ב-2015, במהלך טיסה שעשתה את דרכה מפריז לטוקיו, נזכר לפתע הירוקאזו קורה-אדה, בכיר במאי יפן, בתסריט גנוז, אותו כתב ב-2003. "העלילה הייתה אמורה להתרחש כולה בחדר ההלבשה של שחקנית מבוגרת, שמהווה אלגוריה להיסטוריה של הקולנוע היפני", אמר הבמאי בריאיון ל-ynet. "זו הייתה אמורה להיות שחקנית עם אופי קשה, כזו שתלכלך על כולם - ולכן אף אחד לא רוצה להיכנס לחדר ההלבשה שלה. בצמוד אליו היה חדר הלבשה של שחקנית צעירה יותר - אותה כולם הולכים לבקר ומרעיפים עליה פרחים".
סיפור חיי – טריילר
למה בחרת לגנוז את התסריט הזה בשעתו?
"באותן שנים לא הייתה שחקנית שהייתה יכולה לייצג את ההיסטוריה של הקולנוע היפני – כי כל מי שיכלה לעשות זאת כבר מתה. אז החלטתי לגנוז את הפרויקט, אבל אז בטיסה, מעל האוקיינוס, תהיתי איזו שחקנית היא אייקון ויכולה לייצג את ההיסטוריה של הקולנוע? פתאום חשבתי שאם אעביר את הפרויקט והעלילה לצרפת, כמובן שהתפקיד יהיה של קתרין דנב. היא זו שנראתה מתאימה לדימוי שחיפשתי".
למזלו של היוצר המוערך, המלכה המיתולוגית של הקולנוע הצרפתי נעתרה להצעה, והפגינה רוח ספורטיבית ואירוניה עצמית כשהעזה לגלם כוכבת מזדקנת ביצ'ית וסרקסטית, שנהנית לעקוץ את הסובבים ואף לעלוב בהם. "קראתי פעם ריאיון בעיתון יפני, שבו קתרין אמרה שיצא לה לראות כמה מסרטי ושיש לה חיבה אליהם. מאחר והשפה היחידה שאני יודע היא יפנית, זה לא היה משנה באיזה מקום אבחר לצלם את הסרט אבל צרפת תמיד הייתה מקום עם מעריצים ותומכים רבים שהתעניינו בסרטי. מעבר לזה, הזדמן לי פעם אחת לדבר עם הבמאי פרנסואה אוזון, שאמר שאם אי פעם ארצה לצאת מגבולות יפן, צרפת יכולה להיות אופציה טובה לכך".
לא רק אוזון נטע במוחו את הרעיון לצלם סרט בינלאומי ראשון בצרפת, וגם השחקנית ז'ולייט בינוש ניסתה לפתות אותו לבוא לפריז. "ב-2009 נפגשתי עם ז'ולייט והתחלנו לתכנן פרויקט משותף. נהיה בינינו מעין משחק פינג פונג על מה ולמה נעשה יחד. ואז במהלך הטיסה, כשעלה הרעיון להשתמש בתסריט שכתבתי פעם, חשבתי שאפשר לשלב בתוכו סיפור על הבת של השחקנית המבוגרת, ומה היא חושבת על אמא שלה".
וכך בינוש מגלמת בסרטו של קורה-אדה את בתה של דנב - תסריטאית שחייה בניו יורק עם בעלה השחקן (אית'ן הוק) ובתם בת השבע. המשפחה הניו-יורקית מגיעה לצרפת, עת הכוכבת מוציאה אוטוביוגרפיה ושמה "האמת". האוטוביוגרפיה גוררת מתיחות בין האם לבת, שרק מקשה על מערכת היחסים הטעונה גם ככה. הסרט, שבמקור נקרא "האמת", פתח את פסטיבל ונציה 2019. בשל מגפת הקורונה הוא מגיע אלינו באיחור אבל בסוף השבוע הקרוב אפשר יהיה לצפות בו תחת השם "סיפור חיי".
קצת קשה להאמין, אבל "סיפור חיי" הוא מפגש הפסגה הראשון בין שתי הסטאריות הגדולות של הקולנוע הצרפתי. בוודאי יש סיבה שאף במאי צרפתי לא העז לאחד בין השתיים. האם בתור זר שמגיע מבחוץ היה לך קל יותר לגשת לעיקר ולהסתכל מעבר להילת הזוהר המקיפה אותן?
"בפעם הראשונה שהצגתי את הקאסט הזה אמרו לי שזה קאסט שאף צרפתי לא היה חושב עליו. השתיים לא שיחקו יחד מעולם לא בגלל שחתול שחור עבר בין השתיים, להיפך - הן אפילו משתתפות באירועי צדקה יחד. מבחינת המשחק, שתיהן יודעות לשחק אמוציונלי, וכשצפיתי בפילמוגרפיה שלהן הרגשתי שהשילוב ביניהן יכול דווקא לעבוד".
