עלילת הסרט "פלזנטוויל" מתמקדת בפנטזיה שלא מעט מאיתנו מכירים מקרוב: שני תאומים, דייויד וג'ניפר, מוצאים את עצמם חיים בתוך סדרת טלוויזיה נערצת (לפחות על אחד מהם). במקרה של הקומיקאי והשחקן אוראל צברי אפשר לומר שהפנטזיה הזאת הפכה למציאות. בתור ילד שצפה בעיקר בסדרות עבר של הטלוויזיה החינוכית, בין היתר בשנים בה המשפחה שלו שהתה בשליחות באירופה, הוא דמיין את עצמו שם, בצד השני של המסך. הוא צפה ב"בחדר של חני" ונסחף ללופים של "פרפר נחמד", בהמשך הוא גמע באדיקות פרקים של "רוקדים עם כוכבים" ו"גולסטאר" וחרש על "ארץ נהדרת" ב-DVD.
כל זה אולי לא היה ראוי לאזכור אלמלא העובדה שהיום ההוא, שצברי פינטז עליו, אכן הגיע. אחרי תקופת הרצה כאושיית רשת האיש מצא את עצמו חולש על שלל פרויקטים בטלויזיה ובקולנוע: הוא שיחק ב"שבאבניקים", מצא את עצמו מתחכך עם סלבים ב"גולסטאר" במרוקו, פיזז אל המקום השישי ב"רוקדים עם כוכבים", גילם את משה רבנו במחזמר "החבדניקים" בתיאטרון הקאמרי והדובדבן - הסתחבק עם פאנל הכוכבים של "ארץ נהדרת". אבל המציאות לא עצרה שם וצברי ממשיך את הלופ: בסדרת המחזמר החדשה והמצוינת של החינוכית, "הסדרתיים", שעוסקת - הפתעה! - בזוג שכנים בגיל העשרה שנשאבים דרך המסך אל סדרת טלוויזיה שמתרחשת בבית ספר, צברי מגלם את המנהל. היקום קורס לתוך עצמו, אבל בסטייל.
מתוך "הסדרתיים"
(באדיבות אן חינוכית, שנהר הפקות)
בעצם מהות חייך היא כניסה לתוך הטלוויזיה.
"ממש", מודה צברי בראיון ל-ynet. "בתור ילד ראיתי המון טלוויזיה אבל רק ב'חינוכית'. לא היו לנו כבלים בבית, ההורים שלי היו דתיים אבל זה היה יותר בגלל ש'כבלים זה הרבה כסף', יותר קמצנות מאשר דתיות. אז גדלתי על 'שאלתיאל קוואק', 'מרקו' ו'פינוקיו'. אין פרק של 'פרפר נחמד' שלא ראיתי בתור ילד, אמא שלי הקליטה אותם על קלטות וידאו וראיתי אותם בלופים. עדיין יש לי אותם על קלטות והמרתי אותם לדיגיטל כדי שהילד שלי בעזרת השם גם יוכל לצפות.
"אמא שלי לקחה אותי פעמיים ל'בחדר של חני', אבל זה היה יותר החלום שלה מאשר שלי, היא מעריצה שלה, משהו לא שפוי. אז פעם אחת הלכתי לחגוג יומולדת שמונה, ושנה אחרי זה הייתי בתוכנית ביום הזיכרון ליצחק רבין כי ההורים שלי התפללו ועדיין מתפללים בבית כנסת ברחובות על שם יצחק רבין. עכשיו אני סוגר מעגל עם החינוכית".
אמא שלך הכניסה אותך לתוך הטלוויזיה.
"לגמרי. ככה נוצרה האהבה שלי למשחק, וזה גם היה החיבור שלי לארץ כשגרנו בחו"ל. בכל פעם שאנשים הגיעו לבקר הם הביאו איתם DVD של 'ארץ נהדרת', ולא היה מערכון שלא היכרתי בעל פה, מבחינתי מה שקורה היום זה הגשמת חלום שלא יכולתי אפילו לדמיין".
את צילומי העונה הנוכחית גם היית מתקשה לדמיין. הם קרו תוך כדי שירות מילואים של יותר ממאה ימים רצופים.
