בשלהי הסבנטיז ניל יאנג הכריז ש"עדיף להישרף מאשר להתפוגג". השורה הזו הופיעה פעמיים באלבום האדיר שהוא הוציא עם הקרייזי הורס ב-1979 - Rust Never Sleeps. פעם אחת בקטע My My, Hey Hey (Out of the Blue) האקוסטי והרך שפתח את האלבום. ופעם שנייה, כעבור כחצי שעה, ב-Hey Hey, My My (Into the Black) החשמלי והזועם שחתם אותו. רבע מאה לאחר מכן, השורה הזו תופיע במכתב ההתאבדות של קורט קוביין. אלא שבניגוד לסולן של להקת נירוונה שבחר לסיים את חייו בגיל 27, יאנג עדיין איתנו. הוא כבר לא ספרינטר שחושש להתפוגג עקב סדרת כישלונות, אלא רץ מחושב למרחקים ארוכים שידע כיצד להתגבר על תקופות שפל אמנותיות ואישיות. ויותר מכך, יאנג היה ונשאר מוזיקאי אמיץ - וגם טיפוס קצת עקשן - שגם עמוק בשנתו ה-78 עובד כמעט באותו הקצב שהציג בשנותיו הגדולות בסבנטיז.
בעשור ההוא יאנג כתב, הקליט והופיע בלי הפסקה. נגע בהצלחה (יותר מפעם אחת), פגש בכישלון (הרבה יותר מפעם אחת), בחר להתחבר לחשמל וידע לפנות אל האקוסטי (וחזור חלילה). הוא הצטרף להרכב-על רק כדי לעזוב אותו בטריקת דלת. הפסיד חברים ושותפים מוזיקליים לסמים, אבל גם עלה לא פעם לבמה כשהוא מסטול מקוקאין. כתב שירי אהבה וחווה פרידות. הטלטלות האישיות והמוזיקליות הרבות שיאנג עבר לאורך פרק החיים המכונן בקריירה שלו הולידו לא רק כמה מהאלבומים היותר חשובים בדברי ימי הרוק, אלא גם גרמו לאיש לגנוז לא מעט פרויקטים שהוא לא הרגיש שלם איתם בזמן אמת. הסערות האלו התוו למעשה את הנתיב שבו יאנג פוסע עד היום. לא רק הסגנון המוזיקלי שלו נותר כמעט כשהיה, גם הגישה והיושרה לא השתנו בהרבה. במקום להפוך לכוכב מלא בגינונים הוא העדיף להישאר פועל רוק נאמן.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
אבל גם מוזיקאים מצליחים שהתברכו ביכולת ביקורת עצמית גונזים מדי פעם שירים, ואפילו אלבומים מלאים, שהם לא לגמרי שלמים איתם. לעיתים רחוקות החומרים האלו הולכים לאיבוד. בלא מעט מקרים אחרים הם נשארים נעולים במגירה עד שיורשי אותו מוזיקאי חושבים שהנה הגיעה השעה לייצר מהם קצת מזומנים. אבל אצל יאנג מה שנגנז פעם אחת סופו להתגלות מתישהו. ועכשיו מגיעה הדוגמה החשובה ביותר לכך, עם ההוצאה הרשמית והראשונה של האלבום Chrome Dreams - שנחשב עד היום ליהלום האבוד הכי גדול ומבוקש בגוף העבודות הארוך של יאנג - באיחור סמלי של 46 שנה. ורק למען הסדר הטוב, ב-2007, 30 שנה אחרי המועד שבו נחתם Chrome Dreams המקורי, הוציא יאנג את האלבום היפה Chrome Dreams II, כמין מחווה למהלך הגניזה ההוא, שבו שיבץ שירים אחרים לגמרי.
