בשיתוף עברית
זֶ'נְביֵיב
3 במרץ 1885
"לואיז. הגיעה השעה."
ז'נבייב מושכת ביד אחת את השמיכה המסתירה את גופה הרדום של הנערה המכורבלת על המזרן הצר. שערה העבות הכהה מכסה את הכרית וגם חלק מפניה. פיה פתוח למחצה, והיא נוחרת קלות. היא לא שומעת שמסביב, באולם השינה, הנשים האחרות כבר קמו. בין השורות של מיטות הברזל מתמתחות הדמויות הנשיות, אוגדות את שערן לפקעת, מכפתרות את חלוקיהן השחורים מעל לכותנות הלילה השקופות, ובצעד אחיד, תחת עינן הפקוחה של האחיות, פותחות בצעידה לעבר אולם האוכל. קרני שמש מבוישות חודרות מבעד לחלונות המכוסים אדים.
לואיז היא האחרונה שקמה. מדי בוקר באה אחת האחיות או אחת החוסות למשוך אותה משנתה. את שעת הדמדומים הנערה מקדמת בתחושת הקלה ומניחה לעצמה לשקוע לתוך לילות כה עמוקים, שהיא לא חולמת. שינה מאפשרת להפסיק להרהר במה שקרה ולא לדאוג ממה שיקרה. השינה היא זמן המנוחה היחיד שלה מאז המאורעות של לפני שלוש שנים, שהביאו אותה לכאן.
"קומי, לואיז. מחכים לך."
ז'נבייב מטלטלת את זרועה של הנערה, שפוקחת לבסוף עין אחת. בתחילה היא מתפלאת לראות את זו שהמשוגעות מכנות "הוותיקה" ממתינה למרגלות מיטתה, ואז היא צועקת:
"יש לי הרצאה!"
"תתכונני. ישנת מספיק."
"כן!"
הנערה מזנקת באחת מן המיטה ותופסת את שמלת הצמר השחורה שלה שמונחת על כיסא. ז'נבייב עושה צעד הצידה ומתבוננת בה. עינה מתעכבת על המחוות החטופות, על תנועות הראש המהוססות, על הנשימה המהירה. ללואיז היה עוד התקף אתמול: לא בא בחשבון שיהיה לה עוד אחד לפני ההרצאה היום.
הנערה ממהרת לכפתר את צווארון שמלתה ונפנית אל האחות הראשית. ז'נבייב – זקופה תמיד בשמלת השירות הלבנה שלה, שערה הבלונדיני אסוף בפקעת גבוהה – מביכה אותה. לואיז נאלצה ללמוד עם השנים להסתדר עם הנוקשות שלה. אי אפשר להאשים אותה באי-צדק או בחוסר רצון טוב; היא פשוט לא מעוררת חיבה.
"ככה, מדאם ז'נבייב?"
"תשאירי את השיער שלך פזור. הדוקטור מעדיף."
לואיז מרימה את זרועותיה העגלגלות לעבר הפקעת שנאגדה בחיפזון – ומצייתת. היא נערה מתבגרת בעל כורחה. בגיל שש-עשרה, ההתלהבות שלה ילדותית. הגוף גדַל מהר מדי, החזה והירכיים שהתפתחו בהיותה בת שתים-עשרה לא הזהירו אותה מפני ההשלכות של התאווה הפתאומית הזאת. התמימות נעלמה קצת מעיניה, אבל לא לגמרי. זאת הסיבה לכך שאפשר עדיין לקוות לטוב בשבילה.
"אני נורא מפחדת."
"קחי את זה בקלות והכול יהיה בסדר."
"כן."
שתי הנשים חוצות מסדרון של בית חולים. אור הבוקר של חודש מרץ חודר מבעד לחלונות ומשתקף במרצפות – אור רך, מבשר את האביב ואת נשף הקרנבל, אור שעושה חשק לחייך ולקוות שבקרוב יהיה אפשר לצאת מכאן.
ז'נבייב מרגישה שלואיז מתוחה. הנערה צועדת בראש מורכן, זרועותיה מתוחות לאורך גופה, נשימתה מהירה. הבנות במחלקה להוטות תמיד לראות את שַׁרקוֹ בכבודו ובעצמו – במיוחד אם נבחרו להשתתף בהרצאה. זו אחריות החורגת מיכולתן: העמידה באור הזרקורים הטורד את מנוחתן היא עניין כל כך לא מוכר לנשים שהחיים מעולם לא הציבו בקדמת הבמה, עד שהקרקע כמעט נשמטת מתחת לרגליהן – כל פעם מחדש.
