בהצהרת הכוונות שלו, פסטיבל סאנדנס נועד לפעול להנעת שינוי חברתי תוך הגברת קולות של מגזרים מקופחים, נשים ומיעוטים אתניים. על פניו, הסרט התיעודי "ג'יהאד ריהאב" (Jihad Rehab, "שיקום ג'יהאד") של מג סמאקר מבטא היטב את המסרים של סאנדנס: עומדת מאחוריו במאית שעשתה רילוקיישן לסעודיה, ומספרת את סיפורם של שלושה גברים מוסלמים שמנסים להתנער מעבר אפל, בעודם ניצבים אל מול עתיד לוט בערפל עקב שינויים פוליטיים עגומים בממלכה. אבל הדוקו, שהשתתף בתחרות התיעודית האמריקנית בפסטיבל שהסתיים לפני כשבועיים, מעורר סערה בימים אלה בתוך הארגון שהפך לסמל של אקטיביזם תרבותי נוסח אמריקה.
הנהגת סאנדנס נאלצה להתמודד השנה עם לא מעט אתגרים מסובכים, לאחר שהתפשטות נגיף האומיקרון אילצה את הפסטיבל לעבור למתכונת אינטרנטית ולבטל את האירועים השונים שתוכננו בפארק סיטי שביוטה, תוך הפסדים כספיים אדירים. כפועל יוצא מכך, נרשם משבר יחסי ציבור מול תלונות של יוצרים ולקוחות מתוסכלים, שהשקיעו דולרים רבים כדי להשתתף באירוע ולבסוף נותרו בבית. ואם זה לא מספיק, עכשיו מתחולל הפיאסקו התדמיתי סביב "ג'יהאד ריהאב", שבעקבותיו הגישו שניים מעובדי סאנדנס את התפטרותם, ברנדה קופלין, הממונה על האסטרטגיה של הארגון, וקארים אחמד, שאמון על הגיוון האתני בפסטיבל. לדבריהם, הם החליטו לעזוב את המשרות היוקרתיות שלהם בשל ההחלטה לשבץ את הסרט במתכונתו הנוכחית בתוכנית הפסטיבל - צעד שלטענתם עלול להפיץ דעות קדומות לגבי האסלאם, ואף לסכן את חיי המשתתפים בדוקו.
שערוריות בצד, אי אפשר שלא להעריך את ההתמדה, האומץ והנכונות של הבמאית סמאקר להטמיע את עצמה באקלים המהביל של המזרח התיכון ואסיה, שלא ממש קשור לתרבות האמריקנית ממנה היא באה. סמאקר עבדה ככבאית כשמתקפת ה-11 בספטמבר התחוללה, ובעקבותיה יצאה לאפגניסטן כדי ללמוד על המציאות בשטח. היא מספרת כיצד נדדה לכפר קטן סמוך לגבול הצפוני עם אוזבקיסטן, שם גילתה עד כמה התפיסה שלה לגבי המקומיים מעוותת. הסקרנות שלה הובילה אותה לאיזורי סיכון אחרים ברחבי העולם, כמו קולומביה, שם נחטפה על ידי כנופיית מורדים והוחזקה כבת ערובה במשך שבועיים. זמן קצר לאחר מכן נדדה לתימן ועבדה כמדריכת כיבוי אש בצנעה במשך חמש שנים. היא ניצלה את ההזדמנות כדי לתרגל ערבית וללמוד יותר על דת האסלאם. במהלך השהות בתימן שמעה לראשונה על המרכז לשיקום טרוריסטים בסעודיה, מה שהפתיע אותה, בהתחשב בכך שהממשל המקומי לא נודע בהלך הרוח הליברלי שלו.
אחרי ששבה לארצות הברית ולמדה קולנוע, החליטה לנדוד שוב ב-2017 ולהתמקם מחדש בחצי האי ערב. היא מספרת שהיא הייתה נחושה לנסות ולפענח את הסתירה המהותית בין תפיסת המציאות שלה כאמריקנית תחת הפיגוע במרכז הסחר העולמי, לבין ההיכרות שלה עם תושבי מדינות מוסלמיות, עוינות לכאורה, שדווקא היטיבו עמה. היא זיהתה את ההזדמנות להעמיק ולפענח את הפרדוקס הזה באמצעות שיחותיה עם מי שהזדהו בעבר כג'יהאדיסטים וכעת מחפשים גאולה אישית בחיים נורמליים. היא ארזה מזוודה, ויצאה עם מצלמתה לתעד את פעילות השיקום של יוצאי ארגון אל-קאעידה ששוחררו ממתקן הכליאה במפרץ גואנטנמו והועברו לרשות השלטונות הסעודים. סמאקר קיבלה גישה כמעט חופשית לעצירים במרכז שהוקם כחלק מתוכנית הדגל שיזם יורש העצר הסעודי מוחמד בן נאיף.