"נכון. היה לי הכבוד להיות עם החיילים והמפקדים שעוד שירתו איתי בסדיר. זאת גם הייתה קצת כאפה לחזור להיות חייל. בתחילת המלחמה סגרתי תשע שבתות רצוף כי כל פעם יצאתי לאפטר, צילמתי 'ארץ נהדרת' וחזרתי".
איזה דיסוננס, מהצבא ל"ארץ נהדרת".
"ממש, אבל זה היה מספק להיות חלק מהמאמץ המלחמתי הזה. בתחילת המלחמה ממילא הכול התבטל אז זה לא שהייתה לי חלופה יותר טובה, רק לשבת בבית לראות חדשות ולהיכנס לדיכאון. ב-8 באוקטובר עליתי לצפון, היה לי פטור ממילואים אבל אמרתי להם שאני מגיע אחרת אני משתגע, וסיון, אשתי, עברה להורים שלה".
"הייתי ממש בלחץ שסיון תלד כשאני בגיאורגיה, אבל היא חיכתה לי"
ב-30 שנות החיים שלו הספיק צברי לדלג בין לא מעט עולמות, לא רק אלה שקשורים למסך. הוא נולד למשפחה דתית ברחובות, לאב ממוצא תימני ואמא צרפתייה שעלתה לארץ בגיל 18. כשהיה בן תשע יצאה המשפחה שלו לשליחות לבלגיה ולצרפת, שם הוא סיגל לעצמו גם את השפה הצרפתית. בארץ הוא למד בישיבה תיכונית, לימודי ערבית הסלילו אותו אל שירות בחיל המודיעין ואחרי השחרור המשיך ללימודי מזרח תיכון ומדיניות חוץ שמונפו לעבודה במשרד הביטחון. אבל בשלב מסוים עולם הבידור הטה את הכף, הגזרה הביטחונית הפסידה עילוי אבל הרוויחה חיקויים קורעים של עומר אדם.
בימים אלה צברי ממשיך לפדות את הקופון שהעניק לו הכישרון שלו - לא מזמן הוא חזר מצילומים בגיאורגיה לסרט ההמשך ל"ההילולה"; בחנוכה הקרוב הוא יקח חלק בפסטיגל, הוא ממשיך להעלות מופעי סטנדאפ ובתוך הלו"ז הצפוף הזה אמורה להשתלב לידת הבן הבכור שלו ושל אשתו, השחקנית והמדובבת, סיוון תם. הם הכירו לפני חמש שנים כשחברה משותפת העלתה סרטון של צברי, המשיך בהוספה הדדית הודות לדוד פייסבוק הטוב והיום הם סוגרים שנתיים כזוג נשוי.
"הייתי ממש בלחץ שסיון תלד כשאני בגיאורגיה, אבל היא חיכתה לי", הוא מחייך. "התאריך המשוער שלה היה אמור ליפול על הפסטיגל, אבל הפסטיגל נדחה. אני הודעתי לו כבר מתי הכי מתאים לי, ושביום חמישי היה היומולדת שלי והוא מוזמן להגיע ביום הזה, אבל הוא החליט לחכות".
רצית ילדים כבר הרבה זמן?
"לא הייתי אומר. אנחנו יחסית צעירים, סיוון בת 29, אבל אני שמח שזה קרה. אני בא מבית דתי, החברים הכי טובים שלי עד היום למדו איתי בישיבה התיכונית ברחובות. אנחנו עדיין נפגשים וכולם כבר עם שניים-שלושה ילדים. גדלתי לתוך זה שזה הגיוני שיהיה לך ילד כשאתה צעיר, אבל חיכיתי לאשה הנכונה והיא הגיעה. התכנון של סיוון היה להיכנס להריון לקראת הקיץ אבל זה קרה קודם. יש ביייבי בום מטורף עכשיו עם כל הגברים שחזרו ממילואים, גם אני הייתי במילואים וחזרתי אז כנראה שאני חלק מהסטטיסטיקה".
יש לך חששות מלהביא ילד בתקופה כזאת?
"כן, זאת לא תקופה אידיאלית אבל כמעט אף תקופה במדינה שלנו היא לא אידיאלית. ברור שזה מעסיק אותי - מה נעשה כשתהיה אזעקה? אין לנו מרחב מוגן. כשזה רק אני וסיון - סבבה, אנחנו מסתדרים. אבל כשיש ילד שאתה דואג לביטחון שלו זה מלחיץ. אבל אין ברירה. אלה החיים שלנו. תמיד אחרי תקופה רעה מגיעה תקופה טובה יותר ואני מאמין שהיא תגיע, לא יכול להיות שיהיה פה רק רע".