כעבור עוד כמה מסדרונות ודלתות כנף הן נכנסות לחדר הצמוד לאולם ההרצאות. קומץ רופאים ומתמחים, גברים כולם, ממתינים. פנקסים ועטים בידיהם, שפמים מדגדגים את שפתיהם העליונות, גופיהם נוקשים בחליפותיהם השחורות וחלוקיהם הלבנים – כולם מסתובבים בבת אחת לעבר נושא הלימוד של היום. עינם הרפואית מקלפת את לואיז: נדמה שהם רואים דרך החלוק שלה. בסופו של דבר משפילה הנערה את ריסיה מול מבטיהם החודרים.
רק פרצוף אחד מוכר לה: בָּבּינסקי, עוזר הרופא, מתקדם לעבר ז'נבייב.
"האולם התמלא כמעט לגמרי. נתחיל עוד עשר דקות."
"אתם צריכים משהו מיוחד בשביל לואיז?"
בבינסקי סוקר את החולה מכף רגל עד ראש.
"לא, היא בסדר ככה."
ז'נבייב מניעה את ראשה מצד לצד ומתכוננת לצאת מן החדר. לואיז פוסעת מאחוריה בדאגה.
"תבואי לקחת אותי, מדאם ז'נבייב, כן?"
"כמו תמיד, לואיז."
מאחורי הקלעים בוחנת ז'נבייב את אולם ההרצאות. הד של קולות עמוקים עולה מספסלי העץ וממלא את האולם, שדומה למוזיאון, אפילו לחדר פלאות , יותר משהוא דומה לחדר בבית חולים. ציורים ותחריטים מכסים את הקירות והתקרה, מוצגים שם לראווה אנטומיות וגופים, סצנות שבהן מתערבבים אלמונים, עירומים או לבושים, דאוגים או אבודים. קרוב לספסלים ניצבים ארונות כבדים שהזמן סודק, והם מציגים מאחורי דלתותיהם המזוגגות כל מה שבית חולים יכול לשמור לו למזכרת: גולגולות, עצמות שוקה, אגנים, עצמות זרוע, עשרות צנצנות, חזות עשויים אבן ומכשירים מכל הבא ליד. עצם מראהו של החדר הזה מבטיח לצופה רגע יחיד ומיוחד שעומד להתרחש.
ז'נבייב בוחנת את הקהל. קלסתרים אחדים מוכרים לה, היא מזהה ביניהם רופאים, סופרים, עיתונאים, מתמחים, אישי ציבור, אמנים. כולם סקרנים, ובה בעת הם כבר משוכנעים או ספקנים. היא מרגישה גאווה. גאווה על כך שאדם אחד ויחיד בפריז מצליח לעורר עניין כזה, שהוא ממלא מדי שבוע את ספסלי אולם ההרצאות. והנה, בעצם הרגע הזה הוא מופיע על הבמה. באולם מושלך הס. שרקוֹ מייצב בלי קושי את צלליתו העבה והרצינית מול הקהל הזה, שמבטיו הלומי קסם. צדודיתו המוארכת מזכירה את ההדְרה והכבוד של הפסלים היווניים. יש לו מבט מדויק ומעמיק של רופא החוקר זה שנים – בתקופת פגיעותן העמוקה ביותר – נשים שמשפחותיהן והחברה דחו אותן. הוא יודע איזו תקווה הוא מעורר אצל המשוגעות האלה. הוא יודע שכל פריז מכירה את שמו. הסמכות הוענקה לו, ומכאן ואילך הוא מממש אותה מתוך אמונה פנימית שזו ניתנה לו בשל סיבה אחת: כישרונו הוא שיצעיד את הרפואה קדימה.
"רבותיי שלום. תודה שאתם כאן. ההרצאה שתתקיים עכשיו היא הדגמה של היפנוזה על חולָה הלוקה בהיסטריה חריפה. היא בת שש-עשרה. מאז שהיא ב'לָה סַלפֶּטרִיֶיר' ספרנו אצלה למעלה ממאתיים התקפי היסטריה בתוך שלוש שנים. טיפול בהיפנוזה יאפשר לנו לשחזר את ההתקפים האלה וללמוד את התסמינים שלהם. והתסמינים האלה ילמדו אותנו יותר על התהליך הפיזיולוגי של ההיסטריה. בזכות חולות כמו לואיז הרפואה והמדע יכולים להתקדם."
