איך, בעצם, אתם מצליחים לשלם את הסכומים שעולה לשנע מפה משפחה של, נאמר, ארבע נפשות?
כל הקיץ החזקנו מעמד. לא היה לנו קל – הייתם פה, אתם יודעים שלא היה קל – אבל הצלחנו איכשהו להחזיק: לא נסענו עם הילדים לשום מקום. אפילו לא יוון בקטנה, פאפוס בקטנטנה, אילת בזעירה. כלום. יש לנו עקרונות בחיים – לא זוכר איפה שמנו אותם, בארון המצעים אולי, אבל אחד מהם הוא שלא נוסעים לשום מקום באוגוסט כל זמן שלא הצטברו מספיק ראיות לדו-קיום מלא בין אירופה לאוכלוסיית המזגנים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז לא עשינו איתם כמעט כלום בחופש. כלומר, לקחנו אותם למרכז המסחרי השכונתי ובחזרה. קנינו להם קורנפלקס כריות. היו כמה ימים שהילדה ניג'סה שהיא רוצה לנסוע ברכבת הקלה החדשה ולראות את כל המקומות ההיסטוריים שבהם דרכה כף רגלה של החלוצה התחבורתית מירי רגב. אמרתי לה בסדר, ואז שנעשה את זה מחר, ואז שממש בתחילת השבוע, ואז עבר לה מזה בדרך נס.
ואז נגמר הקיץ וכבר מתחילים החגים, ואני נשברתי.
חייבים, בכל זאת, להראות להם את העולם, כל זמן שהוא עוד בסביבה. "כל הילדים בכיתות שלהם כבר היו בכל חור בעולם, ורק אנחנו לקחנו אותם לארוחת שישי אצל אמא שלך בחדרה והצגנו להם את זה כטיול", אמרתי לה, והיא התיישבה מיד על המחשב ותוך עשר דקות חזרה עם תוצאות: ביום כיפור – שאני לא אוהב לנסוע בו, אבל לטוס זה משהו אחר – המחיר לטיסות ומלון לשבוע בפריז לארבעתנו הגיע, פלוס-פלוס, לאזור ה-25-30 אלף שקל, אם נאכל שם מעט יחסית ובפה סגור.
"30 אלף שקל!" צעקתי בבעתה, בזמן שהיא רק הסתכלה על מסך המחשב עם הטיסות היקרות האלה – הכי זולות שמצאנו – ואמרה: "בסדר, אז אתה רוצה לרדת מזה?". ירדתי מזה ועליתי בחזרה ושוב ירדתי לאורך כמה ימים, ואז אנשים אחרים הזמינו את שני הכוכים היחידים בכל פריז שיכולנו להרשות לעצמנו בתאריכים ובמחירים האלה, ולא הייתה ברירה אלא לוותר. ויתרנו, ולמשך יממה מאושרת אחת הרגשנו שחסכנו עשרות אלפי שקלים, מה שאיפשר לנו להזמין ארוחת ערב מוולט ב-180 שקל! זה הרגיש כאילו התעשרנו.
אבל כעבור יומיים האישה לא ידעה מנוח – ואני מתכוון לזה במובן הכי פחות תנ"כי שאפשר, כי היא אמרה שלא סביר שהילדים יהיו בחופש כל כך הרבה זמן ואנחנו נפקיר אותם לכוכבה מ"קופה ראשית" ולאלוהים-יודע-מה-הוא-עושה-שם-במחשב כל הזמן הזה (למעשה לא צריך להיות אלוהים כדי לדעת, אבל נעזוב).
בכל אופן, זינקנו על המחשבים והנייד, ותוך עשר דקות מצאנו טיסות בסוכות בדיוק בימים שרצינו ובשעות ממש נוחות, והן עלו רק 800 עד 1,000 דולר לאדם, אז בסך הכול יצא שעוד לפני שנחתנו בפריז, או בחזרה, כבר הלכו איזה 13,000 שקל, ככה בקטנה, מחלקת תיירים עם אופציה לתקרית.
עכשיו נשאר רק לישון שם איפשהו, לאכול משהו, אולי קפיצה קטנה ליורודיסני – אירוע שלבדו מתומחר בסכומים שיוכלו להחזיק את גופתו של וולט במקפיא לעוד עשור – והופה, אנחנו ב-30 אלף שקל ללא תוספות או מנה עיקרית.
