הרבה לפני שפנלופה קרוז הפכה לאמא, היא נהגה לקבל לא אחת תפקידי אימהות, כולל בסרטיו של חברה הטוב ובן ארצה, הגאון הספרדי פדרו אלמודובר. ולמרות הוותק הזה, קרוז בת ה-48, אם לשני ילדים – בן ובת, התרגשה במיוחד כשקראה את התסריט של "אימנסיטה", המסתמך על זיכרונות ילדותו של הבמאי האיטלקי עמנואלה קריאלזה ("רספירו", "המסע אל החלום") - שם היה עליה לגלם אמא לילדה שרוצה להיות בן ובמקביל מתמודדת עם נישואיה המתפוררים.
"אהבתי את הדרך שבה עמנואלה רואה את העולם. כי הוא מבריק, ממש אינטליגנטי, כי הוא לא שופט שום דבר", סיפרה קרוז בריאיון מיוחד ל-ynet, כשנפגשנו בפסטיבל ונציה האחרון. "עמנואלה לא מפרשן את הנושאים שהוא מעלה בשבילך. הוא תמיד מתייחס לקהל כקהל חכם ואינטליגנטי, וזה משהו שהרבה במאים לא עושים. נורא מרענן לראות את זה. הקהל לא מטומטם ולא צריך להסביר לו. עמנואלה לא בורח, הוא לא נותר מעורפל ופשוט אומר: החיים מורכבים. הוא דן בנושאים מתוך מקום של סמכות מוחלטת שיש לו לדבר על רבים מהתחומים האלה, בעקבות כל אותן החוויות שהוא חווה ובזכות העומק, האינטליגנציה והכבוד שיש לו לאחרים. וזו הסיבה שהסרט הזה שונה".
לראיונות נוספים במדור:
"אימנסיטה" התחרה בפסטיבל ונציה על אריה הזהב ועכשיו הוא מגיע לישראל. העלילה מתרחשת ברומא, 1970, קרוז מגלמת את קלרה, שסובלת מבעלה המתעלל, השתלטן והבוגדני ובורחת לעולם הסדרות ותוכניות הבידור הנוצצות שהיא רואה בטלוויזיה. קלרה צריכה גם להתמודד עם הרצון של בתה הבכורה בת ה-12 להיות בן, מה שמעורר את התנגדות הסביבה. העלילה מסתמכת כאמור על ילדותו של קריאלזה, שנולד ביולוגית כאישה, חש כלוא בגופה ובהמשך עבר הליך התאמה מגדרית לגבר. הפרט הזה בביוגרפיה של קריאלזה היה ידוע רק למעטים, ובפסטיבל ונציה הוא חשף את הסוד, מה שגרר הרבה כותרות.
אימנסיטה - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מתי עמנואלה חשף בפניך את הסוד שלו?
"זה לא היה כזה, 'או, יש סוד, בואי אני אספר לך סוד'. זה פשוט היה מאוד טבעי. נפגשנו ומאוד התחברנו. התאהבתי בסיפור של 'אימנסיטה' והרגשתי שאני צריכה לספר אותו. יום אחד עמנואלה הראה לי תמונה של אנשים מהמשפחה שלו ואז הוא סיפר לי בצורה מאוד טבעית וגם אמר: 'חלק מהדברים השונים שקרו לי מופיעים בסיפור'".
את פשוט משחקת גרסה של אמא שלו?
"גרסה אחת, כי לא כל הדברים שנמצאים בסרט קרו במשפחה שלו. בזמן העבודה המשותפת, ברגעים הנכונים, עמנואלה הראה לי כמה תמונות של אמא שלו וגם של נשים אחרות, שממש עזרו לי וענו לי על הרבה שאלות. בכלל, בתור הכנה לתפקיד, למדתי על נשים שנמצאות במצב דומה לזה של קלרה, וגם על נשים שיש להן הפרעה דו-קוטבית. כמובן שקלרה לא אובחנה עם שום דבר, כי באותה תקופה כמעט אף אחד לא אובחן, בטח לא עם משהו כזה, שהוא יותר מעורפל. אבל דו-קוטביות יכולה להיות אחת האפשרויות".
