האמת? ארבע עונות זה פשוט מעט מדי ביחס לסדרה מהקליבר של "יורשים". יש חוסר צדק מובנה בעובדה שכל כך הרבה סדרות מחורבנות נמשכות עוד ועוד, בזמן שהפנינה המלוכלכת הזו של HBO, דרמת הפרימיום המהנה והממכרת ביותר של השנים האחרונות, מגיעה לסופה בשלב כה מוקדם. אומנם יש מי שיגידו שזה בדיוק הזמן לעשות זאת, לפני שהיא מתחילה להמאיס את עצמה – וגם אוהדיה השרופים יעידו שבסופו של דבר היא די מונוטונית בדרכה, ובמהלך ארבע עונותיה לא ממש התפתחה מעבר לקרב-הסכינים המתמיד שבו נתונים גיבוריה האומללים. ובכל זאת הפרידה תהיה עצובה, כי אין כרגע תחליף לחבורת הזבל המנוונת-מוסרית של משפחת רוי, בני בריתה ושלל אויביה. פשוט אין, ומי מכם שיגיד "רגע, אבל 'מיליארדים' צפויה לחזור בקרוב לעונתה השביעית", ייכלא ל-24 שעות בחדר אטום שבו מתנגנים בלופ שיר הראפ/הודיה של קנדל רוי (ג'רמי סטרונג) לאביו לוגאן (בראיין קוקס). נראה אתכם גיבורים עכשיו.
"יורשים" עונה 4 - טריילר
(צילום: באדיבות HBO)
עם פתיחת עונתה הרביעית והאחרונה של הסדרה, משפחת רוי ונספחיה שוב מוצאים את עצמם בנקודה של כאוס, מחנאות, תככים ואי-ודאות. כרגיל. מצד אחד ישנם קנדל, שיב (שרה סנוק) ורומן (קירן קאלקין), האחים והאחות לבית רוי, ששילבו כוחות על מנת להשתלט על תאגיד התקשורת ווייסטאר-רויקו. לא מדובר בברית טבעית, מיינד יו, כשבכל רגע נתון כל אחד מהם יכול לחטוף סכין בגב מהאחרים, לתקוע בהם סכין משלו או לחבור לאויב מטיל-המורא שגרם להם להתאחד: מייסד התאגיד ומי שכנראה שוב לא ימצא את עצמו מועמד לתואר 'אב השנה', לוגאן רוי. לוגאן, מצדו, פותח את העונה החדשה עם שני בעלי-ברית שאין לזלזל בהם, למרות שכך עשו כולם, כולל הצופים, לאורך רוב הדרך (לפחות עד הסוף הנפלא של העונה השלישית): טום וומבסגאנס (מתיו מקפדיין), בן זוגה של שיב ובכיר בווייסטאר-רויקו, ובן הדוד הגמלוני גרג הירש (ניקולס בראון), שהתגלה כממזר אופורטוניסט מהמעלה הראשונה.
וישנם נוספים, כמו הבן הפחות מועדף קונור רוי (אלן ראק) אשר שואף להפוך לנשיא ארצות הברית (ובעולם שבו טיפוסים כמו דונלד טראמפ עשו זאת, ייתכן שיש לו סיכוי), או ג'רי קלמן (ג'י. סמית'-קמרון), שמדגימה יציבות ושיקול דעת גם בזמנים הקשים שעוברים על ווייסטאר-רויקו, אך עלולה לשלם ביוקר על מערכת היחסים הפרוורטית שלה עם רומן רוי. מחוצה לכל זה ממתינים איומים אחרים, כשהגדול מהם מתגלם בדמותו של לוקאס מטסון (אלכסנדר סקושגורד) – איל ההייטק שאחריו חיזר רומן במצוות אביו, למען ייכנס לחברה כמשקיע ויציל אותה מהאיומים עליה. אלא שעם ההזדמנות הגיע גם תאבונו של מטסון, שעקף את רומן עם הצעה קוסמת במיוחד ללוגאן, הנמצא על רגליו האחוריות: רכישת ווייסטאר-רויקו ודחיקת ילדיו החוצה ממנה.
