החיבור בין טראומה לאומית לאובדן אישי, ובין היסטוריה לאימהוּת, עומד בבסיס סרטו החדש של פדרו אלמודובר - "אימהות מקבילות" (Madres Paralelas), שהוא גם עבודתו הטובה ביותר בשנים האחרונות. זוהי אף הפעם הראשונה בקריירה שלו שבה אלמודובר נוגע ישירות בתקופת שלטון העריצות של גנרל פרנסיסקו פרנקו ובמלחמת האזרחים הספרדית. בכך הוא מצטרף לבמאים ספרדים נוספים, כמו ויקטור אריסה ("רוח הכוורת", 1973) וקרלוס סאורה ("קריאת העורב", 1976), שעסקו בצלקות שהותירה התקופה ההיא על האומה הספרדית.
אימהות מקבילות – טריילר
ליתר דיוק, סרטו של אלמודובר עוסק בקברי ההמונים האנונימיים שהתגלו שנים רבות לאחר המלחמה. הוא נפתח כאשר ג'ניס, צלמת אמנותית (פנלופה קרוז), מגייסת את עזרתו של אנתרופולוג (ישראל אלחלדה) כדי לחשוף קבר כזה, שבו ככל הנראה טמונים שרידיו של סבא-רבא שלה. במחצית המאה הקודמת העבירה ספרד את חוק "הזיכרון ההיסטורי", שאפשר חשיפת קברי המונים של קורבנות פרנקו, וכן של מסמכים ארכיוניים - הכול במטרה לשפוך אור מלא על פשעי העבר ולהתמודד בצורה אפקטיבית עם הטראומה הלאומית.
האנתרופולוג, שנשוי לאישה חולת סרטן, הוא כמתברר אבי התינוקת שיולדת ג'ניס זמן מה לאחר מכן, ושאותה היא מחליטה לגדל לבדה. את החדר במחלקת היולדות היא חולקת עם אם צעירה מאוד, אנה (מילנה סמית), שאימה היא שחקנית שמעדיפה תפקיד ראשי במחזה של לורקה במדריד על פני עזרה לבתה הנזקקת. ג'ניס מצידה נשענת בעיקר על נוכחותה התומכת של הסוכנת שלה (רוזי דה פלמה, שפניה הייחודיות הפכו למזוהות עם סרטיו המוקדמים של אלמודובר). הגורל יפגיש שוב בין שתי האימהות הללו, בעיקר סביב גילוי מסעיר שכל מי שהנאתו חשובה לו יקפיד שלא לקרוא על הסרט בטרם יצפה בו (במקרה הזה אתם יכולים להמשיך, לא אחשוף דבר). זהו הרובד העלילתי שבו סרטו של אלמודובר מזכיר את המלודרמות ההוליוודיות של שנות ה-40, ולרגע במהלך הצפייה ניסיתי להיזכר אם אכן לא היה כבר אז סרט כזה.
אלמודובר חוזר בסרט הזה אל אחת התמות המרכזיות שלו: אימהוּת. הוא מנגיד אותה לפשיזם אך גם מציב אותה ככוח מניע אל העתיד. זוהי אימהות יחידנית שמייצגת יציבות, יכולת להישיר מבט אל העבר הטראומטי וכינונה של זהות לאומית הנעה אל עבר גאולה. תמונת הסיום של הסרט (מבלי לחשוף), שהיא אחת הנפלאות שביים אלמודובר מעודו, מסמלת את החיבור הזה שבין אימהות והישרדות, עבר והווה, זיכרון והדחקה. היא במידה רבה גם מחזירה אותנו אל סצנת הפתיחה של סרטו "לחזור" (2006), אף הוא בכיכובה של קרוז, שבה נראות נשים מקרצפות את קברי יקיריהן בבית קברות כפרי. אצל אלמודובר הנשים הן השורדות, הדמויות החזקות באמת בסיפור ההיסטורי-לאומי.
אף שהסרט נקרא "אימהות מקבילות", הרי שהתנועה המתוארת בו אינה כזו. מסלול חייהן של שתי האימהות היחידניות דווקא מפגיש ביניהן - לא רק במחלקת היולדות אלא גם בנסיבות שיופיעו שנים אחר כך. מתבקש על כן לפרש את ה"אימהות" שבשם הסרט לא כהתייחסות לשתי הנשים שבמרכזו, אלא לאימהות במובן הממשי והמטפורי - ספרד עצמה. לא ניתן לספר את הסיפור הלאומי-גברי מבלי להתייחס לסיפור האימהי-נשי, והנקודה הזו מחזירה אותנו לסרט מוקדם של אלמודובר, "אהבת בשר ודם" (1997), ואל סצנת הלידה באוטובוס, בעיצומו של שלטון הדיכוי של פרנקו, שפותחת אותו.
סרטיו המוקדמים של אלמודובר חגגו את החירות והנהנתנות שפקדו את ספרד אחרי מותו של פרנקו ב-1975. נראו בהם זונות, טרנסג'נדרים, מכורים לסמים ונזירות שובבות - מעין פסטיבל של פורקן מיני ומוסרי בעקבות שלטון הדיכוי. בסרטיו האחרונים, לעומת זאת, ניכרת חזרה אל העבר, בין אם דרך סיפורים סמי-אוטוביוגרפיים ("חינוך רע" מ-2004 שעסק בניצול מיני של ילדים בבית-ספר קתולי), או דיוקן אישי ("כאב ותהילה" מ-2019). עתה הוא כמו מבקש להראות אחריות כלפי ההיסטוריה של ארצו. בסרט הזה, החזרה אל דמותה של האם משמשת לו מקור של נחמה ואמצעי התמודדות עם העבר. כפי שכבר הציג ב"כאב ותהילה", היא זו שמייצגת את הכוח והתשוקה עבור במאי הסרטים הדואב, פיזית וקיומית, בסרט ההוא.
לפני מספר חודשים הוצג אצלנו סרטה של נעמי קאוואסה, "אימהות אמיתיות". מעבר לצירוף המקרים ולכותרת, שני הסרטים עוסקים - כל אחד בדרכו - במשמעות המושג "אם", וליתר דיוק "אימהוּת". אבל אצל אלמודובר המושג נטען גם ביחס כלפי העבר הלאומי. זה קשור בנסיבות שבהן נכנסה אנה להריון - שוב, אלה לא ייחשפו כאן - והדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם הטראומה, אל מול נכונותה ונחישותה של ג'ניס לבחון את זהותו של אבי ילדתה. על כן, "אימהות מקבילות" מזמין שלל דרכים ופרשנויות לבחון באמצעותן את הקשר שבין אימהוּת במובן הממשי והמטאפורי ללאומי.
לא התלהבתי במיוחד מסרטיו האחרונים של אלמודובר, שהתקשו לרגש אותי. כן, גם לא מסרטו האישי, הקודם, "כאב ותהילה", שלקה לטעמי בסרבול וחוסר השראה. אבל בעבודתו הנוכחית נדמה שהרגש שב להסתער - לא מעט בזכות הופעתה של פנלופה קרוז הנפלאה (שהייתה מועמדת לאוסקר ואף זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ונציה), שזהו שיתוף הפעולה השביעי בינה לבין אלמודובר. זהו סרט יפהפה על אימהוּת והיסטוריה, שכמו מסלקת מעליה את הנוכחות האבהית ומציעה שושלת של התחלה חדשה, נשית, אל מול הטראומה של העבר.