גיבורים בשירות בן לאדן
כמו במסגרות של "תכנות מחדש" של ניצולי כתות, כך גם במקרה של יוצאי אל-קאעידה שמתייצבים להרצאות שאמורות להכינם לחיים אזרחיים, משתתפים בשיעורי דת המדגישים את הצדדים ההומניים של האסלאם ולוקחים חלק במפגשים אישיים, למען דיבור גלוי על פחדים והתלבטויות. רוב רובם של העצירים היו צעירים מאוד כשנלכדו באפגניסטן על ידי הכוחות האמריקנים, ומאז בילו שנים מאחורי סורג ובריח בגואנטנמו. למרכז השיקום הם מגיעים כגברים בשלים יותר פיזית, אבל לא מספיק מפותחים מבחינה מנטלית. ומטרת השיקום, שעורך כמעט שנה, הוא להחזירם למוטב באמצעות התאקלמות מחדש כאזרחים מועילים לחברה. הסרט עצמו מתרכז בשלושה עצירים - נאדיר, מוחמד ועלי - שפותחים את הלב ומדברים למצלמה על מעלליהם בעבר ותקוותיהם לעתיד, בפנים גלויות.
די מפתיע שדווקא אישה אמריקנית בלונדינית תצליח לפלס דרך לעבר שלושה גברים מוסלמים אדוקים, שמסכימים להיפגש איתה ולדבר בפתיחות לאורך זמן רב כל כך. אחרים היו חשדנים יותר. עם זאת, יש תחושה של חוסר כנות שניצב בין סמאקר לשלושת המשתתפים העיקריים בסרט, לפחות כשהם מדברים על מה שעוללו באפגניסטן. הם כולם תימנים, שעזבו את ביתם ויצאו למסע כל הדרך עד אפגניסטן כדי להילחם בשורות ארגון הטרור של בן לאדן. מה הניע אותם לעשות כן? מה עמד בגרעין תחושת השליחות המשיחית האכזרית הזאת? הם מעדיפים לא לדבר על זה, לפחות לא לעומק. אולי בגלל הבושה שהם חשים כיום, אולי כי הם מפחדים. ובכל זאת, ככל שאנחנו לומדים להכיר אותם בגרסתם הנוכחית, אפשר להזדהות איתם כבני אדם. לא כרוצחים.
אגב, השלושה מעולם לא עמדו למשפט, אך הוחזקו בשבי האמריקני בגלל השתייכותם לאל-קאעידה. הם לחמו באפגניסטן אך לא רואים בעצמם טרוריסטים, ועל כן מרגישים שנעשה להם חוסר צדק משווע שלווה בחקירות בעינויים במתקן הכליאה בגואנטנמו. תהליך הרהיביליטציה אמור להחזירם לאזרחות, ונדמה שהם כל כך קרובים לכך, עד שמהפך פוליטי פנימי בחצר המלוכה הסעודי טורף את הקלפים. במהלך דרמטי שיזם מוחמד בן סלמאן, הודח יורש העצר מוחמד בן נאיף. במקביל, מרכז השיקום לטרוריסטים בוטל - והומר לשמש כמרכז לחינוך מחדש של מתנגדי משטר. בינתיים השחרור של שלושת הגיבורים מתעכב ומתעכב, וכשהם יוצאים לחופשי בסופו של דבר, מוטלות עליהם מגבלות רבות שלא מאפשרות להם לעבוד, ואף לא לצאת את גבולות סעודיה ולחזור למשפחותיהם בתימן. המצוקה והייאוש שלהם כאזרחים חופשיים עם אזיקים אלקטרוניים נוגעים ללב. הם מנסים למצוא לעצמם נחמה בשידוכים אפשריים, אך חיי הזוגיות מסתבכים על רקע האבטלה הכפויה והחשש מהשלטונות.
היחס של סמאקר לשלושת הגיבורים שלה מאוד עדין, אולי אפילו קצת יותר מדי. היא מעדיפה לספר את סיפורם כפי שהם היו רוצים להציג אותו, במקום להתעקש לחדור פנימה לנפשו של טרוריסט. מצד שני, יתכן שאם הייתה לוחצת מדי, הסרט לא היה יוצא לפועל. סמאקר מספרת שהסיבה היחידה ששלושת הגברים החשדנים הסכימו לשוחח עמה היא היותם אזרחים תימנים. כשהיא פנתה אליהם בערבית בעגה תימנית, וחלקה איתם זכרונות משהותה שם, הם התרצו ונפתחו כלפיה. זה לא תמיד עבד, כפי שאפשר להתרשם מיחסו החשדני של מרואיין רביעי, שהיה שומר ראש לשעבר בהנהגת אל-קאעידה. הוא מתחמק מהשאלות ובשלב מסוים מפסיק את ריאיון ומסרב להמשיך להיפגש איתה.
