המטרה: להיות במערכת יחסים מכבדת. האמצעי: לא לתת לגבר להתייחס אלייך בעוקצנות
קפצתי אליה ביום שבת בצהריים, הייתי צריכה להלוות ממנה מזרן שטח בשביל מאיה. "תבואי", היא אמרה בנדיבות הרגילה שלה, "אה, וגם יניר פה, אז נשתה איזה דרינק יחד, תכירי אותו סוף־סוף". כשהגעתי לדירה שלה בגבעתיים, היא כבר עמדה ליד הבלנדר ודחסה לתוכו חצי בקבוק ג'ין והמון לימונים. היא ריחפה, ממש עופפה בין המקרר לשיש כמו יונקת דבש, ויכולתי לראות שהם כבר אחרי הסקס של הבוקר.
יניר ישב על הספה, נראה כמו עוד בחור מזן המושבניק השזוף, כזה שבטח מבקש ליומולדת ארגז כלים. ניהלנו שיחת היכרות. דיברנו קצת על גירושים, הוא גרוש די טרי - ממש כמו סתיו, ומהר מאוד שאל אותי אם לא קשה לי להיות 12 שנה עם אותו גבר. יכולתי להרגיש שהשאלה שלו הייתה לא סתם, אלא חץ שמשוח ברעל פאסיב־אגרסיב דק, כאילו רומז לסתיו שמבחינתו 12 שנה עם אותה אישה זו התאבדות באמצעות שגרה וחזיות ישנות שתלויות באמבטיה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"לפעמים זה קשה", אמרתי לו, "אבל הוא עדיין האדם שהכי כיף לי איתו, לא משנה אם אנחנו עולים על הכביש ביוון או הולכים לסופר להביא קמח וביצים". "נחמד", הוא אמר, "אבל אני לא בטוח שזה מתאים לכולם. אני טיפוס כזה, שמאוד צריך ספייס ואוויר". יופי, חשבתי לעצמי בעצבים הולכים וגוברים, הנה עוד גבר מזן הטיגריס הנכחד. באמת המון זמן לא פגשתי אחד כזה. הגבר מזן הטיגריס הנכחד הוא בחור שסבור שהוא חיית בר נדירה ופראית, ולכן צריך לשמור על החופש שלו בכל מחיר, להגן על האוויר שהוא חייב שיהיה לו בקשר. הוא לא מעלה על דעתו שיש גם נשים כאלה, בטח לא האישה שלצידו, אפילו לא אם היא כמו סתיו, אישה יצרית, כיפית ומצחיקה, שבטח לא מבקשת לכבול אף אחד לרדיאטור. השנה 2022, נשים כבר משמשות כמהנדסות בנאס"א, קופצות קפיצה חופשית מהרים, ועדיין גברים כאלו מלהקים אותם לתפקיד זו שתחנוק אותם.
הטיפוס הזה תמיד ידבר על הספייס המקודש שלו כאילו שהוא מינימום מרקו פולו שחייב שיניחו לו לצאת למסעותיו בדרך המשי ובארצות התבלין, למרות שאפשר לחשוב כבר מה הוא עושה עם הספייס הארור שלו, גולש קצת בפורנו?
לא. תשוקות זה דבר ששייך אך ורק לחיית הבר ההרפתקנית הזו ששמה הזכר הישראלי חובב הסאפ, וכל הנשים מעוניינות רק לאלף אותו ולכלוא אותו בדירה עם מסתור כביסה בפאתי חריש. הטיפוס הזה תמיד ידבר על הספייס המקודש שלו כאילו שהוא מינימום מרקו פולו שחייב שיניחו לו לצאת למסעותיו בדרך המשי ובארצות התבלין, למרות שאפשר לחשוב כבר מה הוא עושה עם הספייס הארור שלו, גולש קצת בפורנו? בונה עוד שולחן כעור לחצר מגזע עץ זית? אה, וגם יהיו לו דעות מה־זה מקוריות על מונוגמיה. כן, בסדר, אתה הבן אדם הראשון ביקום שהיה לו קשה לשכב עם אותה בת זוג בלי לגוון, איזה טיגריס נדיר ויוצא דופן אתה.
"אם תהיה לי עוד פעם בת זוג להרבה זמן", הוא אמר, "אני כן מקווה שהיא תהיה פתוחה להבין שמודל של זוגיות סטנדרטית לא מתאים לכולם". לא טרחתי אפילו להגיב לו על הבולשיט הצפוי הזה, הנה עוד שוכן פקקים סטנדרטי שסבור שהוא גרי יורופסקי של המונוגמיה ובסוף יזדקן ויגדל שערות אפורות באף כמו כולם, אבל מה שכן בלט לי זו האכזריות של להגיד, "אם תהיה לי פעם בת זוג להרבה זמן". כי סתיו ישבה שם מולו, והיא בת הזוג הנוכחית שלו, כבר חצי שנה. אז מה זה אם לא לזרוק עוד כדור של חוסר ודאות לאוויר?
