"הנה אנחנו", סרטו החדש של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "בטיפול"), הוא הוכחה שאפשר, אחרי הכל, ליצור סרט מסע בישראל. כזה שהופך את התנועה הפיזית לרגשית, ונחתם בתובנה המייצגת שינוי. איש לא מצפה מסרט כזה לחידושים מסעירים בתחומי הנרטיב והמבע האסתטי; אבל כאשר הוא עשוי, כלומר מבוים, כתוב ומצולם, היטב – ההנאה וההתרגשות ממנו הם הצד המתגמל.
"הנה אנחנו" – טריילר
ראשית, תיקון קל. "סרטו החדש" אינה בחירת מילים מדויקת. "הנה אנחנו" הושלם כבר ב-2020 ואז גם זכה להיות אחד מסרטי הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן - זה שלא התקיים מפאת הקורונה, ומארגניו הסתפקו בציון שמות הסרטים שהתקבלו אליו והיו מוקרנים, אלמלא. מעין אקט הצהרתי שהותיר את שלל הסרטים ברשימה עם גלימה ללא תואר. מאז, הוצג הסרט גם בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים - אך לא בפני קהל - זכה בארבעה פרסי אופיר בטקס הלפני-אחרון שהתקיים אונליין (בימוי, תסריט ומשחק), הוקרן בשלל פסטיבלים בינלאומיים, והנה סוף-סוף הוא רושם מעבר מנוכחות בעיקר וירטואלית אל ממשות בתי הקולנוע בישראל.
- ביקורת סרטים נוספות:
וקשה שלא להתרגש. במסווה של סיפור על אב מסור ובנו האוטיסט עוסק סרטו של ברגמן באבהות. ליתר דיוק, במעבר מאבהות שאינה מתפקדת לאבהות תקינה. לכאורה, הטיפול האדוק והקשר הסימביוטי שבין האב (שי אביבי המצוין) ובנו (נועם אימבר, נהדר) מעידים על ההפך. האב, גרפיקאי מחונן שוויתר על עבודתו לטובת בנו, מצטייר כמופת של הורות, ודאי נוכח היעדרה הכמעט מוחלט של האם (סמדר וולפמן), שמוצגת כמי שנטשה את השניים והותירה אותם בבית המשפחה הפסטורלי בטבעון. בפועל, הולך ומתברר שמחוייבותו האולטימטיבית של האב, אהרון, לבן, אורי שמו, מונעת מהשניים לכונן זהות נבדלת ויכולת להמשיך הלאה, ביחד אבל גם לחוד.
כאשר הסרט נפתח, אנו מתוודעים לתחביב המשותף לאב ובנו: נסיעות הלוך ושוב ברכבת. אני מודה שסמליות של כלי תחבורה נדמית לי פשטנית משהו. במקרה הזה, להגיע לאיזשהו מקום ואז לשוב מיד בחזרה. מין ביטוי כזה של תקיעות. אבל מהר מאוד מתברר שהסרט מתעלה על נקודת הפתיחה הזו. האם מפציעה ובפיה הבשורה כי מצאה לבן, בשנות ה-20 המוקדמות שלו, מוסד טיפולי שבו ישהה בחברת צעירים עם צרכים מיוחדים כמותו. אלא שהאב והבן אינם מוכנים למהלך, והשניים יוצאים למעין מסע בריחה אל הדרום והמרכז, המוביל אותם אל אהובה מהעבר, אל הוסטל באילת ואל אחיו של האב, שהקשרים ביניהם נותקו זה מכבר.
התסריט של דנה אידיסיס (שעסקה בנושא בסרטה התיעודי "סרט בר מצווה" ובסדרת הטלוויזיה "על הספקטרום") מבוסס על דמותו של אחיה, ולזכותה ייאמר שהוא חף מעודפי סנטימנטליות ומקלישאות הקשורות בדינמיקה רגשנית בין הורים וילדיהם. נכון הוא שצפינו בעבר בסרטים דומים – "שרוכים" היפה של ינקול גולדווסר מ-2018 העמיד אף הוא במרכזו מערכת יחסים בין אלמן קשיש ובנו בעל הצרכים המיוחדים המתגורר עמו – אבל הפואנטה בסרטם של ברגמן ואידיסיס היא, כאמור, אחרת. ההתמודדות האמיתית פה היא זו של האב שאינו מסוגל לשחרר. כך מחלצת אידיסיס את האם עצמה מדימוי ערלת הלב שניתן בטעות לייחס לה, ומציב אותה בעמדה מפוכחת ובוגרת ביחס לבן זוגה לשעבר.
כל אימת שצץ סרט העוסק באנשים מוגבלים מנטלית אי אפשר שלא להיזכר בחלחלה ב"איש הגשם" - שהוא, אולי, המודל לגישה נצלנית, מניפולטיבית ורדודה לנושא. מאליה עולה, במיוחד בעידן הנוכחי, שאלת הייצוג והאם ראוי ללהק שחקן "נורמלי" לתפקיד. הנה, אפילו שיבוצה של הלן מירן בדמות גולדה מאיר עורר סערה זוטא. האם ניתן, לפיכך, לנתק בין ההערכה למשחקו של אימבר ובין התהייה לגבי "תקינותו" של ליהוק זה? נדמה לי שהסרט מזהה פיתרון ממקום בלתי צפוי. באופן רפטטיבי צופה אורי בסרטו של צ'רלי צ'פלין "הילד" (כן, השם בעברית הוא אמנם "הנער", אבל מדובר להזכיר בילד בן שש). יש משהו מנחם בידיעה שאנשים עדיין שומרים אמונים לצ'פלין ולקולנוע האילם. "הנה אנחנו" אינו מבקש להתחרות בצ'פלין. אבל נראה שהוא נכסף אל הקולנוע הזה שכולו רגש טהור. הוא כמו פונה אלינו, בעדינות, שנניח בצד את הציניות ועודפי המודעות המכבידה. ברגמן יודע מה שהוא עושה, וזה מה שחשוב.
זו הפעם השלישית בה מגלם אביבי אב החווה טראומה רגשית, אחרי "שבוע ויום" של אסף פולונסקי ו"געגוע" המצוין של שבי גביזון, שבהם התקשתה דמותו להתמודד עם אובדן בן. את מקומה של האקסצנטריות המזוהה עם תפקידיו בקולנוע ובטלוויזיה תופסת עתה איזו צניעות שיש בה משהו כן ונוגע ללב. אביבי אינו צ'פלין של "הילד", וכמובן אינו מתיימר להיות, אבל בהדרכתו הנבונה של ברגמן הוא כמו משיל מעליו אותן מניירות של אובססיביות שאפיינו את הופעותיו הקודמות ועוררו, אצלי לפחות, בעיקר ריחוק. "הנה אנחנו" הוא כל מה שלא ציפיתם לו מ(עוד) סרט שעוסק במוגבלויות ופונה אל הקהל הרחב. הוא פשוט עובד.