קרוז מרגישה שקלרה היא ערב רב של אימהות בדמות אחת. "קלרה נמצאת בנקודה בחיים שבה היא יכולה למצוא את עצמה מתה בתוך 24 שעות, או שיכול להיות לה דווקא סיכוי למצוא חיים מאושרים. אבל היא לא מעריכה את זה. היא חיה בפחד, בשעמום, בדיכאון - בלי תקווה, בלי תוכנית מגירה. וזה מה שהיא יכולה לראות גם בעיניים של הבת שלה, שהיא מרגישה את אותם הדברים כשהיא רק בת 12. קלרה מרגישה לכודה וכלואה כמו הבת שלה וזו נקודת החיבור ביניהן. יש המון דברים שהן לא יכולות לומר, לא יודעות איך לבטא במילים, אבל הן יכולות לבטא את הכבוד וההבנה לצורך של כל אחת מהן. כי אם בשלב מסוים אף אחת מהן לא תצליח למצוא את החירות הזו, הן ימותו מבפנים. ושתיהן יודעות את זה אחת על השנייה, גם אם הן לא יכולות להגיד את זה או לא יכולות לתאר במילים, כי זה לא המהלך הנכון בסביבה הזו, במשפחה הזו, בחברה הזו. או בגלל שהיא לא ידעה איך להתמודד עם הסיטואציה של הבת שלה, עם הרגשות שלה. אבל לפחות היא הייתה האדם היחיד בסביבה הזו שהעניק לבת שלה כבוד.
"הפתח היחיד שהיה להן לבריחה היה דרך הטלוויזיה הקטנה: הן בורחות באמצעותה דרך אמנות, מוזיקה, ריקוד, סרטים, כשהן מדמיינות שהן הדמויות שמוצגות בטלוויזיה. בעבודה על הדמות דמיינתי שאם היו מוציאים את האישה מלאת החיים הזו מהסביבה שבה היא חיה והיו שמים אותה במקום אחר עם אנשים שלא מדכאים אותה כמו בעלה והצד שלו במשפחה, אולי אז הייתה פורחת ואולי אז לא היו לה שום תסמינים של ההפרעה. ואז היא הייתה הרבה יותר שמחה ויציבה".
"המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים"
למרות שחלפו 50 שנה מזמן ההתרחשות של "אימנסיטה" ולמרות שחלו שינויים במעמד האישה, קרוז סבורה שעדיין יש נשים כמו קלרה, שסובלות מהסביבה הדכאנית והחונקת, שבה הן תקועות ומנישואים מאמללים וכולאים. "אני מכירה כמה מהנשים האלה באופן אישי ואת הסיפורים המבעיתים שלהן. זו סיבה נוספת שרציתי לעשות את הסרט הזה. נשים באמת חיות בבתים שלהן כאילו הן אסירות בבתי כלא מחרידים וצריכות להחביא את הפחד, אפילו מפני הילדים שלהן. הן צריכות להעמיד פנים בכל יום ולחפש דרך לשרוד. יש נשים שמכים אותן מול הילדים שלהן. הן חיות במצבים ממש מפחידים ונוראיים. כמובן שזה לא ממש השתנה מאז 1970. הרבה נשים מחפשות הגנה וכשהן מוצאות פתח לדבר – וגם זה קשה – לפעמים שום דבר לא קורה. ברוב המקרים הן לא זוכות להגנה ולא מקבלות שום סיוע אמיתי".
למה את חושבת שלגברים כל כך קשה להבין רגשות של נשים?
"הניסוח הזה בחיים לא היה יוצא לי מהפה, כי להגיד את זה זו הכללה. אנחנו לא יכולים לומר: 'אה, גברים לא יכולים להבין רגשות של נשים', לא. כולנו שונים, כולנו ייחודיים. חלק מחבריי הקרובים ביותר אלו נשים, וחלק גברים, ולפעמים אני חולקת את הסודות שלי עם הגברים ולא עם הנשים. כל בני האדם כל כך ייחודיים שזה יהיה בלתי אפשרי ולא הוגן לומר: 'אוי, גברים'. בסופו של דבר משהו כזה לא עוזר אפילו לפמיניזם, כי אנחנו ממשיכים ליצור שתי קבוצות שונות, יותר ויותר הפרדה. לי למשל יש בן זוג נפלא (הכוכב חוויאר ברדם) שאני יכולה לדבר אתו על הכול ואנחנו מבינים זה את זו. חשוב מאוד גם לגדל את הילדים שלך בצורה שוויונית. ולכן לא הייתי עושה הכללה כזו".