"קחי אותי ואותה", הוא אמר, ואפילו לא שלח יד לחבק אותה, "שנינו גרושים, שנינו כבר הבנו את העסק. סתיו אמנם עדיין מחזיקה בפנים איזה חלום רומנטי ללבוש שוב שמלה לבנה, אבל בואי נקווה שהיא תתבגר מזה". "אידיוט", סתיו אמרה בחיבה, כאילו לא נפגעה, כאילו נעים לה ששמים אותה, האישה היצרית והמעניינת שיש לה חיים מרהיבים משלה בתפקיד החונקת. "סתם, צוחק איתך", הוא אמר וחייך אליה, למרות שאף אחת מאיתנו לא צחקה. גברים מהסוג הזה תמיד אומרים דברים מעליבים ואחרי זה מעמידים פנים שזו הייתה בדיחה. אחח, הצחוקים הנהדרים שלהם, ממש מופע סטנד־אפ שבו הקהל תמיד בוכה.
ומה שהיה הכי גרוע זה שסתיו הייתה משוכנעת שלא מרגישים עליה כלום; שאני לא רואה איך היא נוטה אליו כמו חמנייה, נותנת לו מחמאות כמו "איך אני אוהבת זיפים בלונדיניים" ולא מקבלת כלום בחזרה, או מסדרת במטבח את הגופייה כדי לחשוף כתף עגולה וחלקה כמו חלוק נחל שתפתה אותו. זה היה כל כך בולט, שלא היה לי ספק שגם הוא רואה את זה. יודע שהיא זקוקה ממנו לטיפה יותר חום, ובכל זאת ממשיך.
אהבה זה בדרך כלל לזהות שבן הזוג שלך זקוק למשהו ואז לתת לו אותו. פשוט ככה. מת לחופש? קניתי לנו כרטיסים לרומא בהפתעה. רוצה שאגיד לך שאתה חתיך בחולצה הזו? קבל זר של מחמאות כמה אתה סקסי, בשמחה. "אבל אם מישהו רואה שאתה בוער כולך מרצון ובכל זאת מתקמצן בכוונה ולא אומר לך אפילו 'יפה שלי' לפני שהוא מבקש שתעבירי לו את המצית?" אני אומרת לה, "הגיע הזמן לחשוב מה בדיוק הוא מרגיש כלפייך".
פרק הסיום של "חתונה ממבט ראשון" ששודר השבוע היה שייך כולו לזוג אחד - מעיין ובן. למי שלא צופה, הסבר קצר: מעיין היא בחורה יפהפייה, יש לה לוק חושני כזה, של איטלקייה. היא גם מאוד מוצלחת, עובדת כאדריכלית וכמרצה, מחלטרת בדוגמנות בשעות הפנאי, בחורה חכמה, מצחיקה, נשמה נדיבה שיש לה טונה חברים שמכורים אליה, וגם סקסית אש. ובמקביל היא גם מידה 44 במכנסיים, כלומר, היא מה שהיא־עצמה מכנה - "מלאה".
מולה, בפינה השמאלית, ניצב בן. בן לא עולה על מעיין בשום דרך. לא במראה, לא באינטליגנציה, ובטח לא בדירת החדר האיומה שבה הוא מתגורר, כוך פצפון שבו הוא ישן בתוך ארגז שממוקם מעל הכיריים כאילו הוא ידידי טין טן.
ובכל זאת, סיום העונה של חתונמי הביא את הזוג הזה למצב שבו מעיין, מלכת העל־חלל, פוכרת אצבעות וכוססת ציפורניים בחרדה עצומה מול השאלה – האם אהיה ראויה מספיק לנזר הבריאה הזה? האם הוא יגיד שהוא ממשיך את הרומן איתי - או שייפרד ממני? לא נלאה אתכם בכל הטיעונים הפתלתלים שהוא הביא בעדה או נגדה. היו שם משפטים כמו "היא כל הזמן מבקשת ממני אישורים שאני מרגיש וזה סוגר אותי", ועוד אלף חרטוטים שונים שבהם מרח את המצלמה ואותנו, כשכל מה שהוא באמת רצה להגיד זה "לא". שזה, אגב, סימן ראשון לגבר שלא רוצה מספיק ושצריך לברוח ממנו. אם הוא מדבר במשפטי בייגלה פתלתלים וקלועים אז לא, זה לא שהוא ניטשה ויש לו עומק פילוסופי, הוא פשוט לא רוצה אותך מספיק כדי להגיד “כן” אחד, ברור מאוד ונלהב, כמו שרק גבר מאוהב יודע להגיד. צפיתי בתאונה הזו כלא־מאמינה כשרק מחשבה אחת מלווה אותי - איך? איך עיוות כזה קורה, לעזאזל?! הוא קורה כי החבר או החברה שלכם שייכים לזן הזה שמתעקש לא לשחק משחקים, ומרוב שהם מתעקשים לא לשחק גומרים בתור הגרסה הכי מזויפת, מתחננת לאהבה ולא אותנטית של עצמם שיש.