מי שעוקב אחרי קריירת ההקלטות של יאנג יודע שלרוב מדובר במלאכה די מתגמלת, אך גם בכזו המצריכה מהמאזין לא מעט משאבים, כמו ממון וזמן. לא מעט אנשים בתעשיית המוזיקה גורסים שפורמט האלבום למעשה מת ומוטב ליוצרים - ותיקים וצעירים כאחד, ולא משנה באיזה סגנון הם פועלים - לדבוק מעתה בסינגלים. יאנג הוא מאלו שחושבים אחרת. הדברים אמורים לא רק בנוגע לחומרי העבר שלו שיוצאים (לראשונה או מחדש) בקצב של כותר או שניים בשנה קלנדרית ממוצעת, אלא גם לגבי האלבומים החדשים שהוא ממשיך לכתוב, ובהם World Record משנה שעברה ו-Barn מלא הקסם מלפני כשנתיים. שניהם עם הקרייזי הורס.
יאנג קיבל את תקופת הקורונה ברגשות מעורבים. מחד, הוא יצא למאבק עיקש במכחישי המגפה ובמתנגדי החיסונים, שבמסגרתו גם בחר להסיר את המוזיקה שלו מהשרתים של ספוטיפיי. מכיוון שהיא טרם שבה לשם, את השירים של Chrome Dreams תיאלצו לשמוע במקום אחר. מאידך, הוא ניצל את הזמן הפנוי כדי לעשות סדר מקיף בארכיון ההקלטות העצום שלו. ייתכן שבמהלך הימים הארוכים שיאנג בילה בחוותו באחד הסגרים הוא הבין שאלבומים שבעבר הוא לא היה מספיק שלם איתם, ראויים כעת לפסק דין מחמיר פחות. במסגרת מידת הרחמים המעודכנת שלו כלפי עצמו הצעיר, יאנג יצא לטיול שחרור מקיף. לפני כשלוש שנים הוא הוציא קופסה שביקשה להקיף את פעילותו באמצע העשור ההוא (קופסה נוספת צפויה לצאת בשנה הבאה), וגם את האלבום Homegrown שעליו סיים לעבוד ב-1975. ואגב גניזות יאנגיות - Homegrown נגנז בשעתו לטובת אלבום אחר של יאנג, Tonight's the Night המופתי (שגם הוא יצא כשנתיים לאחר המועד המקורי שלו).
2 צפייה בגלריה
במהלך אחד הסגרים הוא הבין שאלבומים שבעבר הוא לא היה מספיק שלם איתם, ראויים כעת לפסק דין מחמיר פחות. ניל יאנג
(צילום: AP)
עוד לפני שיאנג החליט לגנוז את Homegrown, הוא החל לכתוב במהלך חודש דצמבר 1974 את השירים שיועדו לאלבום הבא שלו - Chrome Dreams. העבודה על האלבום נמשכה למעלה משנתיים - זמן ארוך במושגים של יאנג, ובמהלך התקופה הזו הוא הוציא שני אלבומים אחרים - רק כדי שבסופן הפרויקט ייגנז. יאנג שכתב את השירים, החליף מדי פעם את הנגנים שהשתתפו בהקלטות וגם שינה פה ושם את העיבודים. חלק מהשירים שנולדו כדי להופיע ב-Chrome Dreams, ובהם Powderfinger, Pocahontas, Look Out for My Love ו-Like a Hurricane, מצאו לבסוף בית חם (בגרסה אחרת) באלבומים אחרים של יאנג שהופיעו במחצית השנייה של שנות השבעים.