ואיך היית מרגישה אם יום אחד אחד הילדים שלך היה ניגש אלייך ואומר לך שהוא רוצה לשנות את מינו?
"העניין הוא שיש לי מזל גדול שזכיתי בחינוך שקיבלתי כשהייתי ילדה - ההורים שלי היו בני עשרים, והיה להם ראש מאוד פתוח. הם תמיד היו ככה. השיחות בבית על נושאים כמו נטיות מיניות או זהות תמיד היו פתוחות וטבעיות. אז זו גם מי שאני, כי אני עצמי גדלתי ככה ואני מרגישה בת מזל על כך. אבל זה היה יכול להיות אחרת לגמרי כי נולדתי בספרד ב-1974, כך שהרבה אנשים סביבנו - בסביבה שלנו, במדינה שלנו - לא היו פתוחים כמו ההורים שלי בנקודה הזו בזמן. אז דמיין לעצמך אם לא הייתי גדלה ככה - כאילו אין דרך אחרת, כאילו אין שום אפשרות להסתכל על החיים מלבד מתוך כבוד, קבלה והבנה של הצרכים של אדם אחר. כמובן שאני לא הולכת לדבר איתך על הילדים שלי, כי הם מאוד צעירים ואני ממילא לא מדברת עליהם בראיונות, אבל באופן כללי, בכל סיטואציה שלא תהיה, אין אף תא בגוף שלי שלא יכול היה לכבד או להבין את האדם שנמצא מולי - מי שהוא עכשיו או מי שהוא רוצה להיות".
כשאני מתחקר את קרוז על חוקים למען זכויות של ילדים טרנסג'נדרים, היא מתחמקת. "אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים על החוקים וממתי צריך להחיל אותם. אני מרגישה שאם כולנו נסתכל על העולם כמו שעמנואלה ופדרו (אלמודובר) מסתכלים עליו הכול היה הרבה יותר חלק ופשוט. המהות כאן היא בכבוד, בהכרה ובלא להסיט את המבט הצידה כמו שעושות חלק מהדמויות ב'אימנסיטה'".
האם משפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים?
"מבחינתי כן".
את מאמינה שכעת יכול להיות לנשים מספיק כוח כדי לשנות את העולם ולעצור את האלימות?
"תמיד, אבל זה משהו שאנחנו צריכים לעשות ביחד - גברים ונשים כאחד".
הדמות של קלרה חיברה את קרוז לילדות שהיא חוותה במדריד של שנות ה-70 וה-80. "אחד הדברים שמאוד מרגשים מבחינתי ב'אימנסיטה' הוא שאני מזדהה עם הרעיון של טלוויזיה כאמצעי בריחה. גם עבורי הטלוויזיה הייתה בילדות חלון לעולם החיצון. תמיד הייתי צופה בסרטים בטלוויזיה, כי לא היה אולם קולנוע קרוב למקום בו גרתי. אהבתי גם סדרות ותוכניות בידור שבהן הייתי רואה את כל האמנים שאני אוהבת, במיוחד הזמרת והשחקנית האיטלקייה רפאלה קארה. הייתה לי ממש אובססיה אליה. הייתי לומדת את כל הנאמברים של האמנים האלה ואז בימי ראשון מכריחה את כל המשפחה לשבת ולצפות בי שרה במשך שעות. אני בטוחה שזה היה עינוי מבחינתם, כי זה היה משהו שנמשך קבוע לאורך שנים. אחת הפעילויות האהובות עליי הייתה ללכת לגינה עם סבתא ולעשות את כל הנאמברים האלה בפני החברים שלה. הטלוויזיה הייתה בריחה לממד אחר - לחלומות. והודות לה ולווידאו שאבא שלי קנה כמה שנים אחר כך, יכולתי להמשיך לחלום על להפוך יום אחד לשחקנית. הקצב של הטלוויזיה היה גם בית ספר טוב. ובגלל שרקדתי בלט קלאסי במשך 18 שנה, מוזיקה הייתה משהו שתמיד היה מאוד נוכח בחיים שלי".
