעות שאתה עושה, לא משנה אם זה לשיר יותר מדי בהתלהבות בקריוקי או להרכיב משקפי שמש מבריקים מדי, מקרינה על הזהות המלוטשת שבנית לך, מאיים להקריס לך את תצוגת האני.
ואולי זו גם העובדה שהם גדלו עם יותר מדי אינפורמציה מפחידה מסביב על כל מה שיכול להתקלקל בזוגיות. כי ככה הבנות האלו בוחנות את המועמדים, לא על מה שהם מביאים איתם עכשיו - ההומור, הסקס אפיל, השיחה הנינוחה. אלא על איך הם יכולים לאכזב אותן בעתיד. אולי בגלל זה דני קפצה ככה בגלל הזית הגזול. בגלל שגבר שלוקח לה זית אולי ייקח ממנה את הקריירה, כי הוא חושב שהג'וב שלו חשוב יותר. וגבר שלא קם מיד לנקות את הכתם של עצמו, אולי יהפוך בעתיד לטרמפיסט חופשי שנוחר על הספה ומצפה ממך לנקות לבד את האבק.
אחרי שינקת אינסוף אינפורמציה ברשתות על זוגיות ארוכה והדרך העצובה שבה היא דועכת, פלא שאת מגיעה כמו כלב ציד שמרחרח אחרי האכזבה הקרובה? הבנות גם פוסלות מיד על כל סטייה מבובת הבעל המושלם שהן תיכננו שיהיה להן. יובל פסלה בחור בגלל שיש לו זיקה למסורת; היא כבר זיפזפה קדימה לשנת 3030 וראתה שם איך הילדים שלה נאלצים לגדל פאות, ואיך היא צריכה להתקין שני כיורים במטבח הבוהו שיק שלה. שלא לדבר על דני, שהפנים שלה ממש התעוותו כשגילתה שהגבר הראשון שעושה לה פרפרים בבטן הוא טבעוני. ולמה? זה לא שהוא עומד לקשור אותה לכיריים ולִידות לה לפה נתחי סייטן. אבל כנציגת הדור שיודע כל מה שיכול להתקלקל, היא כבר ראתה איך הם יוצאים לבראנץ' והוא לא חולק איתה את סביצ'ה הטונה. באמת בדידות אכזרית שאי־אפשר להשלים איתה.
***
זה כל כך עצוב, כי בגילן אני יצאתי עם צורות חיים כל כך מוזרות: אמן קרקס אתאיסט, רוח'ני ממצפה בגליל שהיה לו דיר, גבר שמבוגר ממני ב־20 שנה. דגמתי סגנונות חיים שונים משלי בלי לפחד, כדי לראות, אולי שם מחכה האהבה שלי. את אף פעם לא יודעת איזה טיפוס יצליח לרדות ממך את הדבש המתוק של הרוך והסקס, לפעמים זה דווקא המפתח הכי לא צפוי שפותח את כספת הטראומות שלך ומכניס פנימה אור וריפוי.
בשלב מסוים, גם דני וגם יובל מצאו את עצמן עם גבר החלומות שלהן. ואז הגיע הפרק שבו שלחו אותן לקמפינג, והן פשוט הרסו לעצמן כי הן לא הפסיקו לקטר כמה הן שונאות לישון בחיק הטבע. וכן, אני מבינה שבנות הדור הזה לא נוהגות להתנחמד לגברים כמוני. ועדיין, בסוף הן גרמו לעצמן נזק גדול. כי בתום סאגת הקמפינג, הגברים הם שהתחילו לתהות אם הם בכלל רוצים זוגיות עם אישה כל כך מקובעת.
אני והאיש שהפך לבעלי לא יצאנו אפילו לקמפינג אחד נוסף. אחרי הקמפינג ההוא הוא נסע לבדו כי הבין ששלוות המדבר מגרדת לי כמו פומפייה את הנפש. אבל את המבחן ההוא אני עברתי. רציתי אותו מספיק כדי ליהנות מלעשות כפיות בתוך עננת אבק ולחייך כשאכלתי מלפפון שעכביש טיפס עליו. אולי זה עושה אותי פמיניסטית פחות טובה, אולי זה אומר שלא היה לי מספיק אופי, אבל העובדה שהסתרתי קצת את הדעות שלי גרמה לי לראות גבר שפותח לי איזו דלת סודית בתוכו. כי בכל פעם שבן אדם משתף אותך במה שהוא אוהב, נובע ממנו איזה רוך שחבל לפספס רק כי את עסוקה בלחשוב שככה לא בא לך לגדל את הילדים שלך.