ופה אני שמה את האשמה על מעיין. מה היה קורה אם מעיין הייתה מפסיקה לצחקק אחרי כל משפט לא נחמד של בן ופשוט תופסת לו את היד ואומרת לו ככה: "שמע, אני בחורה רגישה, לפעמים אני נלחמת בשנאה עצמית, אבל זה שאני כזאת לא אומר שאני מוכנה שתדרוך עליי. אני חושבת שאפשר להתאהב באישה טובה ורגישה כמוני, אני חושבת שזו יופי של תכונה בבת זוג, ואם אתה ממשיך להתייחס אליי כאילו חוסר הביטחון שלי הוא מינוס שמכבה אותך - אני פשוט הולכת. מגיע לי יותר טוב מזה".
ואם לא נוח לך להגיד את זה, כי הוא בטח יגיד לך "שוב חופרת" ואז יעמיד פנים ש"סתם, צחקתי איתך", את תמיד יכולה לדבר את כל זה עם הגוף הנפלא, הנשי והאהוב שלך. פשוט להרים אותו מהכיסא, לתת נשיקת ניקור קצרה על הלחי שלו, ולהגיד "לא נעים לי איתך היום, ביי, נתראה בקרוב". זה לא לנסות להקרין שאת קשה להשגה ולא לשחק משחק ולא נעליים; זה להגיד את האמת שלך, והיא שלא נעים לך עם הפוץ הזה שאי־אפשר להגיד לו משהו מרגש, מהלב, בלי שייכנס מיד לסאגה שלמה של חיבוטי נפש על האם הוא בטיימינג נכון לקשר. זה כל כך פשוט, לדעת מה נעים לך, מה מרים אותך, מה מוציא ממך את הנשיות העליזה והבוטחת, ומה מכבה אותך כמו סיגריה בתוך מדוזה.
היה יכול להיות כיף ביום השבת ההוא, בדירה היפה של סתיו, עם עציץ הדקל שהעלים שלו זזו בבריזה הנעימה והמערכת שניגנה שירים ישנים. "מה יש כל כך לפחד שהוא יעזוב והשבתות שלך יפסיקו להיראות ככה?" אני אומרת לה, "יש לך בלנדר, יש לך ג'ין ויש לך מספיק אהבה בגוף להבעיר מישהו חדש".
הנה משהו שמקבלים בשיחה עם בני הזוג קורנפיין, אל מול דמדומי השמש בכנרת: פרופורציות לחיים
באחד הלילות בשבוע שעבר, בעודי משוטט לבדי על שפת הכנרת, שמעתי קולות מוזרים מהים. צעקות, משהו נגרר, רעש. הסתכלתי וראיתי סירת עץ קטנה, עליה שני אנשים, שעוברים בין צמחייה צפופה במים, מאירים לכל כיוון בפנס גדול ומנסרים ענפים שמפריעים להם כדי להתקדם. זה היה מוזר. לא הבנתי מה הם עושים שם, בחצות. המחשבות שלי נדדו לסיפורים של סבתי, שהגיעה לישראל בספינת מעפילים בגיל תשע; דמיינתי שהיא על הסירה הקטנה הזו, ותכף אראה אותה מגיעה רטובה אל החוף. או שאולי אלה דייגים, חשבתי? אבל הם לא התנהגו כדייגים. היה נראה שהם מחפשים משהו, אבל למה לעשות זאת בשעת ליל?
למחרת קראתי שמישהו טבע בכנרת וגופתו לא נמצאה, והנחתי שזה ההסבר לסירה המסתורית שראיתי. בידיעה שקראתי נאמר כי המשפחה הביעה תרעומת, וטענה שבגלל שהנעדר ערבי לא משקיעים בחיפוש אחריו. אין לי דרך לדעת אם זה נכון, אבל בעיניי ראיתי את שני האנשים בסירה הקטנה באמצע הלילה מחפשים אחר בנם האובד, מפלסים דרך הענפים במסירות כדי לאתרו. נזכרתי בשני בחורים שנעלמו פעם בכנרת, משלחות חיפוש יצאו לאתרם, והרבה מהמתנדבים הגיעו אלינו בלילות לישון, כי אבא שלי הכיר איכשהו את המשפחה. ואחרי כמה שנים, כשאבי נפטר, בני משפחתו של הנעדר באו לנחם אותנו. נדמה לי שהגופה של אחד מהנעדרים לא נמצאה עד היום. ותהיתי: איך יכול אדם להמשיך בחייו לאחר שנעלם לו ילד מבלי שוב, ואפילו גופה אין? ומיד הרחקתי מעצמי את המחשבות הללו, כדרך שמרחיקים מחשבות עצובות שמגיעות, ואין הלב מסוגל לשאת אותן מפני הצער הרב שהן גורמות.
ביום למחרת, בשעה שאפרת ואני פסענו כשמאחורינו הרי הגולן ולפנינו שקיעה מחשמלת ביופיה על שפת הכנרת, ניסיתי להראות לה איפה עברה הסירה בלילה הקודם. והנה, עבר מאחורינו זוג נחמד שבירך אותנו לשלום. קשרנו איתם שיחה קצרה, מה ומי וכאלה, ורדה ודוד קורנפיין קוראים להם, ובשלב מסוים בשיחה שאלתי את דוד, שערו לבן ופניו טובות, מה זו הדיסקית שהוא עונד. הוא היסס לרגע, ושאל אם אני באמת רוצה להיכנס לזה. רציתי. הדיסקית הזו, סיפר לי, נושאת את שמותיהם של שני בניו.
