חלק ניכר מארבעת הפרקים הראשונים של "הגולדשטיינים", שעלתה השבוע ב-yes, מוקדש לעצם העובדה שעומדת להיות סדרה על ניקי גולדשטיין ומשפחתו. שוב ושוב נערכים מפגשים שכביכול נועדו "להכין" חלק מהמשתתפים והמשתתפות לקראת האירוע, כאילו שהצופים והצופות לא יודעים להבחין שהוא כבר נמצא בעיצומו: המצלמות לא נסתרות, אף אחד לא חובר למיקרופונים בלא ידיעתו והדיאלוגים יותר מתאמצים מחסידי ראש הממשלה בניסיונות הנואשים להסביר למה הוא אף פעם לא טועה.
מתוך "הגולדשטיינים"
(באדיבות yes)
הסצנות הללו מסמלות את הסדרה כולה: לא רק שהיא מיותרת, גם אין לה את החן והסטייל הדרושים כדי להתגבר על זה. מישהו שם באמת בטוח שעצם העובדה שניקי הוא בדרן מוכר (יחסית) שיצא מהארון וחי בזוגיות עם חברו הטוב ביותר אחרי שנים של נישואים לאשתו, הופכת אותו וגם את אביו, אימו, שני אחיו ואחותו לדמויות שמצדיקות את כל ההשקעה. ומכאן לא רק שצריך להנדס אינספור סיטואציות שיתרגמו את המסקנה המפוקפקת הזאת לכדי תוכן, גם אין בעיה לזלזל באינטליגנציה של הקהל, שכבר ראה את כל מה שיש לז'אנר להציע בארץ ובעולם. מצד שני, לחשוב שכולם מטומטמים זאת די מדיניות ממשלתית וצבאית בישראל. למה לא ליישם אותה גם בדוקו-ריאליטי.
למעשה, "הגולדשטיינים" מדגימה היטב את הגבול הדק שמפריד בין כתבות מעניינות ועסיסיות לסדרה תפלה: כדי לסכם את מה שמעניין בדרמה שהתחוללה במשפחה אין צורך בפורמט כמו דוקו-ריאליטי, שסכנת המלאכותיות שלו גבוהה בהרבה מפוטנציאל ההצלחה. מפתיע שהבמאית, סיגל שביט, שעשתה עבודה מצוינת עם "הבוזגלוס", לא ידעה לומר בכנות שאין פה די והותר חומר מקורי ומרענן שאפשר ללוש לכדי הטלנובלה ש"הגולדשטיינים" מתיימרת להיות, שכן היא נחותה מאחיותיה לאורך השנים (מ"המאסטרו" ועד "הרפאליס") בכל הסעיפים המסורתיים: האמא האינטנסיבית, האחות אכולת רגשי הנחיתות, האח האבוד וההולוגרמה התמוהה שהיא האבא. ניקי עצמו, כמו מופע שירי צביקה פיק שלו, הוא יותר מחווה לדמות ראשית מאשר הדבר האמיתי. נדמה שרק הוא ואמא שלו עדיין לא הבינו את זה.
רק שירלי, גרושתו ואם ילדיו של ניקי, מתנשאת מעל לעננת הבינוניות של "הגולדשטיינים". תחושות העלבון, הבושה והאשמה שמשתוללות בתוכה הן המנוע בסצנות היחידות עד כה בסדרה שיש בהן איזושהי תנופה או דבר מה נוסף מלבד קרינג'. בניגוד ליתר הדמויות, מסקרן לעקוב ולהבין מה היא עושה פה, למה חשוב לה לקחת חלק בפרויקט והאם היא לא פוחדת מההשפעה של הסדרה על חיי הילדים שלה, שגם ככה חוו טלטלה עצומה אחרי שאבא סיפר לכל המדינה על מערכת היחסים עם "דוד אייל". בעוד משפחת גולדשטיין היא ספר פתוח שלא ברור למה שמישהו ירצה לקרוא, שירלי והמניעים שלה (אגו? נקמה? תאוות פרסום? אהבה שנשארה שם למרות הכול?) נראים כמו חידה מאתגרת. חבל על כל מה שצריך לעבור כדי לפצח אותה.