מה משותף למותו של מאיר שלו, להליכה של אמא שלי ולשירים שספוטיפיי מציעה לי לשמוע
אמא שלי בקושי הולכת. היא עושה את זה כי ביקשתי. היא זזה בצעדים קטנטנים, איטיים להפליא, גוררת רגל אחרי רגל, בקושי מרימה אותן יותר ממילימטרים ספורים מעל הרצפה, נשענת בכבדות על עגלת ההליכה שלה. ההליכה איטית כל כך, עד שלפעמים מיטשטש קו הגבול בינה לבין עצירה. ולפעמים זו באמת עצירה. אמא שלי נעצרת. היא מתנודדת לרגע, נדמה שהיא עלולה ליפול לאחור או הצידה כמו אופניים שנעצרו על מקומן – אני ממהר לתמוך בגבה ולוודא שזה לא יקרה – והיא אומרת שהיא עייפה. ההליכה מעייפת אותה. היא חייבת לשבת.
אני מושיב אותה על אחת הכורסאות הקטנות שפזורות לאורך כל מסדרון ברחבי הדיור המוגן הזה, ופתאום היא אומרת: "אני זוכרת כשרק באנו לארה"ב, ממש אחרי הנחיתה, בשדה התעופה, אבא שלך הלך לאיזה דלפק ואני נשארתי לשבת עם המזוודות ואיתך בסלקל, והייתה עליי המצלמה שלנו, ופתאום איזה איש שחור גדול, שראינו אותו מסתובב שם כל הזמן, פשוט בא וחטף ממני את המצלמה, ונמלט החוצה".
אני מסתכל עליה במבט שאני מניח שיש בו תימהון, כי איך זה קשור עכשיו. "ורציתי שיבוא איזה פקח וירדוף אחריו, אבל לא יכולתי לקום ולחפש מישהו ולעזוב שם את המזוודות ואותך", היא ממשיכה. "ואז ראיתי לידי איש מבוגר, הוא היה חלק מקבוצה של אנשים מבוגרים, צליינים או משהו, שעמדו שם יחד, וביקשתי ממנו שיעזור לי, שיקרא מהר לאיזה פקח או שוטר, והוא רק אמר לי: "My legs are heavy, ma'am", ולא הבנתי כלום. בקושי ידעתי אנגלית, בטח לא ידעתי מה זה 'מאם', אבל גם לא הבנתי בכלל למה הוא התכוון ב־My legs are heavy. עכשיו אני מבינה".
אתם לא יכולים להבין דברים כאלה עד שהם לא קורים לכם.
זה כמעט בלתי נתפס, כשאדם מבוגר הולך לאט כל כך. איך זה קרה לו? איך מהילדה שרצה למרחקים, הנערה המאושרת שרקדה במעגלים לתוך הלילה, הבחורה שחצתה יבשות וביצעה טיולים רגליים ארוכים – איך מכל זה התגלגלה, לבסוף, האישה המבוגרת שבקושי מסוגלת ללכת מחדרה בדיור המוגן עד קצה המסדרון?
האם זה יקרה גם לי? האם זה בלתי נמנע? איך ומתי ההליכה שלי תאט? איך זה בכלל מרגיש, שהרגל שלך כבדה כל כך עד שאתה בקושי מסוגל להרים אותה?
קשה לדמיין את עצמי במקום הזה. אני עדיין רץ הרבה. הולך הרבה. השימוש ברגליים הוא יומיומי, חסר מחשבה. אני מנסה לתפוס מצב שבו הזמן יגרום לרגליים שלי להיעצר. זה קשה.
אבל יומיים קודם, מאיר שלו מת. גם זה, ברגע הראשון, היה בלתי נתפס. וברגע השני והשלישי, זה היה בלתי נתפס. לפני שנה עוד ראיינתי אותו בביתו והוא היה נמרץ, פעלתן, הדגים לכידת נחשים בגינת הבר שלו, והיה, בדיוק כמו שדמיינתם, איזו התגלמות של גבריות ישראלית שורשית, פעלתנית, קשוחה ורגישה במינונים זהים.
שנה אחר כך מת.