והנה השאלה הגדולה, עכשיו כשאנו בישורת האחרונה: למי, מכל הצרעות הרוחשות בקן הזה, הכי מגיע לנצח? למי מהם הכי מגיע לקצור את הפירות על עמלו, סבלו וההשפלות הקטנות והגדולות שחווה לאורך הדרך? למי מגיע לשלוט על ווייסטאר-רויקו? ובכן, בואו נדבר על זה.
קנדל רוי
מכל בני משפחת רוי, קנדל הוא כנראה הדמות הכי מורכבת; צאצאו המיוסר של פטריארך דורסני שהותיר ומוסיף להותיר בו נזק רגשי משמעותי, המבקש לתפוס את מקומו של אביו - ובה בעת, באופן המבולגן והמורכב שמתאר כה נאמנה את מגוון הרגשות הסותרים שקיימים בכל אחד מאיתנו בכל הנוגע להוריו, נואש גם לזכות באישורו. ראינו את קנדל משחר לקרב כמו הכריש שהיה רוצה שיראו בו, ראינו אותו עומד על שלו מול לחצים בלתי נתפסים, וראינו אותו בוחר להישאר נאמן לדרכו. אלא שמנגד גם ראינו אותו ברפיסותו מול אביו הבולדוזר, ראינו אותו טועה ותועה ומדשדש במדמנת הפתטיות של מי שהפסיד ויודע זאת, ראינו אותו במלוא עליבותו, מתחנף וחוטף עוד ועוד מלקות מהאב ששוב הערים עליו, ששוב ניצח. האם יש לקנדל, עתה סופסוף בברית הפכפכה עם אחיו ואחותו, איזשהו סיכוי לנטרל את לוגאן ולשבת על כס המלכות של ווייסטאר-רויקו? האם מגיע לו?
ובכן, רק על הסבל והייסורים שעבר קנדל עד כה, מגיע לו. אף אחד בסדרה לא חווה את מגוון ההשפלות הצורבות שחווה; אף אחד לא בילה יותר זמן על ברכיו - ובל נשכח שקנדל הוא מי שהניע את גלגלי "יורשים" עם ניסיונו הראשון והכושל להשתלט על החברה. אבל זהו הרגש שמדבר פה, הרחמים והאמפתיה כלפי ילד שגדל בצל של אב מפלצתי, ולמרות מאמציו, מעולם לא הצליח למצוא את דרכו לאור. כי על הנייר, בניתוח יבש של הסיטואציה, קנדל יותר מדי מהוסס, חסר ביטחון וחלש. אישיותו הלא-יציבה ועברו כמכור לסמים הם אבני נגף בדרכו לכס הנחשק – ובשלל גילויי היהירות, השטחיות והדורסנות שהציג לאורך הדרך, קנדל גם איבד הרבה מהאהדה הראשונית של הצופים אליו. הלב עדיין יוצא אל הנסיך השפוף של משפחת רוי, שהיה יכול להיות יורש העצר אם רק היה מעט שקול יותר, מעט פחות פזיז ומעט פחות נואש להוכיח את עצמו. אבל זה לא מגיע לו. לא באמת.
רומן רוי
אחחח, רומן, הצלופח הקטן והחריף של משפחת רוי, מי שיש לו תשובה שנונה ומרושעת לכל שאלה, מלבד זו: מתי אבא יאהב אותי כבר? אם קנדל הבכור הוא הכבשה השחורה של השבט, זה שניסה לחצוב לעצמו דרך משלו אך נכשל, רומן הוא הטלה האפור, זה שאפילו לא הצליח לגבש זהות מרדנית משלו. את חתרנותו ומהלכיו הוא עושה מתוך הקדירה המבעבעת, צמוד לירכו של לוגאן. ואם לרגע נרשמת עצמאות כלשהי, עד מהרה הוא שב למקום המוכר, פיו עדיין מפיק מרגליות – אך עיניו תרות תמידית אחר האישור של אבא'לה, אחר איזשהו סימן שגם הוא טוב, שגם הוא חכם, שגם הוא ראוי.