השכול הכה במשפחת קורנפיין פעמיים. ערן ז"ל, בנם הבכור, נהרג לפני כמעט 30 שנה, בתאונת אופנוע בתאילנד. עודד ז"ל, בנם הרביעי, נהרג לפני יותר משני עשורים, במהלך מבצע חומת מגן. הוא היה בן 20 בלבד. דוד מספר לי על שיחתם האחרונה בדמעות. אני מתנצל בפניו שעוררתי את הנושא, אבל ורדה אומרת לי שזה בסדר, שהם אוהבים לספר על הבנים. בין היתר הם מספרים לי שבנם הצעיר יותר פגש את עודד בשטח הלחימה ברמאללה, לפני שעלה על המסוק בדרכו לג'נין. כשראה אותו פרץ בבכי ולא יכול היה להיפרד ממנו; הרגיש שמשהו רע יקרה. אחים.
די בבשורה על כך שאני נדרש לקורס נהיגה מונעת, כדי שלא אצליח ליהנות באמת מיופיה של השקיעה. אז איך יכול זוג שאיבד שניים מחמשת ילדיו לעמוד פה לידי כעת, להביט בכזו התפעלות על השקיעה, ובאמת ליהנות ממנה?
יש משהו באסון כפול שקשה אפילו להגות בו. הברק שמכה פעמיים. אני מכיר את זה, לצערי, די מקרוב. אפרת איבדה את אביה כשהייתה תלמידת תיכון; הוא הלך לטיול ולא חזר. ככה, ברגע אחד, השתנו חייה. קצת יותר מעשר שנים לאחר מכן, אחיה הקטן והמתוק נהרג בדרך דומה. המוח לא תופס את הדבר הזה. הלב נסדק באמת. אבל הפלא הוא שהחיים ממשיכים. לו לא הייתי רואה זאת בעיניי, לא הייתי אומר זאת, אבל ראיתי. ואני קובע שהחיים נמשכים. החיטה צומחת שוב. קטונתי מלהסביר איך זה קורה. נשגב מבינתי.
לפעמים אני עומד מול נוף יפה ולא נהנה ממנו, כי המוח שלי עסוק באיזו הסחת דעת או באיזו צרה חסרת חשיבות. די בבשורה על כך שאני נדרש לקורס נהיגה מונעת, כדי שלא אצליח ליהנות באמת מיופיה של השקיעה. אז איך יכול זוג שאיבד שניים מחמשת ילדיו לעמוד פה לידי כעת, להביט בכזו התפעלות על השקיעה, ובאמת ליהנות ממנה?
נאמר זאת כך: במחשבה התבוסתנית שלי, היופי הופך חסר משמעות נוכח אסון כזה. אבל במחשבה האמיצה שלהם, יופיה של השקיעה הופך לנחוץ יותר, לנקודה שממש חשוב להיאחז בה. לא כי היא פותרת את הקושי, אלא כי הוא עוטפת את הכל ברחמים.
זה לא טור שבא להעציב אתכם, חלילה. לא זו המטרה שלו. באמת. כי בעוד אנחנו משוחחים עם דוד וורדה היקרים, מגיעה בתם עם תינוק מתוק בעגלה, ואנחנו מדברים על הבשר הטעים (והכשר) של הבן בדגניה שאני נזכר שאכלתי והוא מעולה, והם מספרים לי על מלגות שהם נותנים בכל שנה למוזיקאים מהעמק, לזכר הבנים, ועל עשייה התנדבותית נוספת שלהם. ואתה מרגיש את שטף החיים ולא את המוות. אני שואל אותם איך עושים את זה: איך קמים מדבר כזה, מאובדן של שני בנים. הם עומדים מולי, אני מניח שהם בעשור השביעי לחייהם, והם מחזיקים ידיים, גם אחרי עשרות שנים יחד, ונשענים זה על זו. “בחרנו בחיים”, דוד אומר לי. “פשוט בחרנו לחיות”. “ושקענו בעשייה”, ורדה מוסיפה. בחרנו בחיים ובחרנו לעשות. לעשות טוב איפה שאפשר.
ולא משנה במה היית מוטרד רגע לפני שיחה כזו, לא משנה במה היית עסוק במחשבתך, באיזו בעיה מדומיינת הגית, הרגע הזה שבו זוג שאיבד שני בנים מגיע ומספר לך איך - חרף מכאוביו - בחר לחיות חיים מלאים וטובים, לשמוח למרות ועם הכאב שנפער בליבו, הוא רגע שבו המחשבות שהיו לך לפני נראות פתאום תלושות. אני חוזר להביט בצבעי השקיעה, והם נראים לי יותר חזקים משהיו, ואני מהופנט לפתע מעיניהם של דוד וורדה, מהדרך שבה הם נהנים מדמדומי השמש. הרי יש להם כל כך הרבה סיבות לא להביט בהם בכלל, אבל הם עומדים מולם ופוקחים עיניהם לרווחה, כדי לספוג קצת מהיופי הזה. ואני, למרות הפרעות הקשב שלי, כשאני פוגש גדולה אני יודע לזהות אותה. והיה זה רגע שהייתה בו גדולה. שבת שלום.