מה זה זה?
ניסיתי לבדוק מקומות אחרים: אוסטריה, ספרד, בסוף הידרדרתי לאנדורה, אומרים שפריחת מקלטי המס שם היא אחד הנופים המרהיבים בעונה זו – וזה תמיד נגמר באותה שורה תחתונה: רוצים לשנע שני הורים ושני ילדים בסביבות הקיץ או החגים לאירופה? תכינו כמה עשרות אלפי שקלים. והדבר הזה, תסלחו לי, הוא קצת בלתי נתפס.
כלומר, בלתי נתפס שנתב"ג – בוודאות – שוב יהיה מופצץ כדרזדן בחגים הקרובים, עולה עד גדותיו בישראלים וילדיהם שיהיו בדרכם לכל העולם. אנשים ייסעו לשבועיים בתאילנד, לחודש באמריקה, לחמש שנים-ואז-נראה במקומות שבהם מתרחשות מעט פחות הפיכות משטריות. ומה, כולם ישלמו 40-30-20 אלף שקל לשבוע באירופה, או 80 אלף שקל ויותר למשפחה בארה"ב?
כלומר, מאיפה הכסף? השקל של האנשים האלה לא הידרדר? ההייטק שלהם לא התכווץ? המשקיעים שלהם לא ברחו? המשכורת לא נשחקה? ומה זה בכלל ענייני, מאיפה הכסף שלהם? אבל באמת, אמרתי לאהובתי, מה אנחנו מפספסים פה שאחרים לא? איך יכול להיות שכל הישראלים האלה מסוגלים להשכיב, בנינוחות, עשרות אלפי שקלים תמורת שבוע משפחתי בחו"ל, בזמן שרק אצלי הדבר הזה גורם לחשבון הבנק להכחיל בפנים?
אני יודע; אני בטח משחק פה לידיו של בצלאל בעזרת-השם-סמוטריץ', שימהר לטעון שהנה, בבקשה, מצבנו הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר – עובדה (תמיד אותה עובדה): נתב"ג מלא.
אבל הנה האמת: האמת היא שהמחירים האלה, אני מניח, בלתי אפשריים לרובנו, ובכל זאת אנחנו נוסעים. ואם אותי ההורים לקחו לאירופה לראשונה בגיל 16 ולא הייתי צריך שום פארק שעשועים כי המתקן המסעיר מכולם היה, נו, מטוס נוסעים שאשכרה המריא ואני בתוכו – תתארו לכם את זה! – הילדים שלי כבר יודעים שגם אנחנו ניכנע ללחץ שמשאיר חצי מהחניות בשכונה ריקות בחודשי הקיץ והחגים ומשגר את כולם לחו"ל. הם יודעים שזה יקרה, פשוט כי זה קורה לכל החברים שלהם.
והם לא יודעים – אבל אולי הם מרגישים – את הסיבה האמיתית לפשיטת הרגל הזו שאנחנו גוזרים על עצמנו: נטל האשמה וההחמצה שאנחנו סוחבים כמעט מיום לידתם. ההבנה שביום-יום אנחנו נמצאים איתם, בסוף, כל כך מעט – שקועים עד צוואר בעבודה, מטלות, פרוצדורות ודאגות. ההבנה שהזמן היחיד שבו אנחנו מצליחים באמת להיות משפחה במובן של זמן משותף משמעותי, זמן איכות שבו נוכל להתמסר למי שאנחנו כיחידה משפחתית, זמן שבו נוכל להעביר ימים רצופים כפי שאנחנו באמת – ולא רק כפונקציות או מטלות – הוא הזמן הזה מחוץ לבית. וזה זמן שנופל – כי שוק העבודה והלימודים הישראלי מכריחים אותו ליפול – תמיד באותם ימים מצומצמים בשנה: הזמנים שחברות התעופה מנצלות להעלאות מחירים פסיכיות.
ובתוך כלוב הזמן הזה, צפה ההבנה שאנחנו מוכרחים לייצר זיכרונות משפחתיים משותפים – מתוקים או מרירים – כל עוד נוכל, רגע או שניים לפני שהילדים יחמקו לנו. וכן, אנחנו יכולים לעשות את זה גם בארץ. הכול יש בארץ, אולי מלבד את צרפת. ואיטליה. ואמריקה.