האמת היא שבעונה השלישית נדמה היה שהנה זה קורה, ורומן סופסוף יצליח להרים מהלך משמעותי משלו בתוך ווייסטאר-רויקו, משהו שיקדם אותו לעמדה של מישהו שאבא רוי אשכרה שם קצוץ עליו. הפנייה ללוקאס מטסון הייתה רעיון של רומן, בהובלתו, ולרגע נראה היה שזה יעבוד. אלא שהכימיה שלו עם מטסון הייתה קצרת ימים. ככה זה, כריש רוצה לטרוף, גם אם הדג הנקאי שלצידו חשב לרגע שגם הוא כריש. עם פתיחת העונה הרביעית רומן שב למקומו הטבעי – נתלה על שולי גלימתם של גדולים וחזקים ממנו, במקרה הזה קנדל ושיב. מנגד יש את לוגאן, שכמו תמיד מזהה את חולשתם של יריביו – ובמקרה של רומן, מזהה את הכמיהה שלו להוכיח את עצמו בעיני אביו; מזהה, ועושה בזה שימוש נכלולי והרסני, כהרגלו.
לפי הטריילר לעונה החדשה, ולמרות שנראה היה שזה נגמר, רומן שוב מוצא את עצמו לרגלי אביו. "אתה באמת רוצה אותי?", הוא שואל אותו, ולוגאן עונה: "אני צריך אותך". חבל שרומן לא מצליח לראות, כפי שרואים צופי הסדרה, את האמת הצינית והעצובה שנמצאת שם לעיני כל. כי זה מה שלוגאן בעצם אומר: אני לא רוצה אותך, אני צריך אותך. כשכבר לא אצטרך, תחזור למקומך הטבעי – לרגליי. זו, חולשתו המרכזית, הזועקת, של רומן, היא שלנצח תמנע ממנו את הפוזיציה הרמה מכל. ומה שהכי מדכא זה שגם רומן יודע את זה, ועדיין לא יכול לנהוג אחרת. Sad.
שיבון רוי
תחילה, נראה היה ששיב היא החזקה שבחבורה – זו שהצליחה לזחול את דרכה החוצה מתוך האגרוף הקפוץ של אביה, זו שבנתה קריירה עצמאית שאיננה קשורה לווייסטאר-רויקו, זו שעוד יש לה איזשהו סיכוי לאושר. אלא שעד מהרה, בעקבות הטלטלה הראשונית שעברה על התאגיד אחרי המשבר הבריאותי של לוגאן, שיב נשאבה חזרה למערבולת המשפחתית – ועכשיו כבר ברור כשמש שמשם היא לא תצא יותר.
כמו קורבנות אחרים של לוגאן לפניה ואחריה, גם היא נפלה בקסמי הכוח שהציע לה אביה התככן. תוך זמן קצר להפליא, גאוותה על הדרך שחצבה לעצמה מחוץ לתאגיד המשפחתי הפכה למרדף נואש אחר השררה שהבטיח לוגאן כשמינה אותה ליורשת דה פאקטו שלו – הבטחה שמוסמסה זמן קצר לאחר שניתנה, כי זוהי דרכו של האיש. אלא שעכשיו, כאמור, מאוחר מדי לסגת עבור שיב, שמצאה את עצמה בצד של המתרס שכולל את קנדל הפאתטי ואת רומן הבוגדני. ומהצד השני לא ממתין לה רק אביה האימתני, אלא גם בעלה טום – שבסיום עונתה השלישית של "יורשים" הפך מאסקופה נדרסת למקיאוולי של ממש, ועשה זאת באופן מרהיב.
תפקיד הבוס, במילים אחרות, לא מגיע לשיב. יותר מכל דבר אחר שימנע ממנה את הניצחון הסופי – יותר מחוסר הסבלנות שגילתה אחרי שלוגאן הכריז עליה כיורשת שלו, או חוסר הביטחון שלה מול המניפולציות של הטוענים האחרים לכתר – דווקא ברמה האישית, מול טום, הפגינה שיב את החולשה האסטרטגית ההרסנית מכולן. היא בגדה בו, הזניחה אותו ופטרה בזלזול את טענותיו כלפיה, כשכבר אזר אומץ לפתוח את ליבו ולבטא אותן. מערכת היחסים עם טום הייתה הנקודה העיוורת שלה, ובדיוק משם – ממי שעבורה היה רק פונקציונר אישי ותו לא, מישהו לשאוב ממנו חום ותמיכה כשצריך ולהתעלם ממנו בשאר הזמן – בדיוק משם הגיעה מכת המחץ. צדק פואטי? לגמרי. את זו שבישלה את הדייסה, כפרה. עכשיו הגיע הזמן להיחנק ממנה.
