ב-3 ביולי יחגוג טום קרוז 60 שנות קיום. לא שהייתם מנחשים את זה לפי איך שהוא נראה ב"אהבה בשחקים: מאווריק", סרט ההמשך ללהיט הפריצה שלו מ-1986. בסצנה ספציפית אחת, שבה קרוז, ללא חולצה, משחק פוטבול בחוף הים עם חבורת הטייסים שהוא מאמן, כבר תצטרכו לשפשף את העיניים. "הוא ערפד", העיר מישהו מהצופים בקולנוע למראה הפיגורה הקרוזית המסוקסת שמקפצת על החול בינות לשלל שרירים משורגים, צעירים ממנו בשניים או שלושה עשורים. וואלה, יש מצב. באמת קצת חיוור.
אהבה בשחקים: מאווריק - טריילר
עבור קרוז, "אהבה בשחקים: מאווריק" מהווה סיבוב ניצחון. ארבע שנים חלפו מאז סרטו הקודם, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", שזכה לשלל שבחים והפך לסרט המצליח ביותר בזיכיון הנמשך, עם הכנסות של יותר מ-791 מיליון דולר בקופות הקולנוע. ב-2023 צפוי לעלות על האקרנים הסרט הבא בזיכיון, שבעצם יחולק לשניים (השני יעלה ב-2024), וגם הוא ישבור קופות. בדיוק כמו ש"מאווריק" צפוי לשבור קופות, למרות שבכורתו נדחתה שוב ושוב בשל משבר הקורונה.
הסיבה לכך איננה מעמדו המיתי של הסרט המקורי, שהיה להיט אייטיז גדול ואייקוני, אבל בהחלט לא משהו שהצופים כססו ציפורניים לקראת המשכון שלו. למעשה, עד להקרנות הפומביות הראשונות של הסרט המטופש להדהים והסוחף לחלוטין הזה, שהתקבל בהתלהבות רבה ומפתיעה על ידי המבקרים (בכל זאת, כל חתיכת דיאלוג ממנו נשמעת כאילו נכתבה בידי בוט עם לקות שכלית), הפרויקט כולו נתפס כמשהו מעט תמוה. "אהבה בשחקים" התיישן קשות, והרוח המאצ'ואיסטית-ג'ינגואיסטית שלו לגמרי איננה ברוח הזמנים הנוכחיים. מי לעזאזל ירצה לראות המשכון שמגיע 36 שנה לאחר מכן? ועוד בכיכובו של מי שלפחות מבחינה כרונולוגית, יכול היה להיות הסבא של פיט "מאווריק" מיצ'ל, גיבור הסרט המקורי?
ובכן, כנראה שכולם רצו את ההמשכון הזה, אפילו אם הם לא ידעו. והעיקר הוא שטום קרוז רצה אותו, וטום קרוז בדרך כלל מקבל את מה שהוא רוצה. רגע לפני שהוא נכנס לעשור השביעי של חייו, קרוז הוא עדיין כוכב קולנוע ענק, מאסיבי, בוהק למרחקים, אחד הגדולים שידע המדיום. וזאת למרות שלל הפרסומים השליליים שנקשרו אליו במהלך השנים, הפאדיחות הפומביות, והנפילות הלא מעטות שידע במהלך הקריירה שלו. במובן הזה קרוז הוא סופרסטאר כמעט טפלוני, שום דבר לא מצליח להידבק אליו, לא לאורך זמן, לא מספיק בשביל להרחיק את ההמונים מקופות הכרטיסים לסרטיו. אז מה בעצם הסוד שלו?