אתה בתקופה בחיים שהקריירה שלך מתחילה להתפרש, ואלה שני דברים מאוד גדולים שקורים יחד.
"אנחנו מתכננים שברגע שהוא יוולד נעבור לגור חודשיים אצל ההורים שלה, כי אני לא רוצה שהיא תהיה לבד עם ילד בבית כשאני בקושי נמצא. יש אתגרים ואני רוצה להאמין שאני אמשיך לעבוד ויהיו עוד אתגרים, אבל יש לי אישה מדהימה שמבינה את הסיטואציה ואני רוצה להאמין שנצליח. אני רוצה להיות שם, לחזור מההצגות ולהיות איתה. כבר לא נישן הרבה בפסטיגל הזה".
כשאנשים הופכים להיות הורים, לפי החוויה שלי, הם בעצם עוברים למין יקום מקביל.
"זה מאוד מעסיק אותי ואת סיוון, איך תיראה הזוגיות שלנו עם ילד? איך שומרים על החברות הטובה הזו שקיימת ועל האהבה הזו כשנכנס פנימה גורם שלישי? זה יהיה אתגר בטוח, החיים הם לא מחזמר בברודווי".
אתה מדמיין לעצמך איזה אבא תהיה?
"בעיקר רוצה להיות אבא פעיל, אבא מצחיק. אני בונה על זה שהוא ירצה לבוא איתי לצילומים, לפסטיגלים. אני מאוד מקווה שיהיה לי את כוח הרצון לדבר איתו בצרפתית, למרות שלפעמים זה מרגיש לא-טבעי. איתי אמא שלי לא דיברה צרפתית אבל בגלל שגרנו תקופה בחו"ל למדתי את השפה, ואני מבין את החשיבות של עוד שפה. הצרפתית שלי טובה, אני צופה בסרטים וסדרות ואני מדבר טוב, אבל זה לא פשוט כי סיוון לא מדברת צרפתית. זאת תהיה השפה הסודית שלנו או שהיא תלמד תוך כדי, לא תהיה לה ברירה".
באיזה מובן עוד שפה זה נכס?
"אני חושב על זה במובן של המשחק. אני שואף לעשות תפקידים בצרפתית או בערבית, להשתמש ביכולות שלי. ובלי קשר, זה שאני יודע צרפתית גרם לי להבין יותר טוב אנגלית, אני מסתדר בספרד ובאיטליה כי אלו שפות דומות. שפה אחת מגבילה אותך. סיוון, למשל, מדברת שפת אם אנגלית. הילד ידבר ג'יבריש בעזרת השם".
אתה חושב על זה בהקשר של האפשרות שיום אחד הוא יגור במקום אחר?
"אם הוא ירצה, אז כן. אני אחרי הצבא הלכתי לעבוד חצי שנה בחו"ל, באתר סקי באלפים. סתם, כחוויה. לא ראיתי את עצמי גר בחו"ל. גם שלוש השנים שגרנו בחו"ל היו בשליחות, למדתי בבתי ספר יהודים וההורים שלי לא חוו את זה כירידה מהארץ. אבל זה שאני דובר עוד שפה פתח לי המון אופקים, דברים שראיתי, תרבויות אחרות, זה הפך אותי לאדם הרבה יותר פתוח.
8 צפייה בגלריה
"אני לא רואה את עצמי גר במדינה אחרת, במיוחד כשכבר חוויתי את זה". אוראל צברי
(צילום: אמיר מאירי)
"אישית אני לא רואה את עצמי גר במדינה אחרת, במיוחד כשכבר חוויתי את זה. אני רואה איך הרבה אנשים שחיים בחו"ל מפתחים לעצמם קהילות של ישראלים, וזה לא מקרה. צריכים את החיבור הזה ואני חוויתי את זה כבר בתור ילד. בסוף, כמה שיש פה בלגאנים וצרות ולא תמיד טוב, שום דבר לא משתווה למנטליות הישראלית שלנו על כל חסרונותיה. יש אחווה שלא קיימת בחו"ל, לא משנה איך תהפכי את זה".
