"התלמוד מלמד אותנו שהנקמה הטובה ביותר היא ליהנות מהחיים", כך מטיף ניצול שואה לנער יהודי צעיר מוכה הלם שחזה במות סבתו שנורתה בביתה על ידי אדם מסתורי. במפגש מאוחר יותר בין השניים, הגבר המזדקן מנער את קלישאות חז"ל והתקינות הפוליטית כשהוא קובע: "הנקמה הטובה ביותר היא לנקום". התרחישים הללו עולים במהלך פרק הפתיחה של הסדרה החדשה "ציידים" (Hunters) אשר מאפשרת לצופיה, היהודים והלא יהודים, ליהנות ולנקום, לנקום וליהנות. זה הולך ביחד במציאות שהיא מציגה בפנינו, ואשר מוטמעת בארצות הברית של שלהי שנות ה-70 כהיסטוריה אלטרנטיבית. יותר מ-75 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, היוצר דיוויד וייל מנסה להחזיר את השואה לתודעה של הדורות הצעירים. מדובר באתגר מורכב מאוד כשפונים לקהל אדיש שהציווי "לזכור ולא לשכוח" נשכח ממנו. הסדרה מבית אמזון מתווכת את העבר הקשה באמצעות תרבות פופולארית קלילה שמונעת מיצר נקמה מתגמל ומספק.
"ציידים" - טריילר
הפרק הראשון הארוך והמצוין של "ציידים" נפתח במילים "לעולם לא אשכח", אולם אלו בוקעות דווקא מגרונו של בכיר בבית הלבן. לא לוקח הרבה זמן, ואנחנו מבינים שמדובר בנאצי שהצליח להימלט מגרמניה בסוף המלחמה ולהיטמע בחברה האמריקנית. ככל שנמשיך בצפייה נגלה כי יש רבים כמוהו שהצליחו להסתנן לארצות הברית והשתלבו בעמדות מפתח כפוליטיקאים ומדענים, וביחד הם חותרים לתחייה מחודשת של הרייך השלישי. הם פועלים מתחת לרדאר של השלטונות, אבל יש מי שעוקב אחריהם, מיירט אותם ומבצע בהם סיכולים ממוקדים. מדובר בכנופיה של ציידי נאצים, שהם גיבורי הסדרה. בראשם עומד נציג הדור הוותיק, ניצול השואה שהפך למולטי-מיליארדר מאייר אופרמן בגילומו של אל פצ'ינו, אשר מפליא כהרגלו בהופעתו - הפעם במבטא יידישאי כבד. כך למשל כשהוא פונה לג'ונה היידלבאום בן ה-20 (לוגאן לרמן) ומזמין אותו להצטרף אליו ולחבריו לשליחות הנקם.
היחסים הקרובים שנוצרים בין ניצול השואה המזדקן שנושא איתו את מטען העבר לבין ג'ונה שנולד וגדל בניו יורק אל תוך תרבות של קומיקס גיבורי-על, מלחמת הכוכבים ודיסקו, עומדים במרכז הסדרה ומבטאים את פערי הדורות ביהדות ארצות הברית, ולצורך העניין גם בישראל. ג'ונה מתמסר ליצר הנקמה על רצח סבתו. יותר כמו פיטר פארקר, פחות רבי עקיבא. אופרמן, לעומת זאת, רואה לנגד עיניו את ששת המיליונים ואת הסכנה העתידית שמביאה ההתארגנות הנאצית לאנושות. לצורך כך הוא ייסד את חבורת המתנקשים שלו. יותר כמו הנוקמים, פחות באטמן. כמו נבחרת גיבורי העל של מארוול, גם הציידים של אופרמן הם צוות מגוון מבחינה אתנית ותרבותית, זאת כמובן להבדיל מהמחתרת הנאצית שהיא על טהרת הגזע הארי.
צוות הנוקמים כולל את זוג ניצולי שואה (סול רובינק וקרול קיין) שהפכו למומחי אמל"ח, וכן כוכב הוליוודי נרקיסיסט בשם לוני פלאש (ג'וש רדנור) צ'ארמר שהוא גם אמן תחפושות - שילוב של חניבעל סמית' וטמפלטון פק מהסדרה "צוות לעניין". לצד האגף הכשר בחבורה, פועלים בה מרגלת בריטית בדימוס שהפכה לנזירה קתולית (קייט מולבייני), איש צבא ממוצא אסייתי שלחם במלחמת וייטנאם (לואי אוזאווה), וגם אישה אפריקנית-אמריקנית עדינה למראה וקשוחה מאוד שנראית כאילו יצאה מאחד מסרטי הבלאקספלויטיישן של התקופה, והיא גם מתנהגת בהתאם (טיפני בון). חברי הקבוצה יוצאים לציד ביחד ולחוד, לכל אחד יש מניע משלו והוא שזור בסיפור אישי מפותח יותר או פחות. כך גם במקרה של סוכנת ה-FBI מילי מוריס (ג'ריקה הינטון) שנחושה לפענח את תעלומות הרצח המסתוריות, ונשאבת ללא ידיעתה לתוך הסבך המסוכן שעלול לחשוף סודות מחייה הפרטיים ואולי גם לסיים אותם בנסיבות טרגיות.