לרקוד על שתי חתונות
כמעט מהרגע הראשון, סומן קרוז ככוכב עולה בשמי הוליווד. קומדיית הנעורים "שעשועים מסוכנים" מ-1983 הייתה הסיפתח האמיתי שלו, ואחריו, בטרם עטה עליו את מדי טייס הצי האמריקני, הספיק להשתתף בסרטים של אגדות כמו פרנסיס פורד קופולה ("נערי הכרך") ורידלי סקוט ("אגדה"). אולם "אהבה בשחקים" היה הכרטיס המובהק שלו לביג טיים – הבלוקבאסטר הראשון מיני רבים שקרוז ינפק במהלך חייו, וזה שיגדיר את הפרסונה הקולנועית שלו.
סרטו של טוני סקוט המנוח (שלזכרו מוקדש "אהבה בשחקים: מאווריק") הציע לצופיו קוקטייל משכר של אקשן תעופתי עוצר נשימה, אימג'ים מפולטרים ומסוגננים שנראו כאילו נלקחו מפרסומת לבושם, ושלל זכרים צעירים, יפים ומלאי טסטוסטרון המנהלים ביניהם יחסי אחווה/יריבות בניחוח הומו-אירוטי (שהפך לזועק יותר בחלוף השנים, מתוקף העיון הפוסטמודרניסטי בו ובדומיו). הדיל כולו היה צ'יזי, מטופש ומופרך מכדי מילים, ולגמרי אי אפשר היה לעמוד בפניו. צופי הקולנוע של 1986 נהרו לבתי הקולנוע, ועם הכנסות של יותר מ-357 מיליון דולר, הפכו את הסרט למצליח ביותר של 1986, ואחד מהסרטים המגדירים של האייטיז, תופעת פופ של ממש.
אלא שבנקודת הזמן הזו, בגיל 24 וכשכל העולם מונח לרגליו, החליט קרוז שהוא רוצה קצת יותר מזה, קצת יותר מלהיות כוכב קולנוע ענקי: הוא רוצה להיות שחקן מוערך. הרצון הזה ילווה אותו במהלך חלקה הראשון של הקריירה שלו, שהתאפיינה בבלוקבאסטרים מהזן שהתווה "אהבה בשחקים", אך גם בתפקידים מאתגרים בסרטים של כמה מהבמאים הדגולים שידע המדיום.
מסוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, קרוז נע בין סרטים אולטרה-מסחריים כמו "קוקטייל" הקליל והאוורירי, לבין תפקידים מורכבים כמו זה שביצע בדרמה "איש הגשם" (שם היה טוב יותר מדסטין הופמן, שלקח בסוף את האוסקר על תפקידו, בעוד קרוז לא זכה אף למועמדות), או "נולד בארבעה ביולי". ב"ג'רי מגווייר" הוא היה חשוף ופגיע, ב"מגנוליה" פסאודו זכר-אלפא פתטי, וב"עיניים עצומות לרווחה", שאליו לוהק על ידי לא פחות מסטנלי קובריק האגדי, גילם יאפי חרמן ומבולבל. אבל קרוז ביקש לרקוד על שתי החתונות, כאמור, כך שבין לבין הבליחו גם סרטי "משימה בלתי אפשרית", שאפשרו לקרוז להיות שוב גיבור-על קולנועי, רב תושייה ובלתי פגיע.
אך בשנים האחרונות, וספציפית בעשור האחרון, קרוז מתרכז אך ורק בסוגה השנייה, המסחרית – סרטי פעולה ומד"ב רבי-תקציב המיועדים לקהל גדול ככל האפשר. מלבד סרטי "משימה בלתי אפשרית" שהמשיכו לטפטף במהלך התקופה, כיכב קרוז גם בצמד סרטי "ג'ק ריצ'ר", "אבדון", "קצה המחר" ו"המומיה". בזה האחרון, כבר נשמעו מכל עבר תלונות על עובדת ליהוקו של קרוז, שהיה כבר בן 55 כשיצא הסרט, לתפקיד שבאופן ברור דרש שחקן צעיר יותר – ועוד לצד שחקנית (אנאבל וואליס) הצעירה ממנו ב-22 שנה. הפרויקט, שאמור היה להזניק את היקום המשותף של סרטי המפלצות של יוניברסל (איש הזאב, פרנקנשטיין, ד"ר ג'קיל וכו'), קרס בקופות וקבר את שאיפות האולפן.