"אני נכנס הרבה לטלגרם של הערוצים הלבנוניים ואל ג'זירה, ככה אתה מבין מה הם חושבים"
בשליטה שלו בשפה אחרת, ערבית, יכולתם להיווכח במסגרת הפינות שעשה ב"זה לא אולפן שישי", תוכניתם של ארז טל וישראל קטורזה. צברי, נחוש להביא שלום עם האומה הערבית, נהג להתקשר לאזרחים בצד השני של הגבול, בעלי מסעדות, בעלים של חנות נשק, האדם הפשוט ותאב החיים השקטים. צברי ניסה לשכנע אותם למכור לו נשק או לשלוח לו אוכל עבור חיילים ישראלים שמגיעים לאזור. צברי, שעד אז בעיקר האזין או קרא בערבית, הפתיע את עצמו כשגילה שהוא גם מדבר לא רע. "החלום שלי זה לעשות תפקיד בערבית", הוא מתוודה, "צריך להצדיק את התואר הראשון שלי במזרח תיכון ומדיניות חוץ. כששואלים אותי מה אני אעשה עם התואר הזה אני אומר שיום אחד אני אשחק ב'פאודה'".
אין לך עם מי לדבר ביומיום בערבית.
"לא. ואני חושב שאם היינו יודעים ערבית זה היה עוזר לנו בהרבה דברים. כשאתה לא מבין את השפה של הצד השני קשה לך מאוד להתנהל מולו. אנחנו רואים את זה במלחמה - כשאתה לא מבין את השפה אתה לא מבין את המנטליות. לא מבין למה הם שונאים אותך, למה הם פתחו נגדך במלחמה. במצב כמו שלנו, בקונפליקט של 76 שנה מול הצד השני ואולי יותר, מאוד חשוב להבין את המנטליות הזאת, קודם כל מסיבות ביטחוניות ואולי זה יהיה גשר להבנה בהמשך".
הידיעה שלך את הערבית עוזרת לך להבין את הצד השני?
"כן. כשהמחבלים למשל נכנסו לארץ, הם נכנסו עם כל מיני כתבי דת ודברים כאלה. אם אין לך את היכולת להבין מה כתוב בהם, אתה לא מבין את המוטיבציה שלהם, את הרציונל. כי יש להם רציונאל, הוא שלהם. זה לא נותן את כל הרקע אבל זה עוזר. זה גם משמש אותי לפעמים.
"כשנסעתי לברלין בקיץ האחרון לקח אותי משדה התעופה נהג ממוצא מוסלמי, וזה היה מלחיץ. ראינו מה קרה באמסטרדם עם נהגי המוניות. בהתחלה דיברתי איתו באנגלית במבטא צרפתי, ואחר כך הוא לוקח אותי ברחוב שכל המסעדות שם של ערבים עם דגלי פלסטין. אני שואל אותו, 'איפה אנחנו?' במן היתממות והוא עונה לי 'ערבא סטריט', הרחוב של הערבים. אז התחלתי לדבר איתו בערבית, המצאתי לעצמי סיפור כיסוי, באמת חשתי את עצמי 'פאודה'. סיפרתי לו שאני מלבנון וזה עבד, הוא האמין. למזלי הוא היה סורי ולא לבנוני, אחרת הוא היה עולה עליי".
קורה שאתה נכנס לאתרים בערבית לקרוא מסקרנות?
"כן, אני נכנס הרבה לטלגרם של הערוצים הלבנוניים או אל ג'זירה. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אוהב, אבל בכל פעם שהיה נאום של נסראללה ועכשיו של המחליף שלו, אני רואה את זה בשידור חי בערוצים הלבנוניים. ככה אתה מבין כמה הכול מפוזיציה. זה גם מה שקורה בעולם. לא משנה כמה אתה מבין מי הטוב ומי הרע, מבחינתם זה הפוך - אתה הרע. אנחנו בצד שהותקף אבל הם חיים סיפור אחר לגמרי, וכשאתה נכנס וקורא, אתה מבין מה הם חושבים.