משום מקום מת. ללא התראה מת. לא תפסנו את זה בכלל, כי מה פתאום שמאיר שלו ייתקף פתאום במוות? הוא היה רק בן 74. אבל הוא היה כבר בן 74. אריק איינשטיין מת בן 74. דיוויד בואי מת בן 69. בדיוק כמו עצירת ההליכה של אמא, לא יכולנו לראות את זה מגיע.
כלומר, ההיגיון – והניסיון – יגידו שכן, הדברים האלה קורים המון אחרי גיל מסוים, אבל אנחנו נוטים להסב מהם מבט ולהעדיף להסתכל לעבר המקרים מפיחי התקווה יותר: שמעון פרס, נמרץ עד מותו בגיל 93; ליא קניג תבדל"א – נמרצת ועסוקה גם בגיל 93. זו המחשבה שאליה אנחנו מעדיפים להיצמד; שהכול יימשך תמיד, ובעוצמה זהה. ששום דבר לא יאט, לא ייפגם, לא ימות. שזה לא יקרה, ואם יקרה, לא לנו, ואם לנו, לא ככה.
ואז מאיר שלו. לעזאזל. האחרון שאפשר היה לחשוד בו שימות פתאום. מה, היו לו עוד המון ספרים כבירים לכתוב!
ומה זה אומר לנו, אם לא את מה שאין לנו שום דרך או רצון לשמוע: שהחיים באמת קורים, באמת עוברים. עכשיו. כרגע.
ההלם מול מותו ומאות מספידי הרשתות שיצאו מיד לסיבוב הצפוי של סיפורי "המנוח ואני" ביטאו, מן הסתם, אהבה אותנטית, אבל גם משהו נוסף: פחד מצמית מפתאומיותו של הדבר, מאי־סבירותו, מההבנה שהופכת ממשהו באחורי תודעתנו לאזעקה מחרישת אוזניים: הזמן עובר, הזמן עבר.
ספוטיפיי הארורה מבינה בן כמה אני. אני לא אצליח לעבוד על האלגוריתם; הוא יודע שבסוף, מה שאני באמת רוצה - רק מתבייש לבקש - הוא את "צ'יינה גירל" של בואי
אני יוצא מהביקור אצל אמא, נכנס למכונית ומפעיל את הספוטיפיי שתנגן לי משהו. במסך הבית, תחת קטגוריה בשם Trending for you הם ריכזו את המוזיקה הכי טרנדית, לדעתם, בשבילי.
זה מצעד נוסטלגי ומייאש של כל מה שסגדתי לו בשנות ה־90 או קודם. "סקרימדליקה" של פריימל סקרים, Let's Dance של דיוויד בואי, האלבום הראשון של Air, טירז פור פירז.
לעזאזל איתך, ספוטיפיי. זה מה ש"טרנדי"? זה היה טרנדי כל כך מזמן, עד שהדרך היחידה שבה זה עשוי להיות טרנדי עכשיו היא... שזה בשבילי.
כי ספוטיפיי הארורה יודעת עליי. מבינה בן כמה אני. ואני יכול לעבוד על כולם, כולל עצמי, שאני לא בגיל הזה. אני יכול להמשיך – לא ברור עד מתי – להיראות לא לגמרי בגילי. אני יכול לדבר עם הילד על סרטוני יוטיוב, ועם הילדה על טיקטוק והאלבום (הבלתי נסבל) של אוליביה רודריגו, ועם chatGPT על הרגשות שאין לה. ואני יכול להקשיב כל שבוע לרשימת השירים החדשים שספוטיפיי מרכזת עבורי ולהאמין שאני בחזית של כל מה שקורה, וכל זה לא יעזור, כי אני לא אצליח לעבוד על האלגוריתם; הוא יודע שבסוף, מה שאני באמת רוצה – רק מתבייש לבקש – הוא את "צ'יינה גירל" של בואי. ואת "יונה ונער" של מאיר שלו. ואת אמא שלי, כשעוד הלכה איתי לטיולים בחורשות הכרמל.
מה הזמן מסמן לי? כלום. אבל מה אמא, מאיר שלו וספוטיפיי מסמנים לי? הכול. בעיקר את הדרך למקום שבו דברים נגמרים. לכן, לפני כל רגש אחר, מותו של שלו היה אירוע מפחיד עבורנו. לכן, אחרי כל הרגשות האחרים, אנחנו מבינים שלא רק שהזמן מוגבל וחולף, אלא גם עושה את זה ברגע זה. וזה. וזה. וזה. ובאחד הרגעים, משהו יאט. וברגע אחר, משהו ייגמר. ואנחנו מתקשים לתפוס, אבל זה תופס אותנו – כשמאיר מת, כשאמא מפסיקה ללכת – וקורע את מסך ההדחקה ומכריח אותנו להסתכל, פעורי עיניים.