פרק אחר פרק אנחנו נחשפים אל המזימה המסועפת של המחתרת הנאצית שמפעפעת אל הממסד הפוליטי, הכלכלי והטכנולוגי של ארצות הברית. ותיקי הרייך השלישי מובילים אותה: "הקולונל" (לנה אולין), הפוליטיקאי ביף סימפסון (דילן בייקר), וכן בנקאים ומדענים שונים שהשתלבו בעמדות כוח בארצם החדשה. בני טיפוחם הצעירים הם אנשי השטח ובראשם טרוויס (גרג אוסטין), מתנקש קר רוח ויעיל להפליא שכאילו הושאל לסדרה מ"פארגו". בניגוד לרודפיהם, אין לנבלים הנאצים סיפורי רקע. הם מוצגים כמפלצות סדיסטיות חסרות חמלה או רגשות, ופועלים מתוך דבקות במטרה העליונה ובהתאם לפקודות. המניעים האישיים היחידים שלהם הם יריבות פוליטית בתוך הארגון שמזכירה את המציאות בתנועה הנאצית ערב "ליל הסכינים הארוכות" (במהלכו נרצחו מפקד ה-SA ארנסט רוהם ובכירים רבים אחרים שנחשדו כמתנגדים להיטלר). אין מורכבות בנבלים השטוחים הללו. הם נטולי אנושות.
הקונפליקט האישי של ג'ונה נובע מהדחף שלו להיות לא אנושי, חסר רחמים, כמו הנאצים. הסדרה מספקת לנו הצדקות בהקשר רחב יותר באמצעות שיבוץ רגעים קשים משגרת חיי היהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה. שם נשארת הסלקציה הברורה: הנאצים הם מפלצות סדיסטיות ואין בהם חמלה או שמץ של אנושיות. מולם היהודים הסובלים מאכזריות בלתי נתפסת, אך שומרים על צלם אנוש. גבורתם נובעת מהישרדותם היומיומית, אך גם מעמידתם הנועזת והבלתי שבירה בהתנגדות לשוביהם, ומחויבותם כלפי בני עמם. הבינאריות המובהקת הזאת חוטאת מן הסתם לאמת. הנאצים היו בני אדם, לא חיות. האכזריות הניעה אותם, וגם הפחד. היהודים היו בני אדם, לא גיבורי על. הייאוש שיתק אותם, וגם הפחד. ובכן, לא במקרה של רות היידלבאום, סבתו של ג'ונה. ההתעללויות שעברה לא עצרו אותה בדרך לגאולה שלה ושל אחרים באושוויץ ובניו יורק. מסתבר שמדובר בסבתא זפטה.
ההתבגרות המאולצת שעוברת על ג'ונה בצל אובדן סבתו מורכבת יותר, וכך גם ההתבגרות המואצת שלנו כצופים. הוא הופך מנער פוחז לרודף צדק. לרמן, אותו היכרנו בגרסה המתייוונת שלו בדמות של פרסי ג'קסון, נולד מחדש כיהודה המכבי. בחסות הסדרה מתעצב מודל חדש של יהודים גלותיים, שהם אפילו - לא תאמינו - אשכנזים. ולמרות זאת גיבורים. הם אינם חיילים בצה"ל, או אנשי מוסד. לישראל אין קשר לסיפורי הגבורה שלהם. לשואה יש. למרות זאת, גם הצברים ירגישו בבית עם גודש האזכורים למורשת עמנו, מאל פאצ'ינו שמדבר יידיש לפרקים, מהתפילות והפתגמים והמילים (המילה "סבתא" חוזרת על עצמה פעמים רבות) ובכלל מהשילוב המשעשע בין תרבות פופולארית ליידישקייט. מי היה מעלה על דעתו ש"יהודונים" יכולים להיות כאלה מגניבים, ושלצוד נאצים זה כיף גדול. לכו ספרו את זה לסימון ויזנטל.