"לפעמים זה קשה כי אתה אומר לעצמך שאין איך לנצח את זה. הם בטוחים בשלהם והם הרבה יותר מאיתנו. קשה מאוד להשפיע על דעת הקהל כשאתה מיעוט. לפעמים נדמה לי שאם הייתי בצד שלהם, בסוף הייתי משתכנע מהדברים הנוראים שהם אומרים. אתמול ראינו את הסרט 'מרשעת', אמרתי לסיון שזה סרט פרו-פלסטיני, זה סרט שמנסה להלבין את הרעה, לספר את הצד של המכשפה הרעה ולהציג אותה כאילו היא הטובה. וגם המכשפה היא ירוקה".
תדבר עם הילד שלך ערבית?
"אולי קצת, אבל נתחיל מצרפתית".
מה אתה חושב על דובר צה"ל בערבית, אביחי אלדרעי?
"אני מאוד מעריך אותו, הוא מקצוען. מה שמדהים זאת ההבנה הכל-כך מדויקת של הרחוב הערבי, בגלל זה הוא מצליח להגיע אליהם והם מעריצים אותו. הם מתייחסים יותר לדברים שהוא אומר מאשר מה שהממשלה הלבנונית אומרת. זה נראה לנו מצחיק כי הוא עושה את זה בחן, וכל דבר ששונה מצחיק אותנו, זה שונה, זה אותנטי, גם ההורים שלי מצחיקים את הקהל כי הם אותנטיים".
אלה קטעים שנכנסו לך לסטנדאפ?
"בטח. אני מדבר שם על איך אבא שלי, תימני ממרמורק, הסתדר שם בלי שפה. על הדיסוננס של אבא תימני ואמא צרפתייה, על המשקל שלי, על כל החיים שלי. אנשים מכירים מהסטורי את ההורים שלי אז יש להם אימג' שלהם כשהם באים להופעה. אני מספר על 'החדר של חני' או הפעם ההיא ששברתי את היד של מרגי בפסטיגל. כבר מצחיק, לא? אני אוהב שדברים שקרו לי הופכים לסיפורים מצחיקים ואני שומע את הצחוק. זה הכיף בסטנדאפ, שיש לך את המוצר שהוא שלך. כל הסיפורים שקרו לך הם ייחודיים לך. יכולות להיות בדיחות אוניברסליות אבל את החומר שלי אי-אפשר לראות אצל אף סטנדאפיסט אחר".
"אני מתבאס כשבגד שאני רוצה לא עולה עליי, אבל לא מעניין אותי אם רואים אותי כשמן"
לפני שלוש שנים, בריאיון שנתנה ל"לאשה", סיפרה סיון תם על חוויותיה כתורמת ביציות בשלושה סבבים שונים ודיברה גם על האופציה לילדים משותפים לה ולצברי. "אני לא אביא לו ילדים עד שהוא יוכל גם לטפל בהם", אמרה, "אמרתי לו את זה חד-משמעית". תם אמרה את הדברים בהקשר לנושא שעולה לא פעם בראיונות עם אוראל, נושא שהוא מדבר עליו בפתיחות וגם משרבב אותו לסטנדאפ שלו: המשקל.
"היא אמרה את זה", מאשר צברי. "לפני שלוש שנים, ואנשים משתנים. מאז עשינו תהליך של ירידה במשקל והיא ראתה שיש לי את היכולת. זה נכון שזאת מלחמה שלא תיגמר. אני מאוד משתדל לעשות ספורט, כבר חודשיים-שלושה אני משתדל להקפיד על לפחות פעמיים שלוש בשבוע, בהליכות או בחדר כושר, אבל האוכל הוא המכשול.
"במקצוע שלי זה מאוד קשה כי אף פעם אין לי שגרה. אפשר להיות שבועיים בצילום סרט, לקום כל יום בחמש בבוקר ועל הסט יש כל כך הרבה שוקולדים, ושבוע אחרי זה אתה חופשי אז אתה הולך כל בוקר להתאמן. ב'רוקדים' ירדתי 17 קילו כי הייתה לי מטרה והפסקתי לאכול דברים משמינים".
דיברת על זה שהמוטיבציה העיקרית שלך היא בריאות.
"כי אני רוצה להיות בריא, לא בא לי על המחלות שמלוות השמנה, זה מה שמעסיק אותי. ואני מקפיד להיבדק ולוודא שהכול בסדר. הנראות והפיזיות היא באמת לא פקטור משום בחינה. הדבר היחיד שאני מתבאס ממנו הוא כשבגד שאני רוצה לא עולה עליי, אבל לא מעניין אותי אם רואים אותי כשמן".