בסוף שוב ויתרנו. לא תהיה נסיעה בחגים השנה. אסור לנו לתת לחור בחשבון הבנק להפוך שחור, כי אז הוא ישאב את כולנו לתוכו. כמה אשם ומוחמץ אני מרגיש בקשר לזה? הרבה יותר מדי. כמה זו מצוקת עולם ראשון עד כדי כך שאני מרגיש אשם גם על האשמה הקודמת? אפילו יותר.
אבל בסוף, עם פרוס עלינו ראש השנה וסוכות, הילדים שלי יהיו, כרגיל, במסכים שלהם. פעמיים-שלוש ביום הם יעבירו איתי כמה דקות. שום דבר מזה לא ייזכר או יירשם. אנחנו לא נעביר יחד זמן איכות משמעותי. אולי אני באמת צריך לקחת אותם לסיבוב ברכבת הקלה.
המטרה: לא להיות סוכני הפחד של הילדים שלכם. האמצעי: לא להטביע אותם בפחדים שלנו
רן תמיד אומר שהעולם מתחלק לשני סוגים של בני אדם. אלו שרואים את השם "אמא" על הצג של הטלפון ומיד עונים "היי אימוש" בשמחה, ואלו שהפנים שלהם מיד נופלים כמו סופלה. אני חושבת על ההבחנה הזו עכשיו, כשעינת מוציאה לנו עוד בקבוק בירה קר מצידנית הפלא שלה ומספרת לי כמה היא מפחדת מחגי תשרי.
"אני חייבת להבריז", היא אומרת, "ראש השנה כבר אבוד לי, אבל את חושבת שנשאר איזה צימר פנוי לסוכות שלא עולה 90 אלף שקל ללילה?" "אולי", אני אומרת, "אבל מה, תיסעו רק את והילדים לאיזה מתחם בערבה עם בריכת אינפיניטי מאבן?" "הכול רק לא להיות בארוחת החג", היא אומרת, "אני לא אעמוד בעוד שנייה אחת של אמא שלי. איך היא לא מבינה שהיא רק הורסת לי? גם ככה זו התקופה אולי הכי קשה בחיי, כל כך קשה לי לחלץ מתוכי טיפת תקווה רק כדי להצליח לקום מהמיטה ולצאת ליום שלי, ואז היא מתקשרת אליי ובום - כל הכוח שאיכשהו הצלחתי לגרד, נעלם".
עינת היא פרודה טרייה. לפני שלושה חודשים, היא גילתה באייפון של בעלה סמס שהיה כתוב בו ככה: "תודה על עוד ערב בלתי נשכח, ערב של צחוק מהלב, אהבה מדויקת ומיניות מקודשת לאור ירח". לא הייתה שום דרך אחרת לפרש את הסמס הזה חוץ מרומן עם אישה שלא מהססת להשתמש בכל קלישאות פרדס חנה שברשותה. ובאמת, בעלה הודה מיד, ועינת - שגם ככה הרגישה שהיא מתפשרת על הזוגיות המרגשת כהמיית מקרר שלה, אבל הכריחה את עצמה להישאר ולהילחם בשביל הילדים - מצאה את עצמה נזרקת החוצה מחייה הבטוחים. "אני כמו ההוביט", היא אמרה, "כבר השלמתי עם זה שעד גיל 80 כל מה שמחכה לי זה תה, ספרים ולשבת במאורה החמה שלי, ופתאום אני שוב בחוץ, במסע משוגע שלא ביקשתי ולא רציתי".
בחוף הים של עתלית כבר יש בריזה של סתיו שמעיפה את התלתלים של עינת לכל עבר. "רק לחשוב על כל מיליון ארוחות החג שמחכות לי אצל אמא שלי", היא אומרת, "אני כבר רואה אותה מתיישבת לידי בסוף הערב ומתחילה לחפור לי: את בטוחה שאת רוצה להתגרש בגיל 45? איך תפרנסי שלושה ילדים קטנים ממשכורת של מורה? אולי בכל זאת תסלחי לחגי על המעידה ואני אממן לכם טיפול זוגי?".