או פשוט להחליף אפליקציית מוזיקה. או, הכי טוב, לקחת ליד ספר של מאיר שלו, ולזכור שאחרי הכול, יש דברים שיישארו לנו לתמיד.
סיכומון / לפני שנים רבות הייתה המורה י' מבקשת מאיתנו בכל תחילת שנה להגיד את שמות המשפחה שלנו ומוצא ההורים. די התביישתי מזה, לא יודע למה. "יותר בקול רם, שלמה", הייתה מבקשת.
אחר כך הגיע מה שנקרא סיכום שיעור. קראו לזה גם "חיבור", וזה עיצבן כי זה דרש צמצום "הכול" ואיך אפשר היה לא לפקשש משהו.
ובכל זאת, מורתי האהובה, הנה, לזכר אותם ימים לקראת ה־75, סיכומון מאוד לא יומרני.
הארץ הטובה אני מכנה אותה עדיין. כי היא עדיין חמה, קדומה וגדומה. "אשתי בעבר, אהובתי בהווה, אסוני בעתיד", כתב מאיר שלו בספרו "בביתו במדבר", לאו דווקא על הארץ אלא על אישה. שורה מרטיטה.
אז אני מת על ארצנו הלא־קטנטונת כבר, ומאיר האהוב כבר מת בה. ולמרות שהיא מושלמת, היא סובלת לא פעם מהתקפי גזענות ושחיתות מסואבת או חרדת אובדן הדמוקרטיה. אבל תודו שאאאאף פעם לא משעמםםם בה כמו בשעת צהריים כשאתה מעולף באיזה משרד מג'נון מחום. כי היא עדיין ארץ נהדרת ולא בציניות.
אב משורר שכול / "אהבת הקיץ הגדומה" כתב חברי המשורר נתן יונתן בשיר "מת אב ומת אלול". וכשצילצל אליי באמצע מלחמת יום כיפור וסיפר על בנו ליאור שנהרג כמה ימים קודם בקרבות. הייתי באלם ובהלם.
עצוב ומלא צער עמוק אמר לי נתן: "אני מבקש בכל לשון של אב שתלחין את השיר "זמר לבני" שכתבתי על ליאור כשהיה ילד קטן ואיחלתי לו: "לכשתגדל ליאור שלי, ילדי, תאחז בי אבא פתי, בידי. בצעדים כבדים ורועדים, אלך איתך לעבר הבתים".
רועד מהתרגשות אחזתי בגיטרה והלחנתי.
ואם "זמר לבני" הפך לאחד משירי הזיכרון לנופלי הארץ הגדומה, אז מצד שני את "האיש ההוא" כתב נתן על אנשי יום עצמאות. ובמרכזו גבר ישראלי שנולד מתוך האדמה וחי למרגלות ההר ליד הנחל.
"מי זה האיש ההוא?" העזתי לשאול אותו אחרי שהלחנתי את השיר.
"אני, אבל גם כל אחד פה", ענה בפשטות.
צמידות גורלית / תכף יום הזיכרון הכואב ופוצע הלב לחללי צה"ל ואחריו בצמידות גורלית יום העצמאות, שמשאירים אותנו תמיד חסרי נשימה. ויש עוד שירים עם שמות אנשים שהיו איתנו, מגיורא ועד טוליק, או נמרוד גאון שכתב לפני מותו בקרב בסיני את מכתב חייו לחברתו עם השורה "אני חייל ואל תבכי לי ילדה".
ביום עצמאות אחד היינו שרועים ושתויים על השטיח, וכשכל מיני שירים עבריים של זוהר, שימי תבורי וניסים סרוסי עפו מהפטפון אמרה מישהי שהתמכרה לשירים שלהם: "תשאיר את הלב השבור שלך מיום הזיכרון פתוח גם ליום העצמאות".
"זה לא תמיד מצליח לי", עניתי.
ובין לבין הנה שיחה בימים אלו:
"בא לך להזמין משהו בוולט?"
"מה למשל?"
"שסע או קרע עוף".