הכנסת פרטים רבים מהקריירה של של דנב לסרט, ובאחת הסצנות היא מדברת על חברתה המנוחה שרה, והצופים חושבים כמובן על השחקנית פרנסואה דורליאק, אחותה של דנב שנהרגה בתאונת דרכים.
"אחרי שקתרין קראה את התסריט היא מעולם לא אמרה: 'אל תזכיר את זה בבקשה', והיא גם לא הזכירה את שם אחותה. העצה היחידה שקיבלתי ממנה לגבי התסריט הייתה שהוא מזכיר לה את שנות ה-50, ולכן כדאי שאנסה לשוות לסרט אווירה חדשנית יותר - אולי 20 שנה קדימה. אם ניקח בחשבון שאת התסריט כתבתי בכלל לפני 20 שנה - זה התבקש וזה היה נכון לחדש את הסיפור. יצא לי לדבר פעמיים באריכות עם קתרין, ומהשיחות האלה הכנסתי דברים לתסריט. היא לא הביעה ביקורת לגבי הדרך שבה היא מתוארת בסרט מאחר ואין לה שום קשר לדמות ושלה. כמו כן, בניגוד לתסריט, מערכת היחסים האישית בחייה עם הבת שלה - השחקנית קיארה מסטרויאני, דווקא טובה. היא הצליחה לבחון את הדמות בעין אובייקטיבית, ואז להחיות אותה על המסך".
העיסוק ביחסי אם ובת לא מפתיע כשבוחנים את הפילמוגרפיה של קורה-אדה בן ה-58, שגדל בדירה קטנטנה ובשל גודלה הפך את הארון שלו לממלכתו, שם שיחק בצעצועים ובמשחקים. הבמאי בעל הרגישות החברתית שמושפע מקן לואץ' הבריטי, עוסק בסרטיו בעיקר במוסד המשפחה, מוטיב שחוזר בסרטיו כמו "איש אינו יודע", "סיפור משפחתי", "אחותנו הקטנה" וגם ב"המשפחה שלי", זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן 2018. בעבודתו הוא גם לא חושש לגעת במשפחתו הפרטית והוא הודה בעבר שסרטו Still Walking מ-2008 מסתמך על אלמנטים הלקוחים מחיי משפחתו, כולל מות אימו, איתה אהב לצפות בסרטים הוליוודיים קלאסיים.
ב"סיפור חיי" זאת הפעם הראשונה שאתה עוסק במשפחה לא יפנית, עובד בשפה זרה ומביים שחקנים שאינם יפניים. לא חששת?
"האמת שלא הרגשתי שאני ניצב מול תרבות חדשה. הדבר נכון גם לתהליך היצירה שלי ביפן: אני לא עושה סרט ביפן במחשבה שאני הולך להציג אותו בחו"ל, ממש לא. מעולם לא הרגשתי כאילו אני יוצר 'סרט יפני'. בדרך כלל אני עושה את מה שאני רוצה, כלומר חופר עמוק לליבה של חוויה מסוימת - ועם הזמן גיליתי שתוצרי הנבירה מזמנים אמפתיה והזדהות בקרב צופים בכל רחבי העולם. כמובן שהפעם, ב'סיפור חיי', המשפחה המדוברת מאוד ספציפית וכל מה שניסיתי לעשות היה להגיע לעובי הקורה ולבחון את הסיטואציה שבה המשפחה הזו נמצאת.
"מצד שני, ביפן אנחנו בדרך כלל מנסים להימנע מעימות רגשי ישיר והייתי צריך להתאים את עצמי למה שנהוג בצרפת. למשל, בסצנה שבה אנחנו רואים את הבעל של בינוש שתוי - ביפן מה שהיה קורה הוא שהאישה הייתה מעמידה פנים שהיא כבר ישנה, או שאולי הבעל היה ישן על הספה בחדר אחר. אבל כאן הרגשתי שנחוץ לנו עימות ישיר. גם ברמת הדמויות של הבעל והאישה וגם ברמת האם והבת. זו בחירה שנובעת מהרשמים שלי מהאנשים שראיתי סביבי בצרפת. לפעמים חשבתי לעצמי: 'וואו, אם הם רבים ככה עכשיו, לא בטוח שהם יוכלו להשלים בבוקר' - ובכל זאת, האסרטיביות מרימה ראש. לכן החלטתי שאשנה את סגנון הכתיבה הרגיל שלי כדי שיתאים להתנהגות המקומית".
ועדיין זה קשה לביים בשפה שאתה לא מבין.