את אמא שלה, מילכה, אני מכירה מאז שנהיינו שתינו חברות בגיל 16. כשהכרתי את מילכה בפעם הראשונה, היא הושיבה אותי במטבח של הווילה המושקעת שלהם בדניה וחקרה אותי ישר, "נו, מה עם בנים? אל תגידי לי שלחתיכה כמוך אין גדוד של מחזרים". מאז, אני חצי מאוהבת באישה המצחיקה הזאת. אז כן, קצת קשה לי לקבל את זה שעינת כל כך מפחדת ממנה. שדווקא היא, האמזונה שתמיד ידעה להגיד לי, "נשים הן כמו חתול, יש לנו תשע נשמות", גורמת לבת שלה לפקפק ככה בעצמה. "את בטח מגזימה", אני אומרת עכשיו, "היא לא עד כדי כך אכזרית אלייך".
במקום לענות עינת פותחת את האייפון שלה ומראה לי שורת סמסים מאמא שלה. אני מסתכלת, והלב שלי נמעך מרוב צער. שורות על גבי שורות היא שולחת לה, ובאף אחת מהן אין מילה אחת טובה. הכול נחילים של דאגות, מילים שמביאות איתן עננים שחורים. "קראתי ששכר הדירה לארבעה חדרים בחיפה הגיע ל-6,000 שקל", היא כותבת, ומיד אחר כך, "עבר עליי לילה איום. לא עצמתי עין וכל הזמן חשבתי על יותם המקסים שלך, איך גם ככה קשה לו להסתגל חברתית בכיתה גם בלי להיות ילד של הורים שמתגרשים".
וכך היא ממשיכה, ממטירה גשם של "קרעכצן" ומספרת לה שוב ושוב כמה לה אישית קשה עם הפרידה. כי מתברר שמילכה לא ישנה. היא הפסיקה לאכול. "אפילו לא את החלה עם החמאה והדבש של שישי אחר הצהריים".
"אפשר לחשוב שהיא זאת שמתגרשת", עינת אומרת, "שהיא זאת שתפסה את בעלה מנהל רומן עם אישה שאין לה בעיה לצטט שירים של נועם חורב כאילו שהם שלה. לא מספיק שאני לא מצליחה להרים את עצמי, אז עכשיו גם האשמה הזו על מה שהגירושים שלי עושים לאמא שלי?".
זו לא הפעם הראשונה שבה אני שומעת על הורים שעושים את הטעות הזאת. במקום להיות המקום החם והמעודד בחייהם של הילדים, הם משמשים כסוכני הפחד הכי גרועים שלהם. מציפים עוד יותר את החרדות השחורות והעמוקות שיש לילדים ממילא, שלא מפסיקים להלחיץ ולספר לילדים כמה הולך להיות להם רע ומר אם רק יעזו לסטות טיפה מהדרך המצטיינת והבורגנית שכולם אמורים ללכת בה. זו האמא שבמקום לחזק את הבת שלה, שלא מוצאת אהבה בגיל 35, אומרת לה, "אבל מתי כבר תתחתני? זה לא הזמן להיות בררנית". זה האבא ששומע ממך שאתה סובל בג'וב המחנק שלך בהייטק ומת לפתוח חנות לאופני עיר ושטח, ומעיר לך בפסקנות הורגת: "אין בזה כסף, אתה תפשוט רגל תוך דקה".
זה מה שתמיד מטריף אותי - אין ולא יהיה שום רציונל בשיטת הפעולה הזו. הרי עינת כבר ממילא הולכת להיות גרושה, זה נכפה עליה מלמעלה, אז מה עדיף, לשלוח אותה לעולם כשאת גורמת לה להרגיש זקנה ולא אטרקטיבית, או לחזק אותה ככה שלפחות תצא לדרך עם כמה שפחות חרדה משתקת? ומה לעזאזל חושבת האמא שאומרת לבת הרווקה שלה בראש השנה: "בשנה הבאה הלוואי שיישב פה איתנו החתן שלך". מה היא סבורה לעצמה, שהילדה שלה תגיד מיד: "וואו, אמא, את גאון. איכשהו שכחתי שאני לא נשואה. מעכשיו אני אפתח טינדר, שזה משהו שבאמת לא חשבתי עליו קודם, ואם זה לא ילך אני אזמין לי חתן מתנפח מעלי אקספרס".
