בקצה של רחוב אליזבת ברגנר היפואי, בין שדרות ירושלים לים, נמצא בית הדפוס וההוצאה לאור הוותיק "הר-אל". היום הוא כולו ירוק. הסיבה: התערוכה החדשה של סיגלית לנדאו שמוצגת בגלריה הקטנה הצמודה אליו. לא בדיוק הלוקיישן לתערוכה שהייתם מצפים ממי שנחשבת לאחת האמניות הבולטות והמצליחות בארץ. בעיניה אגב, זה המקום המושלם להתפתח ולייצר אמנות חופשית חפה מצנזורים.
כבר מזמן שלנדאו (50) היא שם נרדף לים המלח. מאז ימי האבטיחים אי שם בשנת 2005, היא הספיקה להוריד לקרקעיתו של ים המוות עשרות חפצים - משמלת כלה, כינור ועד אופניים שהפכו לנציבי מלח דוממים. אולם בתערוכה הנוכחית, זה דווקא שירו של נתן זך, שהלך אתמול (ו') לעולמו, "מזמור שיר לירוק", המקדש את הטבע והחיים, שעומד בלב יצירתה.
"השיר נכתב במקור לבעל הגלריה יעקב הראל, שאנחנו מיודדים שנים. קיבלתי אותו לידיי כבר לפני שלוש שנים והתמודדתי איתו לאורך כל התקופה הזו בצורה כזו או אחרת. בעבר התעסקתי פה ושם עם שירים אחרים של זך, ובעבר היותר רחוק, כשהוא עוד היה במצב מתקשר ומדבר, היינו בקשר לגבי תרגום של אחד משיריו כחלק מתערוכה שהצגתי בווינה". היא מספרת בריאיון המתקיים בחלל הגלריה.
"מזמור שיר לירוק" הוא לא מהשירים שנלמדים לבגרות בספרות, ובכל זאת יש מי שמחשיבים אותו ליצירת מופת. מדובר בפואמה הגותית שזך כתב ב-2012 העוסקת ביופיו של הטבע תוך העלאת זיכרונות ההתבגרות של המשורר.
"השיר פגש אותי בכל מיני מקומות. הקשר לטבע, ההסתכלות ממרום איזה גיל, העיסוק במקורות היצירה, במה יישאר ממנה ומה יישאר מהאדם ובטרנספורמציה שיש בעולם של יוצר. זה שיר מוכר יחסית, ואני התייחסתי בו ספציפית לדברים שהרגשתי שיכולתי לבודד אותם", מסבירה לנדאו.
כמתבקש, הירוק שמופיע בשירו של זך מהדהד בגווניו בעבודות של לנדאו, כמו גם העיסוק בטבע שהוא חלק בלתי נפרד מיצירתה לאורך השנים. את העמוד שעומד במרכז החלל (אלמנט אדריכלי מקורי בגלריה) היא עטפה בחוטים בצבעים בוהקים. בתחתית העמוד נותר חלק שנשאר חשוף ומתחתיו מקטע שנארג מחדש, מה שהופך אותו, לדבריה, לסוג של נחש שמשיל את הנשל ומתחיל לגדל אחד חדש.
ויש גם את הדררות הירוקות, העשויות שעווה ומעופפות בשמי החלל או אלה מברונזה היצוקות על פדסטלים גבוהים כשבקרע הדפסי עצים על הקירות. אבל במקום יש גם טבע "אמיתי": ליד החלון, מול אור השמש המשתנה משעה לשעה, הציבה לנדאו סדרה של גלעיני אבוקדו שהנביטה, שצומחים וגדלים במהלך התצוגה. "בזמן האחרון גם בבית אני מתחילה ללמוד ולהתעסק בטבע בתוך הבית, כל העניין עם הנבטות האבוקדו הגיע משם", היא מספרת.
אחד המיצבים המרכזיים בתערוכה הם אובייקטים שנראים כמו פרחים גדולים בצבעי ירוק-כחלחל. "זה בטח יעורר אצל רוב האנשים אסוציאציה של צמחים טורפים כמו ב'חנות קטנה ומטריפה'" אומרת לנדאו, "אבל למעשה אלה דימויים של צמח שנקרא 'ירוקת החמור' או 'יריקת החמור', צמח שאם הוא בשל ומזיזים אותו, הוא 'יורק' את הזרעים שלו. יש בו משהו מאוד מדע-בידיוני והצורה שלו גם מזכירה את הגלעינים של האבוקדו ואת הצורות האובליות של עבודות הקרמיקה המוצגות בתערוכה. בסוף הכול מגיע לגלגל עין, גוף ורחם".
מי שביקר בתערוכה של לנדאו בביתן הלנה רובינשטיין ב-2005 וודאי זוכר את הווילונות הארוכים העשויים מגללי צאן שהושחלו כמו חרוזים על ידי תלמידי בית הספר לאמנות תלמה ילין. הווילונות ההם מופיעים גם פה, הפעם בצורת ריבוע, וביניהם מציץ כתר נחושת מכוסה גבישי מלח, אחד מאותם פריטים שהטביעה לנדאו בים המלח. הכתר, באופן לא מתוכנן, קיבל משמעות אקטואלית נוספת עם אסוציאציה בלתי נמנעת לדימוי הנגיף שמעסיק אותנו – "רק אחרי שהצבתי אותו והתחלתי לצלם את התערוכה, הבנתי שיש לי פה גרסה משלי לקורונה",היא אומרת.