אתה נהנה מאוכל.
"מאוד. תמיד. הבעיה שלי הרבה פעמים היא הכמויות, לדעת לאכול שני שניצלים ולא שישה, שם אני נופל. וכוח הרצון שאני מדבר עליו זה לדעת להפסיק ומתי לסתום. כשיגיע התינוק נראה אם אני אקום בלילה וארגיש שאני חייב לאכול משהו או שאני אצא איתו לטיול בלילה ואעשה הליכה".
אתה מתעסק בפסיכולוגיה מאחורי זה?
"לא מספיק. הייתי רוצה ללכת לטיפול. אני תמיד משליך את זה על אמא שלי, א' כי זה הכי קל וגם כי היא באמת החדירה לי בתור ילד שאני שמן ושאני צריך להפסיק לאכול. אני מסתכל על תמונות שלי מהתקופה ההיא, אני לא רואה שם ילד שמן. יש בחור מלא שנראה ממש סבבה, וכל הזמן אני תוהה - אם לא היה לי את "התוכי" הזה במודעות שאומר שאני שמן, אולי בבגרות זה היה מתאזן והייתי נהיה ממוצע. אולי זה תירוץ ואולי זה משהו שאני צריך לפתור עם עצמי. שני ההורים שלי תמיד היו שמנים, אמא שלי רזתה מאוד כי היא עשתה ניתוח לקיצור קיבה לפני די הרבה שנים. היום היא דוגמנית. היא שומרת על זה הרבה שנים".
כשאמא שלך אמרה לך שאתה שמן גם היא היתה בעודף משקל?
"כן. ועכשיו היא מטמטמת אותי לעשות את הניתוח".
אתה אומר הרבה בעזרת השם. איפה האמונה נוכחת היום בחיים שלך?
"אני עדיין אוכל כשר, שומר חלב ובשר, וקידוש ובית כנסת ביום שישי. מדי פעם אני הולך למי שהיה המחנך שלי בתיכון לשיעורי תורה. יש אנשים שיוצאים בשאלה ומתנערים לחלוטין מהדת, זה לא המקרה שלי. יש דברים שאני פחות מסכים איתם אבל האמונה קיימת ונוכחת. בעיניי היהדות שלנו היא המהות שלנו פה במדינה, אחרת באמת למה לא אוגנדה?"
למה לא באמת?
"אני מחובר לדת ולזהות היהודית שלי, בעיקר כי גרנו בחו"ל. אמא שלי עלתה לארץ מצרפת בגיל 18, אז יש לי את ההבנה של מה זה אומר להיות יהודי בחו"ל, באירופה. זה לא כיף. יש לנו מדינה, היחידה בעולם ששייכת לעם היהודי, ולדעתי זה הולך ביחד עם הדת. אני לא בעד כפייה דתית או דברים אחרים שאני רואה שאנשי דת עושים, אבל את הדת עצמה אני מאוד מכבד.
8 צפייה בגלריה
"יש בי את המוכנות להקשיב לאנשים ורבנים גם אם אני לא מסכים איתם". אוראל צברי
(צילום: ענת מוסברג)
"יש בי את המוכנות להקשיב לאנשים ורבנים גם אם אני לא מסכים איתם, גם אם לא את הכול אני איישם. אני מאמין שצריך גם כבוד לצד החילוני מצד אנשי הדת, אבל אין לי את החרדה של אנשים שמגיעים מחוץ לדת. אני מאמין שהרבה דברים פתירים בעזרת דיאלוג, שלא קורה. אם הוא יקרה, נהיה במקום אחר".
אתה בעצם מגיע מכל העולמות.
"בדיוק. אני הרבה פעמים נמצא בקונפליקט כי אני מרגיש שאני מבין את כל הצדדים שרבים, את הטענות של הצד הזה ושל הצד השני, ואני חושב שכל אחד מהם צודק במשהו. לפעמים אני קרוע כי אני לא יודע עם מי אני מסכים יותר".
ואתה החוליה המחברת.
"הבעיה היא שלא תמיד רוצים להתחבר, זאת הצרה שלנו".