"זה נכון, לא בהכרח הבנתי את המשמעות המדויקת של מה שהשחקנים אומרים, אבל בכל פרויקט יש קצב שמרמז האם מדובר בשיתוף פעולה פורה או לא. האם הקצב נכון, האם הרגש נכון? וזה כבר משהו שאני יכול לשפוט גם מבלי לדעת את השפה. אחד הקשיים היה שקתרין הייתה אומרת את כל השורות בצורה כה יפה ושוטפת, כך שהכול נשמע לי נכון - אבל הבעיה היא שהטקסט עצמו לא תמיד היה נכון. היא מסוג השחקנים שלומדים את המילים מתוך קצב, ולכן מקצב הדיבור תמיד היה נכון - אבל שינון הטקסט עצמו לקח לה קצת יותר זמן. במובן הזה נשענתי מאוד על המתורגמנית על מנת לוודא שמה שנשמע טוב אכן היה טוב. בעוד אני ניצבתי במפני המכשול הלשוני הזה, אית'ן הוק - שגם הוא, כמוני, היה קצת מבודד מאחר והוא וידע רק אנגלית - אמר לי יום אחד שמה שחשוב בעשיית סרט הוא לא השפה המשותפת, אלא החזון המשותף".
אהבתי את החיבור שאתה עושה בסרט בין הומור לדרמה.
"אני לא חושב שזה עניין של מערב-מזרח, אלא משהו אישי יותר. כשאני צופה למשל בסרט של אלמודבר אני רואה גם את הטרגדיה וגם את הקומדיה מתקיימות זו לצד זו. הרבה פעמים הסרטים שמעניינים אותי הם דווקא אלו שבתוך הטרגדיה אתה עדיין יכול למצוא את ההומור".
לקורה-אדה יצא מוניטין של במאי המפליא לעבוד עם ילדים ונערים. אחד מהם - יויה יגירה, כוכב "איש אינו יודע", הפתיע וזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2004 (השחקן הכי צעיר בתולדות הפסטיבל שזכה בפרס הזה). גם ב"סיפור חיי" קורה-אדה הצליח בליהוק קלמנטיין גרנייה לתפקיד הבת של בינוש והוק. "בניגוד ליפן שבה יש לנו סוכנויות שמתמחות ספציפית בשחקנים צעירים ובילדים, בצרפת הדבר לא כל כך קיים. במהלך האודישנים אספנו ילדים מרקעים שונים, ולילדה שנבחרה לא היה רקע קולנועי או משהו כזה - אבל יצא לה לשחק במחזות מקומיים. ביפן אף פעם לא נתתי לילדים את התסריט מראש, ובכל יום על הסט הייתי מספר להם מה עליהם להגיד על המקום. כמובן שהפעם לא יכולתי לעשות את זה, אבל נתתי למתורגמנית שעבדה איתי את השורות שרציתי שהילדה תגיד והיא הייתה מתרגמת אותן לצרפתית ואומרת לה מה עליה לומר. כל מה שהילדה ידעה על הסרט היה שהיא הולכת לבקר את סבתא שלה, ובכל יום כשהייתה מגיעה לסט היא הייתה לומדת את מה שהיא צריכה באותו רגע".
בתקופת הקורונה, מצא את עצמו הבמאי הפעלתן מרותק למשכנו וכמו רבים הוא בילה בעיקר בצפייה בטלוויזיה. "ביליתי את זמני בבית בצפייה בסרטים ובסדרות", הוא מספר.
למדת על עצמך משהו חדש בתקופה הזאת?
"נוכחתי שוב לדעת שהזמן שאני הכי נהנה ממנו הוא זמן יצירת סרט וכמה זה חסר לי. למזלי מאז ינואר האחרון אני נמצא בדרום קוריאה, שם אני מצלם סרט חדש ומצליח איכשהו להימנע מהקורונה".
איך לדעתך הקורונה תשפיע על תעשיית הקולנוע?
"אני חושב שבתקופת הקורונה, בכל העולם, ובמיוחד ביפן, סרטים קוטלגו כצורך 'לא חיוני' לחיים. כמובן שבהשוואה לתחומים כמו הרפואה - שנאלצה לפעול תחת לחץ אדיר - מרבית התעשיות נדרשו להימנע מפעילות ולכן רבים ויתרו על ההכנסות וסבלו בשקט. זו כמובן לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שמשהו כזה קורה, וביפן בזמן מלחמת העולם השנייה סרטים קוטלגו כסוג ג' מבחינת נחיצות ולכן הפצתם לא התאפשרה. יש הבדל בין מלחמה למגפה מהרבה סיבות, אבל אני מאמין שחשוב שתהיה לנו סולידריות בין כל העוסקים בקולנוע ללא תלות אזורית או מדינית, ללא קשר לתרבות, אתניות או שפה - וזאת על מנת שנוכל למנוע היעלמותו של עולם בו יכולנו לראות וליצור סרטים בחופשיות".