אבל שנה אחרי "המומיה" הפציע קרוז ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות", ריסק את הקופות, כבש מחדש את לבבות צופיו והוכיח שגם כישלון מונומנטלי לא יכול לעמעם את ההילה הבוהקת שלו ככוכב קולנוע. "אהבה בשחקים: מאווריק", על הטריפ הנוסטלגי וליטרת האקשן המשובחת שהוא מציע לצופיו, רק יחזק את ההילה הזו – ואין ספק שצמד סרטי "משימה בלתי אפשרית" הבאים יעשו את אותו הדבר. והבחירה הזו, להתרכז בגילו הנוכחי דווקא בסוגה שעל פניו מיועדת לכוכבים צעירים ממנו, היא בחירה מושכלת שמבטאת את החושים החדים של קרוז בכל הנוגע לטרנדים הוליוודיים בולטים.
הקולנוע הוא הבית
עיון זריז במבחר סרטי האקשן של השנים האחרונות ממחיש שקרוז נמצא בחברה טובה. מקיאנו ריבס בן ה-57 שמפצפץ גולגולות בווירטואוזיות בסרטי "ג'ון וויק", דרך סילבסטר סטאלון בן ה-75 שמצא חיי אקשן חדשים והצלחה קופתית בסרטי "בלתי נשכחים" (הרביעי בסדרה אמור לצאת במהלך השנה), ועד לליאם ניסן בן ה-69 שמשחרר סרטי אקשן בקצב שבו רוב האנשים בני גילו משחררים נפיחות כשהם נרדמים בפיג'מה מול הטלוויזיה, קולנוע האקשן ההוליוודי הנוכחי מבכר את כוכביו המבוגרים על פני הצעירים. לא רק שהז'אנר מתכחש לגילנות הטבועה בשיטה ההוליוודית, אלא שלעיתים נדמה שדווקא שם, בסרטי הפעולה, ישנה איזושהי ריאקציה ברורה לכך. איכשהו, הגריאטריה יפה להם.
במילים אחרות: בבחירות הפרויקטים שלו בשנים האחרונות, קרוז הולך על בטוח. הכי בטוח שאפשר. השטח הדגים לו שזה מה שהולך היום, שזה בסדר. זהו לא אדם שנתלה בכוחותיו האחרונים במה שהפך אותו למפורסם, אלא אדם שמעפיל מחדש לפסגות שבהם ביקר כבר בעבר, פסגות שהדרך אליהן כבר מוכרת ובטוחה. אם בעבר הרחוק הקריירה של קרוז הוגדרה דווקא בשל הסיכונים שלקח – רגע אחרי "משימה בלתי אפשרית 2" בחר להשתתף ב"ונילה סקיי" התובעני, סרט שהפך ללהיט אך ורק בשל העובדה שקרוז כיכב בו – כרגע, היא מוגדרת בשל היעדרם המוחלט של סיכונים. אפילו ההימור המסוים שהיה כרוך בהחייאת "אהבה בשחקים" אחרי כל כך הרבה זמן נשען על האובססיה התרבותית העכשווית לכל מה שנהנה מאפילו שמץ של נוסטלגיה. קרוז פשוט יודע מה הוא עושה, מה הוא בוחר להוציא לעולם, ואיך זה ישרת אותו. "ונילה סקיי" נוספים – שלא לדבר על תפקידים אמיצים כמו אלו שעשה ב"מגנוליה" או "עיניים עצומות לרווחה" – אפילו לא נראה באופק.