לעומתם, שירים כמו Too Far Gone או Stringman נאלצו להמתין עוד זמן רב עד שראו אור. בלא מעט מהמקרים האלו ההופעה שלהם באותם אלבומים אולי הייתה מבורכת, אך לא תמיד היא גם נשמעה טבעית. וכך, למרות ששירי האלבום הגנוז נחשפו בהדרגה לאורך השנים, האגדה ששמה Chrome Dreams הלכה וגדלה ככל שחלף הזמן. לכאורה היה אפשר לשמוע את האלבום. עותקי בוטלג שלו - באיכות סאונד שאינה מתקרבת למה שתיכנן יוצרו, שתמיד היה קנאי לצליל של אלבומיו - החלו להסתובב בשוק. ומאז הופעת שירותי הסטרימינג ניתן היה "להרכיב" את האלבום הגנוז באופן מלאכותי. אבל עכשיו Chrome Dreams האמיתי והמיתי סוף-סוף בחוץ. ומדובר בחגיגה.
זה עניין די בעייתי לדרג מחדש אלבומים ישנים של אמן שאתה עוקב אחריו זה כמה עשורים. אבל במהלך ההאזנות ל-Chrome Dreams הוא הולך ומתגלה כאחד מהאלבומים היותר מוצלחים של יאנג בסבנטיז, וכזה שמצריך ארגון מחודש של הטבלה היאנגית. זהו אלבום יפה, לבטח בעשירייה הפותחת של המוזיקאי הקנדי (ויאנג הוציא יותר מ-40 אלבומי אולפן עד היום), שמציג שילוב מוצלח בין שני הצדדים של יאנג בעשור ההוא. מחד, תקבלו פה את כותב הבלדות החכמות שפיארו את שני אלבומיו המצליחים מתחילת העשור (After the Gold Rush ו-Harvest) שזורח בלא מעט שירים אקוסטיים ונוגים בביצועים אינטימיים שנשמעים כאילו הוא יושב ומנגן לפניכם בחדר. מאידך, יש פה גם דוגמאות להתעקשות של יאנג בהמשך אותו עשור לברוח מהסגנון הרך יחסית שזיכה אותו בתהילה בראשיתו, ואפיין אלבומים אדירים לא פחות כמו On the Beach שהוקלט עם חברי הבנד ו-Tonight's The Night האפל.
כאמור, למרות ש-12 השירים המופיעים פה אינם חדשים - תרתי משמע - ההאזנה להם בגרסתם המקורית מייצרת מעין התגלות, כמו למשל עם Stringman העדין, שנחשף רק במופע האנפלאגד הדי מאכזב של יאנג מראשית הניינטיז. אפילו שיר "קטן" יחסית כמו Hold Back the tears, שיאנג מבצע פה לבדו, נשמע טבעי יותר מאשר בגרסה המוכרת והפחות מוצלחת שהופיעה ב-1977, באלבום American Stars 'n Bars. אותו אלבום לא אחיד ש"זכה" לאכלס כמעט מחצית השירים שיועדו ל-Chrome Dreams ובהם גם כמה רצועות עם חברי הקרייזי הורס כמו Homegrown ו-Like a Hurricane. האחרון, הנחשב ללהיט הקאמבק של יאנג אחרי המשבר המסחרי שחווה באמצע הסבנטיז, מופיע פה בביצוע מעולה אפילו יותר מזה שהכרתם ואהבתם עד היום, הנמשך קרוב לשמונה וחצי דקות של אושר. גם Saden Delivery מדגים כמה האקורדים הפשוטים שיאנג פורט על הגיטרה החורקת שלו בליווי ובגיבוי הצליל הגרעיני של חברי הקרייזי הורס הם מהקולות היפים בטבע.
ועדיין, שאלה אחת ממאנת לעזוב גם לאחר כמה סיבובים מאושרים עם 12 השירים שמרכיבים את Chrome Dreams, והיא: עד כמה יאנג היה לא בטוח בעצמו אז שהוא העדיף לגנוז אלבום המציג אותו בשיאו ככותב וכמבצע? אפשר לזרוק תיאוריות לאוויר, אך מוטב פשוט להודות ליאנג שהואיל סוף-סוף לחבר את חלקי הפאזל ההוא. השלם הענק המתגלה פה יקסום למאזינים הוותיקים של יאנג שהמתינו לו בסבלנות עשרות שנים.