כרטיס הטיסה שקניתם לא מבטיח לכם כיום שום טיסה. מה פתאום. הכרטיס הזה הוא בכלל כרטיס הגרלה
הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא קטן. ומלבני. ומעולם לא חשבתי עליו הרבה. אף אחד לא חשב.
הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא טרולי.
תבינו, בסוף אוגוסט אני אמור לנסוע לנורווגיה. נורווגיה! מה חשבתי לעצמי? אני מניח שחשבתי לעצמי על מזוודה. בכרטיס הטיסה שלי אפילו מצוין בפירוש שאני רשאי, תמורת הכסף ששילמתי, לשלוח אחת.
זה שקר. אני לא רשאי. כלומר, אני יכול להעלות מזוודה למטוס אם מתחשק לי – ואולי זה באמת יהיה ידידותי יותר לסביבה מאשר פשוט להניח אותה ליד פח האשפה שמחוץ לבניין – אבל בואו; כולנו יודעים שטרולי היא כרגע הדבר היחיד שאתם מסוגלים להעלות למטוס ולדעת, במידה של ודאות, שגם יירד איתכם ממנו.
ועכשיו לשאלה הפיזיקלית־סטטיסטית העקרונית שמייסרת אותי בלילות: מה הסיכוי שלי, מאחת עד אפס, לארוז ציוד לתשעה ימים בנורווגיה – קצת מעילים וסוודרים, כמה חולצות קלות וכבדות, נעלי הליכה וסניקרס, מכנסיים ארוכים וקצרים, כובע צמר, גרביים עבים ודקים, מכונת גילוח ותיק כלי רחצה – בתוך טרולי? האם הסיכוי שלי להצליח בזה זהה לסיכוייה של זהבה גלאון להיבחר לראשות הממשלה ברוב גורף כבר בבחירות הקרובות, או קטן יותר?
הטרולי נולדה, במקור, כדי לשמש אנשי עסקים שנוסעים ללילה או שניים, ולעזור להם להתחרט על הרגע שבו לקחו כל כך מעט. ועכשיו כולנו אמורים לנסוע רק איתה כאילו היינו בדרך ל"הישרדות מנהטן", שבה נתבקש לחיות על האי בלבוש מינימלי ובמלוא תת־התנאים האפשריים. אף אחד לא אמור לנסוע עם טרולי לתשעה ימים בנורווגיה, וגם לא לסופשבוע בפריז. יש לנו חברה שמתאמנת בבית – ממש עושה חזרות – באריזת הטרולי לפריז, ורק השבוע הודיעה שנראה לה שתבטל וזהו. "יש לי כרגע מקום בטרולי לטייץ שלושת־רבעי, טישירט שחורה, ג'ינס וארבעה תחתונים – כבר אי־אפשר להיות לבושים יפה בחו"ל!" היא מקוננת. "וגם אי־אפשר לעשות שופינג או להביא מתנות, אז בשביל מה אני בכלל נוסעת?"
היא צודקת. הטרולי הוא ניסיון כפוי להחזיר אותנו לחוויית היהודי הנודד, שמגיע בחוסר־כל לארץ חדשה ונאלץ לבנות את עצמו מאפס. ולגבי נורווגיה, יש לי רק פתרון אפשרי אחד: ללכת על הצעת ההגשה של אנה פרנק ובני משפחתה, שנמלטו למחבוא כשהם לובשים על גופם בשכבות את כל בגדיהם כדי לא לסחוב מזוודה שתחשיד אותם בהימלטות. אולי גם אני צריך ללבוש עליי את כל הקולקציה לנורווגיה ולהגיע לנתב"ג כמו יהודי ששלטון חברות התעופה מאלץ אותו להסתתר מאחורי טרולי קטנה ולהרים ידיים כדי להוכיח שהן לא מחזיקות בשום מזוודה.
האופציה האחרת תהיה פשוט לוותר על כל הנסיעה. כי אם אני מוסיף לסיוט הטרולי את העובדה שבדרך לנורווגיה עוצרים לקונקשן, אני מבין שכמעט אין מצב שהחופשה הזאת לא תתרסק עוד לפני שתמריא.
כי קונקשנים כבר לא קורים בקיץ. אולי כי טיסות כבר לא יוצאות אף פעם בזמן.
ואתם יודעים שלא תגיעו בזמן. ואתם יודעים שיאבדו לכם מזוודה. ואתם יודעים שמנכ"ל חברת תעופה ישראלית גדולה כבר אמר שעדיף, אם אפשר, לא לטוס בכלל. שזה כאילו מנכ"ל חברת מזון יגיד שעדיף לצום.