אבל ההתמקדות הנוכחית של קרוז בקולנוע הז'אנרי לא מספקת הסבר מלא למעמדו ככוכב-על גם היום, כמעט 40 שנה מאז שיצא לדרך. סרטיו של קרוז שוברים קופות בשנים האחרונות, אבל בראש הפירמידה ניצבים סרטי גיבורי-על, ובאלו טרם השתלב. על הנייר, כוכבים כמו רוברט דאוני ג'וניור, הצעיר מקרוז בשנתיים בלבד, הינם רווחיים יותר מבחינת האולפנים ההוליוודיים. אבל דאוני ג'וניור הוא כוכב רווחי מ-2008, כשכיכב לראשונה בתפקיד טוני סטארק/איירון מן של מארוול. קרוז, לעומתו, הוא כוכב רווחי כבר מאמצע שנות ה-80. יש לו פור של יותר מ-20 שנה על דאוני ג'וניור – זמן שבו התקבע בתודעה כסופרסטאר הוליוודי.
אבל יש משהו נוסף. בניגוד לכל כך הרבה כוכבים גדולים בעת האחרונה – מדוויין ג'ונסון ועד לאונרדו דיקפריו – קרוז שמר בקנאות על נאמנותו לקולנוע. הכסף הגדול בשוק הסטרימינג לא פיתה אותו, וכך גם לגבי החירות היחסית הנהוגה בשוק הזה. כוכב במעמדו של קרוז נהנה מהחירות הזו ממילא, עם פרויקטים הנתפרים לפי מידותיו, סכומי עתק המוזרמים אליהם בשל מעורבותו, וזכות המילה האחרונה בנוגע אליהם. לעיתים קרובות הוא גם מפיק אותם. ובנוגע לכסף, ובכן, עם שווי מוערך של כ-600 מיליון דולר, סביר להניח שצ'ק פתוח מנטפליקס לא בדיוק יעוור אותו.
6 צפייה בגלריה
גריאטרי, אבל לפניכם. קרוז בפוזה אופיינית, מתוך "משימה בלתי אפשרית: התרסקות"
(באדיבות yes)
ומעל לכל קיימת התפיסה שלו את עצמו. קרוז פרץ ככוכב קולנוע ושימר את המעמד הזה במשך ארבעה עשורים על המסך הרחב, ממצב את עצמו בליגה של כוכבים הוליוודיים מיתולוגיים מהעבר האגדי של עיר הסרטים – קירק דאגלס, פול ניומן, סטיב מקווין. ברמה הזו, יש בו משהו מעט מיושן ולא גמיש. עבור קרוז, לנדוד למדיום הטלוויזיוני – ומהפכת הסטרימינג המתרחשת בו – תהיה פחיתות כבוד. קרוז עושה סרטים גדולים, והוא רוצה שתצפו בהם על המסכים הגדולים ביותר שבנמצא. ואלו לא המסכים בבתים שלכם. זה עד כדי כך חשוב לו, שבעת צילומי "אהבה בשחקים: מאווריק" לקח פסק זמן קצר כדי להקליט מסר מצולם למי שתכננו לצפות ב"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" בביתם, ולשכנע אותם לבטל את מנגנון החלקת-התנועה בטלוויזיות שלהם. מדוע? כי לא כך זה נראה בקולנוע.
"זה לעולם לא יקרה" – כך אמר בשיחה שנערכה עמו במהלך פסטיבל קאן הנוכחי, כאשר נשאל אם הייתה כוונה לשחרר את "אהבה בשחקים: מאווריק" על המסך הקטן, בשל שלל הדחיות שמהן סבל הסרט עקב התפרצות הקורונה. "אני עושה סרטים עבור המסך הגדול". וזהו. אין את זה בפשוט יותר. ישחקו נא הילדים לפניו, בארגז החול הטלוויזיוני, בנטפליקס ו-HBO מקס והיתר. טום קרוז, לעומתם, רוצה שתיקחו בייביסיטר, תצאו מהבית ותקנו פופקורן עבורו. ואתם קונים.