טום וומבסגאנס
ומן הנחשית שננשכה, לעכבר שנשך – טום, הבעל המקורנן של שיב, שסופסוף עשה את המהלך שלו. עד העונה השלישית, כשהוא מצוות לעיתים קרובות לבן הדוד גרג, אייש טום בעיקר את משבצת ההפוגה הקומית – פוץ תאגידי מצוי, בריון של חדרי ישיבות וטפסן חברתי בלתי-נלאה שחב את תפקידו הרם אך ורק לעובדת נישואיו לבת של הבוס. אולם במהלך העונה האחרונה נבנה התסכול שלו, עם רוח גבית עזה מהנכונות של כולם, כולל אשתו שיב, לתת לו להיות בשר התותחים בפרשת ההטרדות המיניות על סיפון ספינות התענוגות של החברה. אחרי שהתברר לו שהגיליוטינה לא תיפול על צווארו בסופו של דבר, ההקלה שוטפת את טום – אבל הלקח המר נותר: הוא היה נכון להקריב את עצמו עבור אנשים, ואישה ספציפית אחת, שלעולם לא היו עושים את אותו הדבר עבורו. מה נותר לו עכשיו? ובכן, לאותו טפסן בלתי-נלאה נותר עוד דבר אחד: לטפס את דרכו שלב נוסף בסולם, ובדרך לדרוך על ראשה של אשתו.
הרגע של טום הגיע בסוף העונה השלישית, כאמור, בסצנה אדירה שהמחישה, בניואנסים של משחק, בימוי חד כתער והעמדה מבריקה של המצלמה, את המהלך שעשה. עכשיו, עם פתיחת העונה הרביעית, טום נמצא בעמדה ראשונית עבורו: כבר לא הצעצוע של שיב, מטרה ללעגם של קנדל ורומן ואוויר מבחינת לוגאן, אלא שחקן של ממש בתוך חבורת הצפעונים הזו, מי שהטה את הכף באופן דרמטי לטובתו של הבוס הגדול – ועתיד לזכות בגמול על מאמציו, מן הסתם. מערכת היחסים עם שיב תהיה המחיר שהוא ייאלץ לשלם, אבל טום כבר בנקודה שלא ממש אכפת לו. האם מגיע לו הכתר, בהנחה שיש איזושהי התגלגלות של האירועים שיובילו אותו לפוזיציה הנחשקת של השליטה בווייסטאר-רויקו? בטח, למה לא. עכשיו אנחנו יודעים שהוא קורץ מהחומר המתאים, קרי: רעל.
לוגאן רוי
פה זה באנקר, על פניו: לוגאן הקים את ווייסטאר-רויקו, משל בה ביד רמה עד שגופו בגד בו, ומאז מקדיש כל רגע של ערות כדי לחזור למעמדו הקודם כשליטה הבלתי-מעורער של החברה. התפקיד מגיע לו בזכות הברוטליות שלו, היעדר המוסר וחוסר המעצורים, מאפיינים להם זקוק כל אדון מלחמה בשדה הקרב של הקפיטליזם הדורסני. הוא דרך וימשיך לדרוך על כולם, ספציפית על ילדיו למודי הסבל, בשביל להישאר בפסגה. זה האינסטינקט הטבעי שלו, טורף ממוקד מטרה שכמותו, וכמו שכולנו שמחים למראה האריה המורעב שהצליח ללכוד את האנטילופה, וזאת למרות החמלה כלפי החיה הנטרפת – כך נשמח בשמחתו של לוגאן. זהו הסדר הטבעי של הדברים, בסוואנה כמו במשרדי התאגיד: רק החזק שורד.