אתם יודעים את כל זה, ובכל זאת אתם עומדים לטוס, ואפילו עם הילדים. הזמנתם כרטיסים ליוון, לקפריסין, לאיטליה, לאוסטריה, ואתם כבר יודעים שהלך עליכם, כלומר ילך עליכם, רק שעוד אין לכם מושג מה ילך; השפיות, המטען, או יומיים־שלושה מהחופשה שיתבזבזו על ניסיונות להגיע ליעד בדרכים חלופיות כאילו הייתם משפחת פון־טראפ המנסה נואשות לצלוח את אירופה דרך ההרים המושלגים והגבעות המוריקות.
דבר אחד אתם יודעים בוודאות: שאין ודאות. ושזה לא ילך כמתוכנן. משהו יידפק, באחריות.
בתור התחלה, הטיסה תתעכב או תתבטל. שמעתם מספיק סיפורי זוועה מחברים שטיסות התבטלו להם מהרגע להרגע. חבר אחד שלי, ששיגר את בנו המתבגר עם חברים למילאנו רק כדי לגלות שהטיסה שלהם חזרה לישראל, בוטלה ללא שוב ושילכו לחפש, נאלץ לנייד את הילד, ברכבות ובאוטובוסים, כל הדרך עד ציריך כדי להעלות אותו על טיסה לארץ. זה לקח להם שלושה ימים שבהם הילד הפך לדילן המתגלגל בדרכים – מקווה שהייתה לו לפחות מפוחית פה – עד שהוא נחת פה שוב. החבר שלי לא ידע את נפשו; בסיוטיו הוא כבר ראה את הילד מונח לצד אלפיים מזוודות אבודות באיזה מחסן בנמל תעופה זר.
חברות התעופה כבר לא מחויבות לשום חוקי כבידה, צרכנות, הגינות או קפיטליזם מיושן של כסף־תמורת־שירות; לא, הן עובדות עכשיו בשיטת "העגלה המעופפת": אחת לזמן מסוים, לא קבוע, מרימים כלי טיס לשמיים, ומי שמצליחים לתפוס אותו טסים בו
אז אין יותר טיסות ידועות או מובטחות מראש, וכל טיסה יכולה להיות או לחדול בלי שום סיבה רשמית, בלי החזר כספי, בלי שלמישהו יהיה אכפת מהעובדה שבצד השני יש כמה מאות אנשים ששילמו כסף ותיכננו תוכניות על סמך הטיסה הזאת, כי הם חשבו, בתום לב, שזה מה שחברת התעופה עומדת לספק להם. כי, כאילו, היא מציגה את עצמה כגוף מסחרי שמחזיק בצי של מטוסים וטייסים ומספק ללקוחותיו טיסות תמורת תשלום, לא?
חחחח.
לא, כרטיס הטיסה שקניתם לא מבטיח לכם כיום שום טיסה. מה פתאום. הכרטיס הזה הוא בכלל כרטיס הגרלה, שמקנה לכם אופציה לטיסה שאולי תתממש ואולי לא, כי חברות התעופה כבר לא מחויבות לשום חוקי כבידה, צרכנות, הגינות או קפיטליזם מיושן של כסף־תמורת־שירות; לא, הן עובדות עכשיו בשיטת "העגלה המעופפת": אחת לזמן מסוים, לא קבוע, מרימים כלי טיס לשמיים, ומי שמצליחים לתפוס אותו טסים בו. וזהו.
השאלה היא, כמובן, מה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לזה, והתשובה הנוכחית היא: כלום. כלומר, אנחנו מוזמנים לבטל את החופשה – ובאמת שאני שוקל את זה – או שאנחנו יכולים לשלם סכומי כסף מגוחכים תמורת טיסה פשוטה, לדעת שאין שום ודאות שהיא תקרה, לארוז חיים שלמים לתוך טרולי ולהמריא למקום שבו, בסבירות מסוימת, יהיה חם יותר מאשר בבית ועם הרבה פחות מזגן.
ואנחנו נדרשים לקבל את זה, כי החיים, כי הקורונה, כי הכלכלה, כי עובדי הביטחון, כי הדיילים, ובעיקר כי אנחנו נדרשים להתנהל עכשיו בעולם שבו הכל כאוטי ולא צפוי, ועדיין מתעקשים על ההרגלים הישנים שלנו, כמו חופשת קיץ. כמו לראות את העולם אם אנחנו כבר בסביבה.
אבל אנחנו צריכים לעשות יותר: אנחנו מוכרחים לדרוש לפחות שחברות תעופה יתחילו להתנהל בכפוף לכללים הבסיסיים של כל עסק, כלומר לכבד את חלקן בהסכם שבין לקוח ששילם לבין נותן שירות. שימכרו רק טיסות שהן מסוגלות להוציא לפועל בזמן. שיכבדו את האותיות הקטנות, וגם הגדולות, שבכרטיס הטיסה. שהמדינות שבתחומן הן פועלות יאכפו את זה.
