סברי מרנן היקרה, היי שלום. אין לי מילים לתאר את הרגשות המעורבים שבהם התקבלה אצלי בימים האחרונים הבשורה על עזיבתך לעולם שכולו ארכיון. על כך שהעונה השמינית שלך היתה גם העונה האחרונה, שגם כישורי השרידות שלך, כוחות בסקאלה שעד כה המדע פגש רק אצל ג'וקים וראשי ממשלה, הגיעו אל קצם. מצד אחד, שמחתי שסוף-סוף תמצאי מנוחה נכונה. שעוד זירת עימות בין מזרחים לאשכנזים ירדה מהפרק ותפנה מקום למאבקים חדשים, מטופשים לא פחות. מצד שני, נותרתי מבולבלת, בעיקר כי עדיין לא הספקתי לברר, לאיזו ישראל את משתייכת? הראשונה? השנייה? את כבר כל כך מבוגרת בשנות סדרה ישראלית, אולי כבר נולדה בינתיים ישראל שלישית? בכל זאת, יותר מ-300 פרקים ואם זכרוני אינו מטעיני, מתישהו הקפאת ביציות על הפלנצ'ה.
אחרי מות קדושים אמור, ממליץ הפסוק. אז נכון שאת עוד לא מתה (ובואי, גם לא תמותי. רק תעברי לרוץ באיזו חווה וממילא רוחות הרפאים שלך, בגילומם של אינסוף שידורים חוזרים, עומדות לשרוץ בלוח של קשת), אבל בכל זאת, אנחנו מספיק בוגרים כדי לנצל את נקודת היציאה הזאת כדי להכות על חטא ולבקש סליחה, כדי לשחרר אותך במצפון נקי ולמזער את הסיכון שתחזרי לרדוף אותנו בחלומות.
סליחה. סליחה שזלזלנו בך כל כך. סליחה שלא היינו סלחניים. אחרי הכול את בסך הכול עוד קומדיה לא מזיקה (אולי להוציא את העניין הזה של עלבונות לאשכנזים אבל זה כבר חלק מהדי.אן.איי הישראלי, לא?). סליחה שלא השלמנו עם העובדה שהפכת להצלחה מסחררת. זה הכל מקנאה. סליחה שעד הרגע האחרון נלחמנו בדעת הרוב. קטני אמונה ומתקשים לפרגן התעקשנו שמדובר באקס מכינה. את הראית לנו באבו אבוע ובקרוב שוב תצפי בנו נמקים בתימהון, הפעם על המסך הגדול. אל תשכחי להביא פופוקורן.
הרי בסך הכול היו לך כוונות טובות. רצית ליצור את המכנה המשותף הרחב ביותר, את הדבר שהכי קרוב לכדור נגד צרבת. ידעת שעיכול היא פעולה שצורכת מהגוף המון אנרגיה ולא רצית שנזרים את הרזרבות שלנו למוח בזמן הצפייה אחרי ארוחת שבת. תודה על זה. סליחה שלא הערכנו את הרצון שלך לאחד ולא לפלג, זאת כנראה הסיבה שהקפדת לייצר דמויות כמה שיותר גנריות – איפה הן גרות, לכל הרוחות? אני לא מצליחה להבין – ופיצלת אותן רק לשתי קבוצות דמיוניות, מן הארי פוטר כזה, אבל של שלייקלעך ומז'לוף במקום גריפינדור וסלית'רין.
אנחנו חייבים לך תודה על שהשארת את הדמויות שלך חד-ממדיות ולעולם לא הענקת להן עומק. יש לך כל כך הרבה אנשים על הסט, ידעת שנתקשה לזכור את המורכבויות של כולן, חסכת לנו את מאורת הארנב אבל הענקת לנו את מאורת ערב שישי, בלי קללות, בלי גסויות, בלי אלימות, בלי פוליטיקה וגם בלי פאנצ'ים אבל מי סופר. סליחה שלא הערכנו מספיק את התפקיד שלך בתרבות הישראלית. את ההקרבה שלך את עצמך לטובת הפוגה במציאות העקומה שלנו. מסתבר שקהות חושים היא לא מותרות.
סליחה שלא הערכנו את העובדה שאין תאריך תפוגה לעלילות שלך. הרי בהתחשב ביוקר המחייה ובעובדה שהמחירים הולכים רק לעלות, חשוב מאוד שיהיו לנו דברים שנוכל להשתמש בהם שוב ושוב (ושוב), ועדיין לא יראו כאילו יצאו מהקשרם. סליחה שלא הערכנו את זה שאת על-זמנית. את השמלה השחורה הקטנה שכל אחד צריך בארון הטלוויזיה היהודי שלו. אנחנו אלה שהחמצנו את הגאונות שלך, את הדרך שמצאת להפוך את המוכר לנצחי. ותודה שהשארת לנו את דביר בנדק בכמה מידות, כדי שלא נאבד כיוון לחלוטין.
סליחה שטפלנו עלייך אשמות בחוסר מקוריות. הומור עדות! איך לא חשבנו על זה קודם. זה עבד עד עכשיו ואין סיבה שלא יעבוד גם בעתיד. לפחות את עוד מצליחה לצחוק על משהו שבמציאות הוא כבר מזמן לא מצחיק. סליחה שלא פרגנו, את יודעת איך זה, ישראלים חמוצים. סליחה שבכל פעם שעלתה עוד עונה הבטנו בה נדהמים וחיפשנו דרכים חדשות לסנוט בך ולהעליב אותך.
הביקורות. הו, הביקורות. הן היו כל כך גרועות שאפילו הביקורות על הביקורות היו גרועות. למה, בעצם? למה לא יכולנו פשוט לקבל את הבינוניות העצלה שלך? אף אחד לא מושלם. מה כאב לנו כל כך? אולי העובדה שלא הצלחנו להסביר את ההצלחה. אבל את, באצילות, העלמת עין והמשכת בשלך עד לניצחון המוחלט. נשארת פה 13 שנה (ולא הייתי נותנת לך יותר מ-28 דקות!). הלוואי ונדע לאמץ את גדלות הרוח שלך בעתיד או שפשוט, ברגעי מצוקה, נדחוף את הראש למקפיא.
ניסית לעשות את זה בחו"ל. זה לא כל כך עבד אבל בסדר, למי כן? אם כולם היו גל גדות היו רק מוצאים סיבות לשנוא אותנו עוד יותר. אין מה לעשות. את ישראלית, את חלק מאיתנו. את עכשיו בפנתיאון. לעולם לא נוכל להתכחש לך שוב. את יוצאת עכשיו לדרך חדשה. אורזת את המזלגות והסירים שלך, ועוברת לממד אחר. ואנחנו מרכינים ראש בהכנעה ומודים לך על כל "אבל מה כבר אמרתי?" ו"אבל איפה הייתם? נורא דאגתי" שהכנסת לחיינו האפורים. היי שלום, נתראה בפעם הבאה כשהשיא ישבר, נשבעים לא להשמיץ אף סדרה אחרת כמו שהשמצנו אותך. וסליחה.