5 צפייה בגלריה
"הכרחתי את כל המשפחה לצפות בו שרה במשך שעות". מתוך "אימנסיטה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ותודה לאלמודובר
קרוז עשתה דרך ארוכה מאז שהתגלתה בגיל 17 בסרט "נקניק נקניק" (1992), שם הופיעה לצידו של ברדם, לימים בן זוגה ואבי ילדיה. בזכות "נקניק, נקניק" החל גם שיתוף הפעולה שלה עם אלמודובר. "כשהייתי ילדה צפיתי באחד מסרטיו, וכל כך התרשמתי, שרציתי לראות את כל מה שהוא עשה. בגיל 13 נסעתי לבדי לעיר הגדולה כדי לראות את 'קשור אותי, אהוב אותי', ושיקרתי לאנשי בית הקולנוע – טענתי שאני בת 17. אחרי שהסרט נגמר, הלכתי ברחוב והגעתי להחלטה שעליי לנסות ולהיות שחקנית".
אחרי "נקניק, נקניק" אלמודובר זימן אותה לפגישה במשכנו. "הגעתי חצי שעה לפני מועד הפגישה, אז הסתובבתי בשכונה, וחיפשתי את המרפסת שלו, לראות אם הוא באמת ממתין לי. הייתי מאוד עצבנית ונרגשת. וכשנפגשנו הוא אמר שאני יותר מדי צעירה בשביל סרטו הבא – 'קיקה', אבל שהוא עוד יכתוב תפקיד עבורי".
ואלמודובר אכן מימש את ההבטחה. כעבור שש שנים, הוא ליהק את קרוז ל"אהבת בשר ודם" (1997) ובהמשך ל"הכל אודות אמא" (1999). ומאז הם חברים קרובים. "פדרו מבין אותי ואת כל הנשים שנמצאות סביבנו יותר טוב מכולם". החברות נמשכה גם בתקופה שבה קרוז נסעה לכבוש את אמריקה והם לא עבדו יחד. ב-2006 השניים שבו לשתף פעולה ב"לחזור", שהוכיח שהוליווד עשתה רק רע לקרוז, ושאלמודובר יודע לשלוף ממנה את המיטב. מאז "לחזור" הם עשו את "חיבוקים שבורים" (2009), "לעוף מהתרגשות" (2013), "כאב ותהילה" (2019) ו"אמהות מקבילות" (2021), שסידר לה את פרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל ונציה והעניק לה מועמדות רביעית לאוסקר. "פדרו בוטח בי ונותן לי לעשות דברים שונים ממה שעשיתי. אני מרגישה כמו זכייה בלוטו. הוא מאוד מדויק, פתוח ומוכן להקשיב. אנחנו עושים מה שחברים עושים, ומנסים לעזור אחד לשני".
במהלך שלושים שנות קריירה מגוונת, ברשימת הקרדיטים הארוכה של קרוז מצוין גם שיתוף פעולה עם וודי אלן – הופעתה ב"ויקי כריסטינה ברצלונה" (שגם בו שיחק ברדם) זיכתה אותה ב-2009 באוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה. היא עבדה עם אלן גם ב-"לרומא באהבה" (2012). "וודי מאוד דינמי, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ממך ויש לו המון ריספקט לשחקנים", היא סיפרה במפגש שערכתי איתה בעבר לפני שהפך למוקצה בחלקים רבים בתעשייה. "בהתחלה הוא ביישן, אבל ברגע שאתה לומד להכיר אותו, הוא נפתח, והוא כל כך מקסים ומצחיק. וודי מספר לך בדיחות והמון סודות על הדמות שלך ועל אנשים שהוא פגש. אני אוהבת את הרגעים שבהם ישבנו רק שנינו על הסט ודיברנו. הוא כל כך מקורי, והמוח שלו עובד במהירות עצומה, ואתה אף פעם לא יודע למה לצפות ממנו ומה הוא הולך להגיד".
קרוז מרבה להופיע בדרמות, אבל מדי פעם נהנית לעשות סרטי אקשן, מ"משודדי הקאריביים: זרמים זרים" רומס הקופות (ההכנסות חצו את מיליארד הדולר) ועד "יחידה 355", שיצא למסכים בשנה שעברה, כלל צוות נשי מפואר וכשל בקופות. "אני אסירת תודה שאני יכולה לקחת חלק בכל מיני ז'אנרים מגוונים, ויכולה לעבור מסרטים קטנים ועצמאיים למשהו גדול, שאתה מצלם חודשים על גבי חודשים, מצריכים הפקה גדולה ומספקים ההזדמנות ללמוד מורה שונה של עשייה קולנועית - אני רואה בזה סוג של בית ספר".