חיוך מסתמן על פניה של ז'נבייב. בכל פעם שהיא רואה אותו פונה אל צופיו הלהוטים לקראת ההצגה שעומדת להתחיל, היא חושבת על צעדיו הראשונים במחלקה. היא ראתה אותו לומד, רושם, מטפל, מחפש, מגלה מה שאיש לא גילה לפניו, חושב כמו שאיש לא חשב לפניו. שרקוֹ לבדו מגלם את הרפואה בשלמותה, במלוא אמיתותה, במלוא תועלתה. למה לסגוד לאלים כשקיימים אנשים כמו שרקוֹ? לא, זה לא מדויק: לא קיים אדם כמו שרקוֹ. היא מרגישה גאה, כן, גאה ובת מזל על שהיא תורמת, זה קרוב לעשרים שנה, לעבודתו ולחידושיו של הנוירולוג המהולל ביותר בפריז.
בבינסקי מעלה את לואיז אל הבמה. אימת הקהל שהציפה את הנערה עשר דקות קודם לכן, שינתה את צורת עמידתה: עכשיו, בכתפיים משוכות לאחור, בחזה נפוח ובסנטר מורם, היא מתקדמת לעבר קהל שמחכה רק לה. היא כבר לא פוחדת: זה רגע התהילה וההכרה שלה. שלה ושל האדון המומחה.
ז'נבייב מכירה כל שלב בטקס. תחילה המטוטלת שמניעים קלות מול פניה של לואיז, מבטה התכול הקפוא, הקולָן שמצלצלים בו, פעם אחת, והנערה נופלת לאחור. שני מתמחים תופסים ברגע האחרון את גופה הרדום. לואיז, שעיניה עצומות, מצייתת לכל בקשה ולו הקטנה ביותר, מבצעת תנועות פשוטות בתחילה, מרימה את הזרוע, חגה סביב עצמה, מקפלת רגל אחת כמו חייל צייתן. אחר כך היא ממלאת אחר ההוראות ומצמידה את שתי כפות ידיה כמו בתפילה, מרימה את ראשה בתחינה לשמיים, מְחקה את הצליבה. מה שהיה אמור להיות הדגמה פשוטה של היפנוזה מתקדם בהדרגה לעבר ההצגה הגדולה, "שלב התנועות הגדולות", מכריז שרקוֹ. מרגע זה ואילך לואיז שרועה על הרצפה. לא נותנים לה עוד שום פקודות. היא עצמה מתנועעת, משלבת את זרועותיה, את רגליה, זורקת את גופה שמאלה וימינה, מתהפכת על גבה, על בטנה, כפות רגליה וידיה מתכווצות עד שאינן נעות עוד, פניה מתעוותים בין כאב לשמחה, נשימות צרודות מדגישות את העוויתות שלה. אדם שנוטה לאמונות טפלות יאמין שאיזה שטן או שד נכנס בה, ואגב, יש בקהל אנשים שמצטלבים בחשאי... ואז פרכוס קיצוני מחזיר אותה אל גבה, ראשה וכפות רגליה היחפות נשענים על הרצפה ודוחפים את שאר גופה כלפי מעלה, עד שנוצרת קשת עגולה מן הצוואר עד הברכיים. רעמת שערה השחור מטאטאת את האבק שעל הבמה, הגב הקעור קורס תחת המאמץ. לבסוף, עם סיומו של התקף שנכפה עליה, היא מתמוטטת ברעש עמום תחת המבטים הנדהמים.
בזכות חולות כמו לואיז הרפואה והמדע יכולים להתקדם.
_
מחוץ לכותלי 'לה סלפטרייר', בסלונים ובבתי הקפה, אנשים מנסים לתאר לעצמם איך באמת נראית המחלקה של שרקוֹ, הקרויה "מחלקת ההיסטריות". הם מתארים לעצמם נשים עירומות שמתרוצצות בפרוזדורים, מטיחות את מצחיהן ברצפה, מפשקות את רגליהן כדי לקדם בברכה מאהב דמיוני, צורחות בקולי קולות מאור השחר ועד השקיעה. מתארים לעצמם את גופיהן של המשוגעות נתקפים פרכוסים מתחת למצעים לבנים, ואת פרצופיהן נעווים מתחת לשיער פזור – פנים של זקנות, של שמנות, של מכוערות, פני נשים שטוב שמרחיקים אותן מן הציבור, גם אם לא ברור על מה ולמה, שהרי לא ביצעו כל עבירה או פשע. דעתם של האנשים האלה, בין שהם בורגנים ובין שהם פשוטי עם, נטרפת מכל חריגוּת, אפילו מזערית. מחשבה על המשוגעות האלה מגרה אותם ומזינה את חששותיהם. הנשים המטורפות מהלכות עליהם קסם ומפילות עליהם אימה. לו היו באים לסיבוב במחלקה בשעות האלה של סוף הבוקר, בוודאי היו מתאכזבים.
