אחרי שוך חגיגות ה-75 שנה לפסטיבל קאן, שנפתח השבוע בטקס שהוקדש ברובו להזדהות עם אוקראינה ולשימור היוקרה הנוצצת שמגיעה לצד מפגש הפסגה של הקולנוע הבינלאומי (שלא מאוד הועשרה על ידי הבמאי המקומי מישל הזנביצ'יוס, וסרט הפתיחה היומרני שלו "פיינל קאט"), התפנו המארגנים להילולת טום קרוז. הכוכב האמריקני חזר לריביירה הצרפתית אחרי שלושה עשורי היעדרות כדי לכבד בנוכחותו את הקרנת הבכורה של "אהבה בשחקים: מווריק" (Top Gun: Maverick.). וגם כדי לקבל המון אהבה וכבוד כסמל לאהבת הקולנוע והעבודה הקשה שנדרשת למימושה. כוכב מתוצרת ארצות הברית שאפילו הצרפתים מוכנים למחול על כבודם למענו, להעריך ולהלל. כאילו Top Gun זה ה-Top של קרוז.
יש משהו סמלי בכך שפסטיבל שאמור להיות מפגן עוצמה של המורשת התרבותית האליטיסטית של צרפת מקדיש את יומו השני להאדרת שחקן הוליוודי שהתנסה במגוון של תפקידים בשלל סרטים, אבל מזוהה בעיקר ככוכב אקשן נועז וחרוץ, שמבצע פעלולים מסוכנים בכוחות עצמו. הוא אומנם זכור לטובה על ההופעות הדרמטיות הנהדרות שלו ב"נולד ב-4 ביולי", "מגנוליה", ו"עיניים עצומות לרווחה", אבל קרוז, שיציין בעוד חודשיים יום הולדת 60, נותר במעמד של נכס קולנועי מסחרי עבור אולפני הוליווד בגלל הצלחת סדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית", והדמות של איתן האנט איתה הוא מזוהה היום יותר מכל. כך או כך, את הקרנת הבכורה של "אהבה בשחקים: מווריק" הקדים סרטון מחווה בן 13 דקות, לא פחות. לא עניין של מה בכך בהתחשב בכך שהסרט עצמו אורך 131 דקות. במקבץ המייגע כונסו יחדיו שלל סצנות מאינספור סרטים שבהם שיחק - מ"קוקטייל", דרך "ג'רי מגווייר" ועד "קצה המחר" – וזאת בניסיון להדגים את עומק המנעד של קרוז הרגיש, התקיף והנמרץ.
"אהבה בשחקים: מווריק" עצמו מאפשר לקרוז להפגין את הגמישות שלו כשחקן, בלי לעשות מתיחות. יש בסרט של ג'וזף קוסינסקי סצנות אקשן מרהיבות שמזמנות רמות אדרנלין אדירות, אבל לא תראו את קרוז נתלה על כנף של מטוס הרקולס במהלך המראה כמו ב"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים". כקפטן פיט מיטשל הוא אומנם מוצא עצמו בין שמיים לארץ, אבל עושה זאת כטייס מתוך הקוקפיט של F-18. אפשר להבחין בו נע מצד לצד עם סרבל טיסה, או רץ וקופץ במשחק פוטבול על החוף כשהוא נטול חולצה, אבל מי שמספקים את האקשן בסרט הם מטוסי הקרב בתמרונים בלתי אפשריים במהירות שיא, לא הטייסים שמפעילים אותם. מבחינה זאת, Top Gun הוא לא Top קרוז.
חשיבות כלי הטייס כמחוללי האקשן נוגדת מסר מרכזי בסרט - חשיבות האדם על פני המכונה, גם בימים אלה של שדות קרב שמוכרעים בזכות עדיפות טכנולוגית, כמו טילים היפרסוניים, מטוסים ללא טייס ורחפנים. גם אם במציאות הנוכחית היעילות של כלי הטייס הממוחשבים גבוהה יותר (שלא לדבר על מסוכנת פחות), אין להם את הקסם של הטייסים האנושיים על המסך, וכך גם אי-שם ברקיע. מי ששהה מחוץ לאולם הלומייר המרכזי של הפסטיבל והרים ראשו מעלה, זכה לחזות במטס מרשים של חמישה מטוסים שריססו את השמיים בצבעי כחול, לבן ואדום. מחווה ברורה לטום קרוז וסרטו החדש, וגם לטריקולור של הדגל הצרפתי, שהם גם צבעי הדגל האמריקני. במקרה הזה, הכול השתלב יחדיו. ואילו באולם עצמו, קרוז זכה לתשואות רבות לפני ואחרי ההקרנה. סטנדינג אוביישן ארוך בסיום הסרט אפילו הביא אותו לכדי דמעות.