אני מספרת לעינת על מחקר שקראתי, ערכו אותו כמה פסיכולוגים אבולוציוניים שניסו לבדוק מה גורם להורים לדאוג בהגזמה לילדים. מתברר שלהורים יש מוח ביקורתי מוגדל כשזה נוגע לילדים שלהם. הם מתוכנתים לזה משחר ההיסטוריה, לפקוח עין ביקורתית על כל ילד שלהם כדי לדאוג שהמשפחה כולה תשרוד. האמא הקדמונית הייתה חייבת להיות סופר-שיפוטית על יכולת הריצה הגרועה של הבן הכי חלש שלה, כי אם הוא לא היה לומד לרוץ מהר, הוא לא היה שורד את האריה שיתקיף את הכפר. רק שהיום, היכולת האבולוציונית הזאת לעשות היפר-פוקוס על מה ששלילי בילדים היא מיותרת. הסכנות ההישרדותיות מעטות בעולמנו המפנק והמתקדם, ומה שיותר מסוכן זה דווקא לערער את הבריאות הנפשית של הילד.
כן, זה כל כך באינסטינקט הקדום שלנו לזהות מראש את כל הסכנות שיכולות לארוב לילדים שלנו, שאמהות ואבות רבים רואים רק את הסכנה בדרך החדשה שהילד שלהם רוצה לקחת, לא משנה אם זה להחליף קריירה או להשקיע בבורסה או להתגרש. בגלל זה הם מדגישים בפנינו שוב ושוב את כל מה שיכול להתקלקל, להכאיב, או להביא אותנו למות עניים בדירת חדר מתקלפת. אבל ההורים האלו חייבים להבין דבר אחד; דאגה זו לא אהבה. דאגה זה רגש מסוכן שמתחזה לאהבה, שמעמיד פנים שהוא בא מלב טוב וטהור. בפועל, זה רגש אנוכי מאוד.
אני מתכוונת בעיקר לדאגה מהסוג שמדברים ואומרים, ולא לדאגה שמתבטאת במעשים כמו לשכור לבת שלך את עורך הדין הכי יקר בכרמל במקום לקונן שהגרוש שלה עומד לעשות את זה. בדאגה מהסוג המדובר ההורה מביע את חששותיו בהררים של מילים וסמסים שחורים משחור. כשהורה מסוג סוכן פחד אומר לילדים שלו דברים כאלו, הוא בעצם עושה תשליך, לוקח את כל הפחדים הקדמוניים והבלתי נשלטים שלו ובמקום לעבד אותם עם עצמו בשקט אצילי - משליך אותם על הילד, שגם ככה מפוחד.
כשנפרדתי מהחבר שלי בגיל 30 פלוס המון אנשים מסביבי תפסו את הראש בפחד. הייתה לי אפילו חברה טובה שאמרה לי, "קראתי שהסיכוי של רווקה בגילך למצוא חתן קטן מהסיכוי שלה להיקלע להתרסקות מטוס". בחיים שלנו לא חסרים אנשים שמשמשים לנו סוכני פחד, לפעמים זה מחוסר טקט, לפעמים זה כי הם טיפה נהנים להתעלל. זה רק מדגיש כמה חשוב שההורים שלנו לא יהיו כאלו. כי בעולם שבו לא חסרים אנשים שיפחידו אותך, חייב להיות עד אחד למופלאות שלך.
אנשים לא הבינו איך אני מעיזה לזרוק, בגילי המתקדם, גבר טוב לחלוטין שכבר הציע לי נישואים. לא עניין אותם שהגבר הזה כל כך לא נמשך אליי שהוא היה שוכב איתי רק בשבתות שלא היה בהן כדורגל. הם כל כך הפחידו אותי שעשיתי טעות, כשבאתי לאמא שלי כבר הייתי בהיסטריה. היא ישבה שם, בלונדינית ומאופקת, הקשיבה לכל דיבורי החרדה שלי על איך אני אמות לבדי בדירת חדר בפלורנטין. "איזה שטויות את מדברת", היא אמרה בסוף, "את חתיכת מציאה מטורפת ואין בעולם נשים כמוך, תעזבי אותו ותוך שנייה יגיע מישהו טוב".