"אה, מזה כבר יש לנו כרגע מספיק. תציעי לי סלט של עולם טוב יותר. אהבת חינם. ארץ לא גדומה ולא קרועה".
הנה שני משפטים שכדאי לנו לשנן ב־75: להביט ביש ולא באין ולהבין שהשלום מתחיל בתוכנו.
פוס (הפסקה) / לא תמיד ידענו מה מסתתר מאחורי משקפי השמש הכהים של הארץ. היו תקופות שאיבדנו את המצפן והצפון.
אבל אם אפשר לגלגל תקופות ולעשות עליהן "פוס" (הפסקה) הייתי הולך על שנת העשור, על משפט אייכמן, על טיל מונחה בשם שביט שהעפנו לחלל, על הפנתרים השחורים ששינו את פני המדינה עד המהפך של בגין, על רצח רבין, הוויכוחים הגדולים על הזהות שלנו כולל אבניבי זוכה האירוויזיון.
לפני כמה ימים הראינו בשביל הצחוקים לנכדים מערכון של הגשש על נשרק'ה הכדורסלן ואביו סלים וארזה.
"מה זה בכלל מערכון?" שאלו הילדים מודל עכשיו. מבינים? לפתע מערכון של הגששים הנפלאים והמצחיקים נשמע מוזר לילדי בן זיני. ומה עם מה שגרם לבכי? או מה שהיינו גאים בו?
חילבה ואיקרה / אז בטקסי יום הזיכרון בסיקסטיז היינו עומדים בגאווה לא מוסתרת בחולצות לבנות ברחבת בית הספר ומקשיבים לשני תלמידים שהקריאו בהטעמה עם ר' גרונית את מגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים שכתב אלתרמן (עוד חוזר הניגון).
היינו נקודת ההתחלה של הארץ. פה ושם נחשפנו לאפליה, ומצד שני לאוכל ולמסורות שלא חלמנו עליהם. אני לפחות דפקתי חילבה קבועה אצל חבריי התימנים שאכלו אצל אמי איקרה. את החומוס הראשון אכלנו כשהוא מרוח על פרוסת לחם לבנה ומלפפון חמוץ, אצל צמד הפולנים עם המספרים על היד ממעלה הרחוב שלנו. וחוץ מזה למדנו לעשן ולירוק הצידה ולקלל ולנעול את אופני האיי־סי־אם שלנו לגדר, לפני שיבואו לנו גנבים עבריים בלילה. הייתה אז אווירה של קומזיץ (מה זה קומזיץ?)
כובעי טמבל / היו אז כללים ברורים של חלוקה בין טובים לרעים, אויבים וידידים, שונאים ואוהבים. זוכרים את המושג "לא בבית ספרנו"? אז למרות המשפט תמיד הייתה פה בבית ספרנו גזענות ואפליה ופתקי פרוטקציה. אבל בין המתח העדתי, למול ילידי הארץ שכונו סברס והעולים החדשים, כולם חבשו אז כובעי טמבל להסתיר אותנו מפני השמש הלוהטת. ובתוך כל זה כונתה הארץ החדשה בחיבת יתר, מדינה, מולדת, או ארץ קטנה עם שפם.
בנינו האהובים / על בנינו אהובינו הגיבורים מכל הערים, העיירות, הקיבוצים, המושבים והעדות שיצאו להגן עליה ולא שבו מהקרבות נתאבל בשבוע הבא כשנעמוד דום ונזכור את מראם, גובהם, אופן הליכתם, הדרך שבה רקדו, שרו ודיברו. כל מלחמה הייתה האחרונה, והצרה שמיד אחר כך באה עוד אחת אחריה. ואנחנו אהבנו אותם, את מקריבי נפשם. והכי? לשרוך יחד נעליים צבאיות גבוהות או לדבר באינטימיות בחשיכה, ובחופשות למרוח קרם הגנה על הגב כשתפסנו שמש בחוף. הצרה שהקרם לא הגן וחדר שמור כמו שהיה לפני צאתם לקרב, עדיין עומד כאנדרטה בדירה של הוריו הזקנים של מי שבן 24 היה בנופלו וכמה הוא חסר.
לא עייף / זאת כבר ארץ מלאת מגדלים, והמון “יהיה בסדר” ו”אהלן־אהלן”. ארץ קרבות, כבישים ומפלגות ועמותות. ובין המלבי המתוק לכוס הקפה המר יש פה עדיין שמחה וגאווה על הצלחותיה יוצאות הדופן של חבורת "הרעות" שלנו שמכונה גם "אין לי ארץ אחרת”, “מקום לדאגה” ומולדת ההייטק. השסע והקרע הם הבעיה עכשיו. לא מנותקים אבל יגעים אנחנו מזה.