באולם השינה הגדול מתנהלות הפעילויות היומיומיות בשקט. הנשים שוטפות את הרצפה בין מיטות הברזל ומתחת להן, אחרות מספיגות כפפה ורוחצות קלות את גופן מעל קערת מים קרים; יש כאלה השכובות על מיטותיהן, הלומות עייפוּת ומחשבות, ואינן רוצות לשוחח עם אף אחד; וכאלה שמברישות את שערן, מדברות אל עצמן בלחש, מביטות בעד החלון באור הנופל על הפארק שבחוץ, שם נותר עדיין מעט שלג עיקש. הן בנות כל הגילים, משלוש-עשרה עד שישים וחמש. יש ביניהן חומות שיער, בלונדיניות או אדמוניות, רזות או שמנות, בבגדים ובכיסויי ראש כאילו הן נעות בצניעות בעיר. אולם השינה רחוק מן האווירה הפרועה שמדמיינים בחוץ, ונראה כבית החלמה יותר מאשר כאגף המיועד לנשים היסטריות. אבל כשבוחנים אותו מקרוב, מתעוררת הדאגה: שמים לב ליד קפוצה ועקומה, לזרוע מכווצת וצמודה אל החזה, מבחינים בעפעפיים שנעצמים ונפקחים בקצב של רפרוף כנפי פרפר. יש עפעפיים שפשוט עצומים בצד אחד, ורק עין אחת מסתכלת בך. כל צליל של כלי נשיפה או של קולָן נאסר, אך בהיעדרו יש חולות שקורסות מיד למצב קָטָלֶפּטי. אחת מפהקת בלי הרף, אחרת שבויה בתנועות לא רצוניות. אתה נתקל במבטים מובסים, חלולים או שקועים בדכדוך עמוק ביותר. וגם, מזמן לזמן, מופיע התקף היסטריה ומזעזע את כל האולם שריחפה בו קודם שלווה זמנית: גוף אישה, על מיטה או על הרצפה, מצטנף, מתכווץ, נלחם נגד כוח סמוי, נאבק, מזדקר, מתפתל, מנסה להתחמק מגורלו, אך לשווא. או אז ממהרים להתקבץ סביבה, מתמחה מניח שתי אצבעות מעל השחלות שלה, והלחץ מרגיע בסופו של דבר את המשוגעת. במקרים הקשים ביותר מכסים את אפה בבד ספוּג אֶתר: העפעפיים נעצמים, וההתקף נפסק.
בשונה מאוד מנשים היסטריות שרוקדות יחפות בפרוזדורים הקרים, כאן שולט רק מאבק אילם ויומיומי על הנורמליוּת.
_
ליד אחת המיטות נקהלו הנשים סביב תֶרֶז והן מתבוננות בה כשהיא סורגת צעיף. אישה צעירה, מקלעת שיער לראשה, מתקרבת אל זו שהכול מכנים אותה "הסורגת".
"זה בשבילי הצעיף הזה, תרז?"
"הבטחתי אותו לקאמִיי."
"כבר שבועות שאת חייבת לי אחד."
"לפני שבועיים הצעתי לך צעיף שלא אהבת. אז עכשיו תחכי, וַלַנטין."
"רעה!"
הצעירה מתרחקת מן הקבוצה בארשת עלבון. היא חדלה לשים לב לכף ידה הימנית המתעוותת בעצבנות, או לרגלה שנתקפת רעד קצוב.
ז'נבייב, מלוּוה במתמחה אחרת, עוזרת ללואיז לתפוס מחדש את מקומה במיטתה. הנערה המותשת מוצאת עדיין כוח לחייך.
"הייתי בסדר, מדאם ז'נבייב?"
"כמו תמיד, לואיז."
"דוקטור שרקוֹ מרוצה ממני?"
"הוא יהיה מרוצה כשנגמור את הטיפול בך."
"ראיתי איך הם מסתכלים עליי כולם... אני יהיה מפורסמת כמו אוגוסטין, הה?"