וכך היה, שנייה אחרי זה פגשתי את בעלי, שהיה אכן מהמם. לא כי אני כזו מציאה, אמא שלי משוחדת יותר מראש עיר בבוליביה. כי האישה שילדה אותי האמינה בי בלי סייגים ונתנה לי כזאת רוח במפרשים שהרגשתי שאני לא צריכה לפחד לשנייה. כן, בן אדם שההורים שלו מאמינים בו מכל הלב נכנס לחדר אחרת. הראש שלו זקוף, הוא מתודלק באש האהבה של האנשים שמכירים אותו הכי טוב. וככה גם אני נכנסתי לבר שבו חיכה לי הדייט שלי, מרגישה כמו מציאה סקסית ובלתי מנוצחת. כן, מזון המלכות העשיר ששמו עידוד הורי אכן עובד. אולי זה מה שצריך להסביר להורים שמשמשים לנו סוכני פחד. שהדבר האוהב לעשות בשביל הילד שלך שנקלע לצרה זה פשוט לבלוע את כל החששות ההוריים המוצדקים שלנו בבטן. להתמודד עם הפחד שיש לנו לגביו לבד, ובשום פנים ואופן לא לשתף אותו. להפסיק להסתכל על היגיון וסטטיסטיקות פסימיות ופשוט לראות אותו רק עם הלב שלנו, כאילו הוא תינוק חדש בעולם ומלא בהבטחות שחייבות להתגשם.
"יאללה, בואי נחפש לך אבא כדורעף שהוא גם גרוש", אני אומרת לעינת, "סתם להחליף מבטים, שתתאמני קצת על המחשבה כמה הורסת את בביקיני הירוק שלך". היא קמה מהמקום, מעיפה את החול ממנה ואולי גם כמה קורים של דאגות. השמש עדיין יושבת בים ומהבהבת חלושות, מסרבת להיעלם בתוכו, כמו כדור שכולו תקווה בוערת בכתום לשנה טובה יותר.
שתהיה שנה פרופורציונלית
יש איזה איקליפטוס שאני אוהב ליד הכנרת. אני מזכיר אותו פה מעת לעת. התאהבתי בו כשראיתי תמונה של הכנרת מלפני 80 שנה והוא היה שם בתמונה, כשם שהוא שם גם היום, באותו מקום, עומד בדממה בוטחת ליד המים. 80 שנה שבמהלכן העולם התהפך על ראשו אינספור פעמים, אבל אולי בעצם שום דבר לא קרה. האיקליפטוס שם, עודנו ניצב ליד המים. לא אכפת לו מעילת הסבירות. הוא לא עומד בגאווה אלא בסוג של הכנעה וקבלה של החיים.
הוא ראה הכול. חורפים וקייצים, שמחות וטרגדיות. והוא שם. יודע שאחרי כל לילה זורחת שוב השמש ובסוף כל יום משוגע היא שוקעת שוב.
זו הייתה שנה סוערת לישראל, אבל תאמינו או לא, היו כאלה גם בעבר. היו מלחמות קיום, היה צנע, לא היה ברור לאן כל הפרויקט הזה הולך. האיקליפטוס יודע היטב שאנחנו לא שם. אנחנו בבירור פנימי לא פשוט, אנחנו משלמים מחירים, אבל אנחנו נצא מזה, זו האמת, ואולי אפילו נצא מזה מחוזקים וביחד.
אבל כדי שזה יקרה צריך לשמור על פרופורציות. וכדי לשמור על פרופורציות צריך להסתכל על האיקליפטוס. להסתכל באמת. הוא הרי שם. הוא תמיד שם.
שתהיה שנה שבה נדע להכיל את הרע
שנה שבה נדע להכיל את הרע ולהתמודד איתו. גם באישי. יש לי חבר שכל פעם היה מספר לי על משברים בעבודה. היה מצלצל ומתאר בדרמטיות את אירועי היום. לקח זמן עד שהוא הבין: זו העבודה שלו. אלה לא משברים, אלה משימות. הוא מנהל שצריך ליישב ולהרגיע ולטפל. כשהוא הבין את זה, הוא הפסיק להילחץ, התמסר ואפילו נהנה.