איך השפיעה עליך כל התקופה הזו?
"עבדתי נון-סטופ. התחושה הזו של אי וודאות, של מציאות לא ברורה ומדע שלא מתמודד איתה, גרמה לי להבין שזו תקופה שכנראה לא תחזור על עצמה. הזמן כאילו עצר, ועבורי זו הייתה הזדמנות להיבלע כמו שאני אוהבת במאה אחוז לתוך העבודה. למעט התערוכה, עבדתי על רקמה אותה אני מתכננת להטביע גם בים המלח. את הרקמה אני יוצרת יחד עם נשים שגרות בדיור מוגן, סיפקתי להן בתקופה הזו בפרטיזניות את כל החוטים והאביזרים, הן לגמרי איתי בזה ולחלק ניכר מהן זה עזר להעביר את הזמן בתקופה הזו".
את חושבת שתראי השפעות של התקופה גם בהמשך?
"זה מבחן גדול. באופן אישי ידעתי שהקושי ייצא אחרי, לא תוך כדי. אני חושבת שעכשיו, לפעמים, המסקנות, ההשלכות והחרדות מתחילות לצאת, קצת כמו פוסט טראומה. הרי עבור אמן, המצב הטבעי הוא לבד, והרבה פעמים הוא גם יבחר את זה. אולי כל זה יגרום לנו לתהות מה יקרה אם לא נביא את עצמנו פה ושם לבידוד".
כל הגוונים בחלל מתכתבים עם הירוק של זך, להיות מוקף שעות על גבי שעות בירוק זה מרגיע? משפיע על מצב הרוח?
"כן, אחרי שאני לא שם כמה ימים אני כבר מרגישה את זה. החלל הזה, עם כל הסיפורים הקטנים שאני בונה, הקונפליקטים והקשיחות, הוא בסך הכל מאוד מרגיע. במיוחד אם אתה מגיע אליו לבד. בכל זאת הצלחתי להכניס הרבה עבודות לחלל לא מאוד גדול, מה שאולי מדמה איכשהו תרבות שספוגה בטבע".
איך את חושבת שזך היה מגיב לתערוכה?
"אני לא מספיק מכירה אותו מספיק אז אני לא יכולה להרגיש את הטעם שלו. אני כן יודעת שהוא ביקורתי אז אני מניחה שהיה לו משהו להגיד, אבל אני מקווה שהוא היה מרוצה. יכול להיות שעוד יביאו אותו לצפות בתערוכה, וזה בהחלט יכול להיות מעניין".
בתור מי שמציגה בעולם, את חושבת שזו עבודה שמחוץ לישראל יכולים להבין?
"אני חושבת שיש משהו מאוד ישראלי בכל העבודות שלי. הן עשויות מחומר מקומי, כמו הגללים שנשארו כל השנים, עצים שהיו זרוקים ליד הגלריה או ירוקת החמור שהוא גם צמח מקומי. אבל יש גם מקומות יותר אוניברסליים – כמו הנחושת המחומצנת של ים המלח למשל, זו מבחינתי התייחסות לטבלה המחזורית ואין יותר אוניברסלי מזה. הדררות, למשל, השתלטו על עוד ארצות, לא רק על ישראל. הן הוציאו מקומות אחרים מאיזון וזו גם מטאפורה להגירה, לדבר על זה שדברים קורים מאוד מהר".
אחד הפרויקטים הגדולים שלנדאו עובדת עליהם בשנים האחרונות, כהמשך לעיסוקה בים המלח, הוא בנייה של גשר מלח צף שיאפשר מעבר בין הצד הישראלי לצד הירדני, ויחבר בין ישראלים, ירדנים ופלסטינים בנקודה הנמוכה בעולם. "עכשיו אני עובדת על גרסה מוקטנת שלו" היא מספרת, "המטרה היא להציב את הגשר באמצע הים, משום מקום לשום מקום, שיהיה סוג של מודל שאחר כך גם יוכל להיות מוצג בתערוכה מתוכננת באירופה. אני אציב אותו בים, אצלם אותו ואבדוק אותו שם, ואתייחס אליו כשלב הכרחי בדרך לדבר הגדול. בתקופה האחרונה נכנס לעולמי גם איזה רעיון למוזיאון מלח שיכלול הצבות של עבודות שלי. אפשר להגיד שזה כרגע מוזיאון שמחפש בית על החוף. ויש לי עוד כל מיני רעיונות ומחשבות שמשלבות אדריכלות".
מה השלב הבא?
"אני עוברת מפרויקט לפרויקט, עובדת עבודה רציפה בבית יציקה ומנסה לעשות גם פסלי חוץ. ב-2021 מתוכננות לי כמה תערוכות באירופה, וכרגע אני לא חושבת שהן יתבטלו".
פורסם לראשונה: 08:05, 20.06.20