האמת היא שהוא דומע לא מעט גם במהלך "אהבה בשחקים: מווריק", כשהוא מופיע כגיבור קפטן מיטשל (המכונה "מווריק") כ-30 שנה אחרי אירועי הסרט הראשון. הוא נחשב עדיין לאגדה בקרב טייסי הצי האמריקני, אך לא התקדם לשום מקום. כטייס ניסוי הוא ממריא לשחקים במהירויות על-קוליות, אך עדיין תקוע במקום. זאת נקודת המוצא של הסרט שמבקש לחבר בין השחצנות, הנועזות וחוסר הצייתנות של מיטשל לבין הייסורים שהוא עובר בגלל רגשות האשם שהוא חש בשל חברו הטוב ניק ברדשו (המכונה "גוס") אי-אז בשנות ה-80. עלילת הסרט החדש תחזיר אותו לטייסת המובחרת (Top Gun) לצורך תדריך והכנה לקראת מבצע תקיפה מסובך של כור גרעיני בעורף האויב.
המסע הזה יפגיש אותו עם בנו של גוס, ברדלי (מיילס טלר) ועם המובחרים שיש לדור הצעיר להציע, הן מבחינת מיומנות הטיסה שלהם, והן מבחינת הייצוג שמכסה את המגוון האתני של החברה האמריקנית. כולם טובים לטייס, או לפחות למסך. לכל גיבור יש שם, חיוך וצבע עור, והם עובדים יחדיו לטובת הגנת האומה האמריקנית. זאת, בניגוד לטייסי האויב שנותרים אנונימיים. למעשה, כלל לא ברור מיהו האויב ואיזו אומה עוינת מעשירה אורניום בשטחה. זאת איראן? רוסיה? צפון קוריאה? לפחות אי-אז באייטיז שנוצר בעיצומה של המלחמה הקרה, היה ברור לכולם שהאיום מגיע ממזרח בדמות מטוסי מיג.
העלילה נעה תדיר ודי במהירות בין זיכרונות העבר הכואבים, כפי שנצרבו בדמויות ומעוררות את הדרמה הרגשנית והמתיחות ביניהם, לבין המשימה המסובכת שעומדת על הפרק ומחייבת שיתוף פעולה ותיאום עילאי. הכול ארוז היטב ביחד על ידי קוסינסקי והתסריטאי המבריק כריסטופר מקוויירי (כמו קוסינסקי, מהשותפים היצירתיים הקרובים של קרוז) וזה מעורר תחושת נוסטלגיה, לא רק לעולם של "אהבה בשחקים" של הבמאי טוני סקוט מ-1986, אלא בכלל לתקופה של שנות ה-80. המציאות של הסרט והטכנולוגיה שבו היא חדשנית ומעודכנת, אבל הנשמה שלו נובעת מהאייטיז. היום כבר לא עושים סרטים כאלה. זה לא רק הפסקול ששואב ישירות מהלהיטים הבלתי נשכחים של הסרט הראשון, וגם לא הציטוטים ממנו. זה אפילו לא ההופעה של ואל קילמר כטום קזנסקי, חברו-יריבו של מיטשל שהתקדם בסולם הדרגות והפך לגנרל (קילמר, שהגיע לקאן אשתקד עם הדוקו על התמודדותו עם מחלת הסרטן שהובילה לפגיעה קשה בדיבורו, מופיע פה לרגע מרגש, על-קולי). יש משהו בגרעין של "אהבה בשחקים: מווריק", באווירה שלו, שמחזיר אותנו אחורה לעידן ההוא. הזכור לטובה.
אין פלא שקוסינסקי, שפרץ להוליווד ב-2012 עם "טרון: המורשת", הסיקוול שלו ללהיט המדע בדיוני "טרון" מ-1982, הוא שאמון על בימוי "אהבה בשחקים: מווריק" - והוא עושה זאת היטב. ברוח התקופה. ההיא. זוהי משימה לא פשוט מכיוון שהגיבור במרכזו שהיה צעיר הרפתקן, רב תעוזה והמון שחצנות, צריך לנווט את העלילה הנוכחית כגבר מזדקן ששיאו מאחוריו. אנחנו זוכרים את קרוז כפרח טייס מהזן של לוק סקייווקר, ועתה הוא פתאום משמש כמדריך כמו אובי-וואן קנובי (זה רק אחד משלל קריצות נוסטלגיות ברורות ל"מלחמת הכוכבים" דווקא). גבר שעומד בפני פרישה מרצון או מאילוץ, שצריך ללמוד להרפות מחיי ההרפתקאות המסחררים, לשחרר ולצאת לאזרחות. קרוז, שלשם שינוי חושף את סימני הגיל הטבעיים בפניו, מתמסר למשימה הזאת ועומד בה בכבוד רב. וכך גם קוסינסקי וצוותו. כולם ביחד מניעים את הסרט, נותנים לו תנופה ומעוף, ובו בעת מקרקעים אותו בחוויה האנושית. זה מרגש, זה מסעיר, וזה עובד ממש כמו אי-אז באייטיז. כשהסרט ייצא לאקרנים, ותזכו לצפות בו פה, אפשר להבטיח שלכל הפחות תרגישו מכה קטנה בכנף.