לא, אני לא עייף. אני תמיד אתמכר לדרורים ולעורבים המקרקרים בחוץ. וכשברדיו שומעים את "ניצחת איתי הכול" של עמיר בניון, אני מתרומם מהכיסא, מעיף דבורה מסוכנת שבאה לי לאף, ותכף אסע לבקר את חבריי האהובים בבתי הקברות. וכשאספר להם מה הולך פה, בטח אסתיר מהם קצת ואעגל פינות כדי שלא יתאכזבו ויכעסו.
הברז לא מבריז / קשה לסבול את המסכסכים בינינו. כי כל אחד יודע שבין כל הצעקות והתגרות, שוררת גם שתיקת הסכמה לחיות ת'חיים דווקא פה ולהגן עליהם למרות המה יהיה?
אז אני בעד שנחזיק בעקרונותינו, ועם גיטרות ננגן ביום העצמאות את “חורשת האיקליפטוס” ו”צל עץ תמר”.
בא לכם מנגל? או לקטר? כי כשבכיור המטבח המים זורמים באיטיות היא מעירה לי:
"שכחת לסגור את הברז".
"כן נכון. סליחה יקירתי. אני כמעט בגיל המדינה, וחי בימים האלה באיזו סערת נפש וגעגועים אינסופיים לארץ הטובה שישר בא לי לשמור ולחבק אותה".
"טוב, חסר לנו שלא", היא אומרת.
וממש–ממש לא משנה מאיזה צד פוליטי היא פורצת
בשעה שהייתי בסיור מיוחד ביקבי הגולן, בין חביות יין ובטמפרטורות מרתפיות, שלחו לי את הסרטון הנורא מההכתרה של אולפנת חורב. אין לי מה להוסיף על הסרטון עצמו, דיברו על אודותיו די והותר, עם דגש על ההותר, אבל כן חשבתי לציין כי אם כבר בגזענות עסקינן, כדאי לשים לב לתופעה מרתקת: כל קבוצה מקפידה להזדעזע רק מגילויי הגזענות של קבוצה אחרת. אם יש איזה סיפור גזעני באיזה קיבוץ, אז כל מיני מובילי דעה מימין יזעקו; ואם זה יקרה באיזו ישיבה, אז בפיד שמאל יזעקו ויגידו, הנה אתם שוב עם הגזענות, והכול יעלה על גדותיו. וזה דבר די מדהים, כשחושבים על זה: הרי אם יש הבנה שגזענות זו רעה חולה, מה זה משנה מאיזה צד היא מגיעה? אלא שההרגשה בישראל היא שהזעזוע הוא סלקטיבי, שמשתמשים בגזענות כמנוף וככלי לתקוף באמצעותו יריבים פוליטיים, ולא מתוך דאגה אמיתית ורצון לשינוי. יש פחות כאב מגילויי הגזענות עצמם, ויותר איזו צהלה סדיסטית כזו והתנפלות על הקרדום החדש שניתן לחפור בו ולהכות באמצעותו אחרים. במקום שכל אחד יסתכל על עצמו ויחשוב במה הוא יכול להשתפר, כולם מפנים מבטם החוצה.
***
עזבתי את הסרטון והמשכתי בסיור ביקב, שם הראו לי את הבקבוקים הישנים ביותר, מראשית שנות ה־80, ימי הקמת המקום. עבורי יש לבקבוקים הללו ערך סנטימנטלי, כי אבי חתום עליהם. הוא היה מופקד על כשרות יקבי הגולן, והייתי הולך איתו ליקב לא מעט, ומתרשם בעיקר מהחבית עם מיץ הענבים שהרשו לי למזוג לעצמי ממנה כוסות.
וכשיצאתי מהסיור, התקשר אליי איזה בחור צעיר, אני מכיר אותו אבל לא לעומק, וכשראיתי את שמו על הצג תהיתי מה הוא רוצה.