בניגוד למלאכת התחקיר ועבודת הנמלים המפרכת של ויזנטל ודומיו, ציד נאצים כפי שהוא מוצג ב"ציידים" הוא פעילות אלימה, מבדרת ואף מענגת שמביאה את תשוקת הנקם של כולנו לכדי סיפוק. תשוקה זהה לזו שהניעה את "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו מ-2006 ו"אקס-מן: ההתחלה" של מת'יו ווהן מ-2010. הראשון גולל מעשיה על יחידה מיוחדת של הצבא האמריקני שפעלה בעומק אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה וטבחה בקצינים גרמנים כל הדרך עד להיטלר. השני ליווה את דמותו של אריק לנשר (הידוע כמגנטו) כילד יהודי בעל כוחות על-טבעיים, שבבגרותו רודף נאצים שהתעללו בו ואחראים לרצח הוריו. "ציידים" ממשיכה את המסורת הזו (ואפילו מצטט ישירות מה"אקס-מן" כולל משחק השחמט - אלמנט שחוזר על עצמו שוב ושוב), וגם הוא משלב את העלילה הבדיונית בדברי ימי העולם כפי שהוא מופיע בספרי ההיסטוריה. במקרה זה מדובר בקיץ 1977, בעיצומו של ממשל הנשיא ג'ימי קרטר, ממש אחרי יציאת "מלחמת הכוכבים" לאקרנים.
וייל, גוד יידישע-קיד מלונג איילנד, מחטט בפצעים כואבים של משפחתו (סבתו ניצולת שואה) ושל העם היהודי בחסות התרבות הפופולארית, ממש כפי שג'ורדן פיל, החתום על הסדרה כמפיק אחראי, עשה לקהילה האפריקנית-אמריקנית בסרטיו "תברח" ו"אנחנו". זוהי מגמה מרתקת שצוברת תאוצה וזוכה להצלחה לאחרונה כפי שראינו גם במקרה של הסדרה המצוינת "השומרים", בה דיימון לינדלוף מיזג ביקורת על הגזענות האמריקנית בתוך עלילת הרקע של הקומיקס משנות ה-80. וכך גם במאי "ג'וקר" טוד פיליפס, שניצל את דמות הנבל האיקוני כדי לספק לנו נקודת מבט אינטימית על הידרדרותו המוסרית של הפרט בתוך חברה מנוכרת בניו יורק של האייטיז (או גותהאם, או ארצות הברית של היום).
נקודת התורפה של "ציידים" היא שהנבלים שלה שטוחים ופלסטיים. הכל מתכנס תחת היותם נאצים. ג'ונה וחבריו מתווכחים בתחילת פרק הפתיחה על דמותו של דארת' ויידר, והאם הוא רשע גמור או שיש סיפור מאחוריו. אבל במקרה הזה, הרעים הם רעים, רעים עד כמה שאפשר להיות, ואין יותר מדי מה לדון בהם. הם פשוט כאלה, היו ויישארו - תחת שלטון היטלר בגרמניה בשנות ה-30, או בחיי החופש והמותרות בארצות הברית של שנות ה-70. הנאצי לא יהפוך את מעיל העור שלו, וגם לו את חברבורות צלב הקרס שחרוטות עליו. וייל נמנע מלהביט פנימה לתוך תוכם, ומעדיף להתעמק בגיבוריו היהודיים שמותחים את גבולות המוסר בהתלבטות אם להיות או לא להיות כמו האויבים שלהם.
למרות זאת, "ציידים" היא סדרה מעניינת, מהנה ומבדרת, שמרעננת את השיח בנוגע לעבר. אבל למרות המייקאפ ה"מגניב" של הסדרה, היא מבטאת נואשות גדולה מהשכחה הקולקטיבית שלקינו בה. זוהי מכת חשמל לזיכרון ההולך ודועך של השואה ומחנות ההשמדה. גרוע מכך, 75 שנה אחרי העולם איבד עניין והוליווד הפסיקה לעזור ולהזכיר לו מדי פעם. האולפנים אומרים "לעולם לא עוד" לדרמות תקופתיות על השואה, מבחינתם בצדק: ששת המיליונים עושים הרבה פחות מכך בקופות. לזכותה של "ציידים" ייאמר שהיא לוקחת על עצמה את האתגר המסובך הזה של הנגשת התכנים הללו לדורות הבאים תוך שכתוב ההיסטוריה - חטא גדול כשמדובר במכחישי השואה למיניהם. הניצולים והסבל הבלתי נתפס שעבר עליהם מפנים מקום לפעולת תגמול שהם מעולם לא זכו לה. אבל העיקר שצאצאיהם יכולים ללחוץ על כפתור בשלט וליהנות, כאילו הנקמה הטובה ביותר היא לצפות בסדרה.