ואם זה אומר פחות טיסות ויעדים, סבבה. אבל תנו לנו ודאות, ואל תמכרו לנו תוכי מת. כי אנחנו נמשיך, משום מה, לקנות אותו.
זה לא השביל שלך
משהו עמוק קורה פה. העולם מעיר לנו הערות בונות והורסות. זו לא סטטיסטיקה, אבל בתחושה נדמה שאחוז ההערות שלנו ברחוב ובכבישים זה לזה, עולה. אנשים מעירים במכוניות. הבוס לעובדיו, דואט הערות בין האישה לבעל. הקרחנה שעושים ילדים להוריהם, אפילו ווייז מעיר לך כשאתה מחפף בדרך. ובין לבין רציחות, אסונות, בולענים. אז הנה הערת אזהרה: רכבים עוקפים לאחרונה מכוניות תמימות בספיד אימים שלא היה מבייש את הפורמולה. המציאות נהייתה חתרנית ולא מוותרת.
אז רכבתי בהנאה על אופניי וכשחטפתי הערה מקטינה ממישהי, שאני רוכב בשביל הלא־נכון, כלומר בזה של הולכי הרגל, פשוט נעלבתי כמו ילד. וכיוון שחוש הצדק שלי עדיין פעיל, עשיתי סיבוב פרסה אובססיבי, חיפשתי ולא מצאתי שלט שאומר "אין כניסה לרוכבי אופניים". וחוץ מזה, חשבתי, האם לא הגיע הזמן להתאפק מלהעיר ולחרבן זה לזה את הבוקר? הרי חיכיתי בנימוס עד שהגברת החביבה למראה עברה מצד אחד לשני. ומה שעוד יותר ביאס אותי הייתה העובדה שבאותו יום כבר העירו לי על כוס אחת שנותרה לבד במטבח מבלי שפיניתי אותה. למה הערות מעצבנות אנשים אני מבין. אבל למה זה נשאר איתך כל היום, זו השאלה.
נזירים השניים
שמעו סיפור על זה: שני נזירים צעדו ממנזר אחד לשני. בדרך עברו דרך נהר. ליד הנהר ישבה נערה וביקשה מהנזירים שיעזרו לה לחצות אותו. הנזיר הראשון, צעיר, התעלם מהבקשה, ואילו הנזיר השני, מבוגר, חצה את הנהר, סחב אותה על גבו והוריד אותה בגדה השנייה. הנערה הודתה לו ונפרדו דרכיהם.
לאחר כשעתיים פנה הנזיר המבוגר לנזיר הצעיר ושאל אותו: "מה אתה כזה מבואס וכעוס? האם הכל בסדר?"
אז הנזיר הצעיר הביט בו וענה: "אנחנו נזירים. איך העזת לגעת בנערה?"
"האם אתה יודע מה ההבדל בינינו?" העיר המבוגר.
"מה?" שאל הנזיר הצעיר.
"שאני הורדתי אותה מזמן, ואתה עדיין סוחב אותה בתוכך".
צמידים מוארים בפריז
זוכרים את המורה זהבה, שהייתה נותנת לנו הערה חוץ־גופית ביומן ואת הערות ההורים "הבונות וההורסות". אז השאלה היא האם אנשים מעירים זה לזה כדי להגדיל את עצמם - ולהקטין אותך, או כדי לשחרר עליך עצבים כתוצאה מסטרס הקורונה, איום האטום או יוקר המחיה. ועוד שאלה: למה כל הערה מפעילה אותנו כמו מנוע רע? כי העניין המהותי הוא לא רק העובדה שאנחנו מעירים, אלא איך. הרי השפה והטון יכולים לפגוע, או להיות לחלופין חינניים.
בקיץ המתיש הזה נסעו כמה חבר'ה לבלות בהופעה של קולדפליי בסטאד דה פראנס בפריז. “נו, איך היה?” שאלתי. "כיף", ענו במקהלה ישראלית טיפוסית, שמתלהבת מהופעות בחו"ל אבל פחות מהעסקאות עם מלון מפוהק וארוחת בוקר שמתלוות אליהם. “ואיך היה באמת?” חקרתי מישהו אמיתי. "אין גימיק שקולדפליי לא השתמשו בו, מהשטיק־טריק של הצמידים המוארים ועד הבלונים", העיר.
“ופריז?” "היא הייתה באותו שבוע עיר ללא מזגנים ורחמים", אמר, "אתה מבין מה זה?". “בטח”, עניתי. הרי חייתי בתקופה שבה לא היו מזגנים, מלבד מניפות רוח של נשים מפונפנות שנופפו בהן בתיאטרון ובאוטובוסים והעירו לנו הצעירים: זוזו כבר, כי אתם מחממים את האוויר כשאתם עומדים בלי לזוז.