רצה כסף. הוא לומד באיזה מוסד תורני והם שולחים את כל התלמידים להתקשר לכל מי שהם מכירים כדי להתרים כסף לישיבה. לא תרמתי. לא אוהב את השנור הזה, שלדעתי אגב מיובא מפרקטיקות של המגזר החרדי. כשאני למדתי בישיבה לא שלחו אותנו לאסוף כסף אצל החברים של ההורים. משהו בזה נראה לא מכבד ולא מתאים. אני מקפיד לתרום לצדקה, באמת עושה מאמץ אמיתי בנדון, אבל האמבושים האלה מוציאים ממני איזו התנגדות. ככלל, אני בעד שתרומות יגיעו לאנשים חולים או שאין להם מה לאכול, ולא למוסדות שלא יודעים לאזן תקציב. גם לתרום צריך לדעת איך. למדתי את זה מאבא שלי, שהיה אחראי על קופת הצדקה של היישוב ועל מערך הגמ"ח בגולן. בין היתר, הוא דאג שמדי חודש סכום לא קטן מכספי תרומות יועבר לאטליז בטבריה, והיו כמה משפחות מעוטות יכולת, שהיו באות מדי שבוע ומקבלות שם עוף לשבת. אחד הדברים שהיו מיוחדים במיזם הזה היה שזה אטליז רגיל, ואיש לא ידע שהם מקבלים משהו בתרומה. הם נכנסו כמו קונים רגילים, אבל פשוט לא היו צריכים לשלם.
***
הלאה. בשבוע שעבר שלחו לי סטטוס מיוחד ונוגע ללב שהעלה יהודי בשם יצחק וולסטר, בן 91. הוא כתב ספר שנקרא "ילדותי", ובו תיאור ימיו במחנה עבודה באוסטריה, אליו הגיע מהונגריה כילד בן 13, מה שעבר בשואה ובניסים שבזכותם הצליח לשרוד ולהיות עימנו גם היום. בסטטוס הוא סיפר שלא הצליח לשכנע את התקשורת לראיין אותו על הספר, והוא תהה מדוע. אני מצטרף לתמיהתו. כמה אנשים בני 91 שמספרים מכלי ראשון את חוויות השואה שלהם יש עימנו היום? האם אי־אפשר להוריד כמה דקות מסיקור איזו שערורייה תורנית לטובת היהודי הזה?
5 צפייה בגלריה
חובה לשמוע את סיפורו, כי כמה אנשים כמותו עדיין חיים בינינו? שורד השואה, יצחק וולסטר
(צילום: אפי שריר)
הבשורה הטובה: לפי התגובות שראיתי בסטטוס שהעליתי בנושא, יש לי תחושה שספרו כן נרכש וזכה להתעניינות וברשותכם אני מבקש להמליץ עליו גם פה. הספר עבר את אישור יד ושם ויצא בהוצאת "הוצאה גלילית" וניתן לרכישה גם בחנויות ספרים וגם ברשת. מומלץ.
***
חשבתי על יצחק גם מנקודת המבט של ימי הזיכרון והעצמאות שכולנו מקווים שיעברו בטוב, חרף הרוחות הסוערות. זה הרי כמעט מדהים שאנחנו שוכחים לפעמים כמה אנחנו צעירים כמדינה. איזה נס התרחש כאן בכל כך מעט זמן. יצחק היקר חגג את בר־המצווה שלו במחנה עבודה. אם הייתם באים אליו שם, בחורף האוסטרי, ומספרים לו שהוא יוציא ספר חדש בשנת 75 לישראל וזו תהיה מדינה ריבונית וחזקה, הוא באמת היה משוכנע שאתם חומדים לו לצון. ולא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שגם כשקשה, ובאמת קשה כעת, לא נזכור גם את הפלא הזה ונביט על המדינה שלו גם בפרספקטיבה הזו.
***
בכל ליל שישי אני מבקר את אמא שלי בדרך לבית הכנסת, ובשישי שעבר שאלתי מה היא זוכרת מימי העצמאות הראשונים של המדינה. ביום העצמאות העשירי, היא סיפרה לי, היה מצעד צה"ל ואבא שלה, סבי, קיבל כרטיסים כי היה מנהל בית ספר.
אמא שלי זוכרת שהיא עומדת בטקס ענק ביום חם, בן־גוריון מדבר, ותוך כדי הנאום הארוך, אחת לכמה דקות, חייל מתייבש ונופל. הנאום נמשך והחיילים נושרים, מקבלים מים ומפונים לצל, אבל בן־גוריון בשלו, ממשיך לדבר ולא שוקל אפילו לקצר את הנאום.
עם ישראל חי. שבת שלום.