אלא שלוגאן לא חזק כפי שהוא נדמה. זו לא רק העובדה שהחמיץ כמה מהמהלכים הגדולים והמשמעותיים יותר שנעשו נגדו בשלוש העונות הקודמות – אם טום לא היה לוחש על אוזנו, האחרון מהם היה מוביל למפלתו הסופית – אלא שנתן לאמוציות שלו לעוור אותו להתרחשותם של המהלכים הללו. לוגאן, אתם מבינים, חדור נקמה – בילדיו הזוממים נגדו, בבעלי המניות שלא הוכיחו את נאמנותם כלפיו, ובעצם בכל מי שאפילו בפוטנציה מהווה עליו איום. הנקמה הזו, הזעם הזה, הם החולשה הגדולה של לוגאן – אלו שיובילו למפלתו. הפטריארך המפלצתי הזה, אדם חומצתי ומר-נפש שכל תכליתו כיבוש, כבר אינו המתאים ביותר לאיוש הכיסא המתנדנד שלו - מפני שבדרכו להמיט חורבן על אויביו ומתנגדיו, סביר להניח שיזמן גורל דומה גם לעצמו.
קונור רוי
אה, איך נאמר את זה בעדינות? לווילה (ג'סטין לופ), ארוסתו של קונור שהייתה נערת ליווי, יש יותר ממה שנדרש על מנת להוביל חברה כמו ווייסטאר-רויקו. למעשה, לקנקן של מים פושרים יש יותר מהחומר הזה, בהשוואה לבנו הבכור ורפה-השכל של לוגאן רוי. אז לא, קונור היקר. תמשיך בכיוון שהתווית לעצמך, המרוץ לנשיאות ארצות הברית. לפחות שם יש לך סיכוי, ואת הכישורים הנדרשים.
בן הדוד גרג
כמו הפרטנר העקבי שלו ב"יורשים", טום, גם גרג סומן עוד מההתחלה כהפוגה קומית - הדביל המגומגם והגבעולי שמגיע מבחוץ ונוטע את עצמו בלב האימפריה העסקית של משפחת רוי, בעיקר בזכות היותו אידיוט שימושי. טום הוא מי שעשה בו את השימוש הנרחב ביותר, אבל גם קנדל השתמש בגרג, וכמותו גם לוגאן. הרי גרג פה בשביל כל מה שצריך, וכל מה שהוא רוצה בתמורה זה קמצוץ מהעושר והיוקרה שאופפת את בני משפחת רוי. ככה זה עם דגי רקק - תן להם להרגיש כרישים לרגע, זה יספיק להם.
רק שמבחינת גרג, מסתבר, זה לא ממש מספיק. עם הכסף והכוח בא גם התיאבון, ופתאום, מקץ שלוש עונות ואחרי שנע ונד במסלולים לא לו, הגיעה העת של גרג לזרוח. כרגיל אצלו, הוא יוצא לדרך על ספינתו של אחר - טום, הפעם, שרתם אותו למלאכת השמדת שיב, קנדל ורומן באחת מהסצנות המשובחות ביותר של הסדרה. אלא שמשפט אחד שגרג אומר לטום במסגרת השיחה הזו ביניהם, שמתרחשת בפרק האחרון של העונה השלישית, חושף עד כמה צריך להיזהר ממנו גם טום, יוזם המהלך המתוחכם. "אתה רוצה לעשות עסקה עם השטן?", מוודא טום שגרג אכן יחבור אליו. לגרג נדרשת שנייה של התחבטות לפני שחיוך עולה על פניו, ומשפתיו חומקת התשובה הזו: "מה אעשה עם נשמה בכל מקרה?".
גרג, אתם מבינים, כבר ממש איננו הדביל שהיה תחילה. הוא עדיין מגושם ומבולבל, לכאורה, אבל מאחורי הפסאדה ההולכת ומתפוררת הזו יש כריש אמיתי, כריש חדש, שהטמיע את האקסיומה האחת של העולם התאגידי: הנשמה שלך, אם עוד יש לך כזו, רק תפריע לך להיות בטופ. במהלך הדרך, ותוך שהוא לומד מהטובים ביותר, גרג השיל מעליו את שארית אנושיותו. עכשיו הוא אחד מהחבר'ה, טורף חסר סנטימנטים שירמוס גם את אמא שלו בדרך לפסגה. כפרס על שקדנותו והצלחתו, ייתכן מאוד שהוא זה שיזכה לבסוף בפרס הגדול: ווייסטאר-רויקו. תכלס, מגיע לו.