שיר הערות
"תעיר אותי, אבל אל תעיר לי", אמרה. פה ושם שמעתי גם הערות בונות, כמו “סע לאט” או “נסה להבין אותי, בייבי”. והיו הערות ביניים, שנאמרו בנאסטי (רשעות) כמו "היי, השמנת!". אז כמה שזה נשמע מוזר, אנחנו חשים לא פעם שאנחנו בעלים של מישהו (למשל אנשים) אבל לא חשים שכשאין לנו מה להגיד אנחנו מדברים רק כדי שיחשבו שאנחנו קיימים וחכמים נורא. בנעורינו היינו עומדים בגלידת מונטנה בגני התערוכה בתל־אביב וליד מכונות התקליטים מנסים להעיר זה לזה הערות מגדילות אגו ותחת כדי לעשות רושם על הבנות. הערנו לאלוהים והוא לא ענה. היו אז באופנה אקווריומים לדגים שדיברנו אליהם, כמו דג ושמו וונדה. וברקע הידהד שיר הערות קורע לב: אוורי באדי איז טוקינג אט מי, איי דונט היר אה וורד דיי סיינג, אונלי דה אקוס אוף מיי מיינד. ובתרגום פשוט: כולם מדברים אליי, אני לא שומע מילה ממה שהם אומרים, רק את ההדהודים וההערות בתוך ראשי.
אריק הגדול
לפני שבוע חזרתי להקליט באולפן אחרי שנתיים של ניסיונות התחמקות מהווירוס־שמירוס. וכשפגשתי באקראי את הזמרים דניאל סלומון ואסתר ראדה, שהקליטו באולפנים סמוכים (לא כצמד), נהיו שיחות והערות פתיחה וסיכום. וזה הזכיר לי שפעם־פעם פגשתי באחד האולפנים את אריק איינשטיין ונורא התרגשתי מזה. הפגישה המקרית איתו הייתה אחרי שהוציא את השיר עיתונאי קטן. זמר תשובה למעירים הערות.
הם הורגים עם המילים
משחקים בנשמה
לאן, אני שואל,
הלכה האהבה?
שברו לו את הלב
שברו את הילדה.
כך כתב. פעם אחרת העסיק את אריק באולפן שיר חדש של אלון אולארצ'יק בשם “כל הליל אני בגנך” ששמע ברדיו, והוא ביקש ממני לצלצל לאקדמיה לעברית ולברר אם נכון לומר "תשומת ליבך", שתי מילים שמופיעות בשיר, בסגול במ', או בחטף פתח. לא יודע מה הייתה התשובה שלהם. אבל כך או כך, "איזה מזל ששירים מעירים אותנו" אמרתי לו, ונדמה לי שהקשיב אז להערה שלי.
בניין קורס ונעלב
בחייה של עיר (חייב להעיר) נראים לאחרונה המון בניינים מטים ליפול. אני נוסע ומביט בהם וליבי נחלמץ (נחמץ ונופל יחד), כי אני מבין את הערת הזמן: אני עובר ואתם - עשו עם זה מה שאתם רוצים.
כשהגענו לתל־אביב בשנות ה־50 ונכנסנו לגור בבניין בן שלוש קומות חדש הוא היה פאר היצירה. והנה, עכשיו הוא כבר תחת הערת אזהרה לפני הריסת תמ"א.
אז תארו לכם מה חש בניין שעומד לקרוס, כמו שקרה בשכונה שלנו ברמת־גן, כשבדקות פינו את תושביו והקריסו את הבניין הרעוע. וכשחלפתי לידו וראיתי את חורבותיו חשתי שהוא נעלב. כן, גם בניינים נעלבים כשמעירים להם שעבר זמנם ומקן לאוהבים הם נהיים קן לחרֵבים.
הערות אחרונות
"אמא’לה פליז, אל תעירי לי", העזתי לראשונה להגיד לאמי בגיל 50. ואמא הביטה בי כלא מאמינה, איך הילד שלה קם על יוצרו. וכששני פועלים זרים מסין העבירו שקי מלט בבניין חדש והאחד העיר לשני, "אתה לא סוחב נכון את השק שלך", ענה לו השני בכעס סיני: "למה אתה תמיד חייב להעיר לי? מיינד יור און ביזנס". אולי בגלל זה הבין הראשון שהוא מפזר רעל מיותר, חזר בו, התעשת וואמר: "יודע מה? אתה צודק". ולרגע נהיה שקט בעולם. הומניזם כזה של קבלה האחד של השני.
רגע דומה היה כשחתם ליאונרד כהן בהיסח דעת על מסמך שבו ויתר על זכויות השיר המצליח שלו "סוזאן". כי אפילו כשהבין שהוא בחורבן פיננסי, ניחם את עצמו בהערה הבאה: "איכשהו ראוי שלא אהיה הבעלים של השיר, כי השיר כבר היה שייך לכולם".
אז אולי קבלה האחד של השני, זה בדיוק מה שחסר לנו בעולם שבו אנשים מעירים כל כך הרבה הערות־חורבן מיותרות זה לזה. "אתה צריך קבלה?" שאלה המלצרית. "בטח", עניתי ויצאתי שוב לרכב כשאני משתדל לעשות את זה במקומות הנכונים, כדי שלא אחטוף הערה שמבאסת את היום מאיזו גברת או אדון, רכב נוסע, או פוטין והערת הנו־נו־נונו שלו לישראל.