חברי הפסיכולוג אריאל הרטמן אמר לי פעם שיש לנו איזו תפיסה משונה כזו, שלנו לא יקרה שום דבר רע. אנחנו יודעים שיש טרגדיות וקשיים, אבל משום מה אנחנו משוכנעים שזה קורה רק לאחרים. כאילו מישהו חתם לנו כשהגענו לסיבוב הקצר שלנו פה בעולם שאנחנו לא נחווה כאב. יהיו תאונות ויהיה מוות ופיטורים ומה לא, אבל זה כמובן לא יקרה לנו. מה פתאום? זה קורה הרי רק לאחרים. ואז, כשמשהו רע קורה לנו, אנחנו בהלם. בשוק. לא מאמינים איך זה נפל דווקא עלינו. עלינו? איך זה ייתכן?
אבל זה ייתכן. האמת היא שיש טוב בעולם ויש גם רע, ויש מזיגה של התרחשויות סותרות שאי אפשר להימלט מהן. אי אפשר לברוח כל החיים. צריך להיכנס לזירה ולהתמודד.
שתהיה שנת הכרת תודה על הבריאות שלנו
אני בגיל כזה שההורים של הדור שלי כבר נחלשים. חלקם ממש קמלים. שומעים פחות, מתקשים ללכת, הזיכרון כבר לא מה שהיה. וכשאתה רואה את זה קורה להורים שלך, אתה מבין משהו על החיים: על מה שנשאר, ועל הצורך ליהנות בזמן הזה, לחיות באמת, כשזה עוד אפשרי. זה לא משהו שמדבר אליך כשאתה בשנות ה-20 וה-30, אבל אני בעשור החמישי של חיי, קוראים אהובים, אני כבר חש את דעיכתו הקלה של הגוף, ואני פתאום אומר לעצמי, תיסע, תלך, תסתובב איפה שרק אפשר, כל עוד אפשר. מן המפורסמות שאתה חושב על הבריאות רק כשהיא איננה. אתה לא קם בבוקר ואומר: אחחח איזה שיניים יש לי. אתה נזכר בשיניים רק כשאחת מהן כואבת. אבל כשהיא כואבת, כשזה קורה, אתה לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
שתהיה שנה של עין טובה
היה לי חבר בגולן שהוא ואחיו היו מופרעים כאלה, אבל בקטע טוב, היפראקטיביים ומלאי עזוז. ובכל בוקר אבא שלהם היה מלווה אותם לאוטובוס לבית ספר כדי לראות שהם עולים על ההסעה, ורגע לפני עלייתם היה נותן לכל אחד מהם כאפה כזו עסיסית, ואומר להם: "זה על מה שתעשו היום. להתראות, חמודים".
עכשיו, אני יודע שזה לא משהו שמקובל היום. חלפו 40 שנה, וכבר אין כאפות כדרך חיים. אבל האמת העמוקה היא שהיה משהו מאוד מקסים באלימות המדומה הזו. זה לא היה באמת עונש, זה היה אשראי. כמו שהמפקד נותן סיכה לחייל המצטיין ודופק לו אגרוף כזה שיש בו אהבה וכוח ואיזו אמירה מטפורית, כך הוא כביכול הכה אותם, אבל בעצם האב אמר להם, בשפתם: אתם חזקים. אני סומך עליכם. אתם מי שאתם. ויבואו אליכם בטענות היום בבית ספר, אבל אתם מסודרים, כי הנה כבר הענשתי אתכם כעת עם הכאפה הזו, אז לכו תעשו חיים.
שתהיה שנה משעממת
שתהיה שנה שלא יקרה בה שום דבר מיוחד. שנה של שגרה ברוכה. של שבתות נעימות, של רוח קרירה בירושלים, של כוס תה במרפסת, של ילדים משחקים בפארק, יהודים צועדים לתפילה ושירים יפים בעברית שיבקעו מהרדיו, כמו פעם. בלי פושים, בלי קרבות ומאבקים, בלי מסיבות עיתונאים דרמטיות, בלי הודעות לאומה, בלי חפירות לאונה, בלי סקנדלים מדומיינים. שנה שנצליח לנשום בה נשימות מלאות, שנהנה מהירח כשזה יהיה במלואו ונחבק את הדברים הקטנים. שנה של שיחות טובות, של סיפורים יפים, שנה שבה יעזור איש לאחיו, שנה שלא יקרה בה כלום אבל יקרה בה הכול.
שנה טובה.