"אין סרט ששווה אובדן חיי אדם"
אם היחס של הבמאית כל כך מתחשב ואמפתי, אז על מה בדיוק המהומה? על פניו מדובר בעוד רפלקס צדקני, תגובה מידית זועמת מהבטן לנושא שנוי במחלוקת. המחאה העקרונית נובעת לכאורה מהנחת המוצא של "ג'יהאד ריהאב" שהדמויות במרכזו הם בהכרח מחבלים, והיחס "המתנשא" של הבמאית כנציגה של המערב המתשאלת אותם כאילו היו חשודים. בנוסף, זעם יוקד הופנה לפרשנות הנרמזת למונח ג'יהאד כטרור. לפני האתר אינדיווייר, שמו של הסרט עורר את תשומת לבם של כמה קולנוענים מוסלמים ששלחו מכתב לפסטיבל סאנדנס ובו הם מזהירים מהתוכן של הסרט, בלי שצפו בו. בשיחת זום עם מנהלת סאנדנס טבית'ה ג'קסון והמנהלת האמנותית קים יוטאני, הם שטחו את החששות והטענות שלהם. הערות בנושא הועברו לסמאקר, שהתבקשה לערוך שינויים בסרט בהתאם כדי להימנע בפגיעה ברגשות צופים מוסלמים, ובעיקר מפגיעה בחייהם של נאדיר, עלי ומוחמד שנחשפו למצלמה ונמצאים עדיין בשטח סעודיה.
ואכן, הפן המעשי של הביקורת הגיוני. הרי ההפקה התחילה לפני המהפך של מוחמד בן סלמאן, ובמציאות בפוליטית הנוכחית בממלכה השלטונות מתנכלים להם. יתרה על כך, גם אנשי צוות רבים העדיפו להסיר את שמם מהקרדיטים של הסרט, כדי להימנע מצרות. ואילו עתה, אחרי ההקרנה בסאנדנס, יש גם בין חברי הצוות האמריקנים שביקשו בקשה דומה. לא מחשש לחייהם אלא כמחאה נגד הבמאית. הדוקומנטריסטית הפלסטינית ג'וליה באשה צפתה בסרט וצייצה נגדו: "זה גרם לי לבחילה. לא תיארתי לעצמי שהסרט יהיה כל כך גרוע אם סאנדנס האמינו בו למרות כל האזהרות המוקדמות. מבט אוריינטליסטי מסוכן ואיכות נמוכה של קולנוע. אני חוששת לגורלם של המשתתפים, שלא ניתנה להם הזדמנות לצפות בסרט".
סמאקר מצדה הבהירה מראש ש"אין סרט ששווה אובדן חיי אדם" וכי היא עשתה כמיטב יכולתה כדי לגונן על המשתתפים ב"ג'יהאד ריהאב" והתייעצה עם מומחים לחוק הבינלאומי וכן עורכי דין סעודים בנוגע למה מותר ומה אסור, מה מועיל ומה מסוכן. לפי אנשי סאנדנס המתפטרים, הצעדים הללו לא מספקים. קארים אחמד האשים את הבמאית ואת הפסטיבל שנתן לה במה: "אין תירוץ להפקה תרבותית חסרת אכפתיות, וכך גם במקרה של מוסדות שמתיימרים להפיץ שוויון אבל בפועל מתנגדים לכל שינוי מהותי של פיזור הכוח בדרכים הכרחיות".
נוכח הביקורת מבית, וההתפטרות של קופלין ואחמד, הנהלת סאנדנס מוצאת עצמה פתאום בין הצביון האקטיביסטי של הארגון לבין החופש האמנותי לו היא נשבעת אמונים. בין השאיפה לספר סיפורים ולחשוף אמיתות לבין רגישות חברתית ואישית, יש מתח תמידי, בכל יצירה. ההיבטים הבטיחותיים חשובים במקרה של "ג'יהאד ריהאב", כמו בסרטים תיעודיים אחרים בנושאים שנויים במחלוקת, אבל השאלה העיקרית שהפרשה הזאת מעלה היא זו: האם המטרה המוצהרת של מוסדות תרבות להילחם באפליה ולקדם מגזרים מקופחים פירושה גם להעניק להם חסינות מביקורת? הסערה שעורר "ג'יהאד ריהאב" תמשיך בינתיים להדהד בציבור. ואילו הסרט עצמו, הוא עלול להיעלם מן העולם. לפחות עד שהוא יעבור תיקון, שיפוץ ועריכה מחדש. אפשר לקרוא לזה שיקום.
פורסם לראשונה: 10:09, 15.02.22