הטורף
אבל ההתמקדות המחודשת בקולנוע הז'אנרי והנאמנות ולמדיום הקולנועי אינן סך הסיבות שמשמרות את מעמדו של קרוז כמגה-כוכב קולנוע. ישנה גם התדמית של קרוז, שכמו החיוך צחור-השיניים שלו, נותרת ללא דופי. כל השערוריות שנקשרו בשמו לאורך השנים לא הצליחו לפגוע בה. השמועות העיקשות על העדפותיו המיניות (כולל הטיפול ההיסטרי של "סאות'פארק" בנושא), ההתנהגות המטורללת בריאיון הידוע לשמצה עם אופרה ווינפרי, הריאיון עם מאט לאוור שבו תקף קרוז פסיכיאטרים ואת הכדורים שהם רושמים למטופליהם, וכמובן, נשיאת נס הכנסייה הסיינטולוגית, כמי שללא ספק הינו החבר המפורסם ביותר בה, הפרצוף התקשורתי הבולט ביותר של הדת/כת שייסד ל. רון האברד: דבר לא מצליח לפגוע בקרוז; לא לאורך זמן, לפחות. אפילו הפאדיחה האחרונה שלו, כאשר הוקלט בעת צילומי "משימה בלתי אפשרית" החדש כשהוא זועם, צועק ומגדף בשל אנשי צוות שלדידו לא התייחסו ברצינות לתקנות הקורונה על הסט, נתפסה כמשהו חיובי, עדות למקצוענותו המוחלטת, להבדיל מאשר רגע של חולשה ואובדן עשתונות פומבי.
קרוז שרד את כל אלו ועוד, כפי שהוא שורד את הכול, והסיבה לכך טמונה במדיניות הנמשכת שלו בכל הנוגע לחשיפה אישית. אם יש דבר אחד שמגדיר את האופן שבו קרוז מתנהל בתקשורת, הרי שזוהי העמימות המתמדת שהוא משמר. להוציא את המקרים שבהם נפל – אופרה, לאוור, הריאיון המשונה שנתן לדיוויד לטרמן ב-2008, כשלא הפסיק לצחקק בהיסטריה – כל הבלחה תקשורתית של קרוז נראית אותו הדבר. הוא מדבר הרבה, אבל בעצם לא אומר כלום, לא חושף כלום.
יש משהו כמעט לא אנושי באופן שבו הוא שומר בקנאות על ארשת הפנים הקרוזית הזו, על העמימות, בצורה כה עקבית. אפילו "כיתת-האמן" שהעניק בפסטיבל קאן המתנהל עתה, זו שהפכה לשיחת היום כי בכל זאת, טום קרוז, ולכו תדעו, אולי עוד נזכה ללמוד משהו חדש ומפתיע עליו – הפכה למפגן מעורר השתאות של המון מלל ללא טיפת תובנה באשר לאיש עצמו. קרוז ירה קלישאות, חייך את החיוך המפורסם בתבל, פיזר תועפות כריזמה, וזה הכול. כל מי שציפה ליותר מזה, כנראה ששכח עם מי יש לו עסק. בשליטה מוחלטת על החדר ועל עצמו, עם פוקוס של טורף, הוא לא הגיע כדי לחשוף את חולשותיו או לגלות צד אנושי, אלא כדי לכבוש. כי זה מה שהוא עושה.
ושוב אנו חוזרים לאופן שבו קרוז תופס את עצמו – תפיסה שבכוח רצון הפלדה שלו, חלחלה גם אלינו והפכה לתפיסה הרווחת כלפיו: סופרסטאר. כוכב קולנוע אמיתי, אולי הגדול מכולם, אולי האחרון מסוגו. כבר 40 שנה שטום קרוז עושה הכול כדי לשכנע אותנו בזה, והעובדה שמקץ כל כך הרבה שנים זה עדיין מצליח, מראה עד כמה הוא טוב במה שהוא עושה. הטוב ביותר, למעשה, אפילו אם הוא באמת ערפד.