"תנוחי עכשיו."
"אני יהיה אוגוסטין החדשה... כל פריז ידברו עליי..."
ז'נבייב מעלה את השמיכה על גופה המותש של הנערה, שפניה החיוורים נרדמים תוך חיוך.
הלילה יורד על רחוב סוּפלוֹ. הפנתיאון, ערש מנוחתם של רמי המעלה ששמותיהם הונצחו בליבת אבן עבה, משקיף מגבוה על גני לוקסמבורג הרדומים במורד הרחוב.
בקומה השישית של בית דירות פתוח חלון. ז'נבייב מסתכלת על הרחוב השקט, הגובל משמאלו בצללית החגיגית של אתר הזיכרון למתים, ומימינו בגן הפסלים – שטַיילים, אוהבים וילדים באים כבר משעות הבוקר לפסוע לאורך שביליו המוריקים ומדשאותיו הפורחות.
ז'נבייב, שחזרה בתחילת הערב מהמשמרת שלה, עשתה מה שהיא נוהגת לעשות כל יום. תחילה פרמה את כפתורי חלוקה הלבן, וידאה מוּכנית שאין עליו כתמים, בדרך כלל של דם, ואז תלתה אותו בארון קטן. אחר כך התרחצה קלות בחדר הרחצה שעל המישורת מחוץ לחדרה, שם היא פוגשת לפעמים דיירות אחרות מאותה קומה, אם ובתה בת החמש-עשרה, שתיהן כובסות, שתיהן חיות לבדן מאז מות הבעל בתקופת הקומונה של פריז . אחרי שהיא חוזרת לחדרה הצנוע, היא מחממת מרק ירקות שהיא בולעת בלי קול בעודה יושבת על קצה המיטה הפשוטה, המוארת בעששית שמן, ואז ניגשת אל החלון ומתעכבת שם עשר דקות, כמדי ערב. עכשיו, זקופה וחסרת תנועה, כאילו היא לובשת עדיין את חלוק השירות ההדוק שלה, היא סוקרת את הרחוב מגבוה, איתנה כמו פקח בראש מגדלור. ולא מתוך הרהורים היא מתבוננת באורות הרחוב, גם לא מתוך חולמנות – אין בה רומנטיות כזאת. רגעי השלווה האלה דרושים לה רק כדי לקבור את היום שעבר עליה בין כותלי בית החולים. היא פותחת את החלון ומניחה לכל מה שמלווה אותה מבוקר עד ערב לחלוף עם הרוח – לַפּנים העצובים והלגלגניים, לריחות האתר והכלורופורם, לנקישות העקבים על אריחי הרצפה, להדי התלונות והאנקות, לחריקות המיטות תחת הגופים הנסערים. היא מתרחקת רק מן המקום, בחולות הנפש היא לא מהרהרת כלל. הן לא מעניינות אותה. שום גורל לא מרגש אותה, שום סיפור לא מטריד אותה. מאז התקרית בימיה הראשונים כאחות, חדלה להתבונן בַּנשים שמאחורי החולות. הזיכרון חוזר אליה לעיתים קרובות. היא רואה שוב איך ההתקף גואה אצל החולה ההיא שדמתה לאחותה: פניה משתנים, שתי כפות ידיה אוחזות בצווארה ומהדקות אותו בפרץ תוקפנות של מקוללת. ז'נבייב הייתה אז צעירה. היא חשבה שכדי לעזור לחולות, עליה להיקשר אליהן. שתי אחיות התערבו באותו רגע ושחררו אותה מידיה של זו שז'נבייב נתנה בה את אמונהּ והעניקה לה את חמלתה. ההלם היה לֶקח. עשרים השנים הבאות שבילתה בחברת משוגעות נתנו יתר תוקף לתחושתה. המחלה מסירה מהן צלם אנוש. היא הופכת את הנשים האלה למריונטות הנתונות לחסדיהם של תסמינים נלעגים, בובות רכות בין ידיהם של הרופאים, שמפעילים אותן ובוחנים אותן מכל זווית, בהמות משונות שמעוררות רק עניין קליני. החולות שוב אינן רעיות, אימהות או נערות, אינן נשים שמסתכלים עליהן או מתחשבים בהן, לעולם לא תהיינה נשים נחשקות או אהובות. הן חולות. משוגעות. כישלונות. והעבודה שלה, של ז'נבייב, היא במקרה הטוב לטפל בהן ובמקרה הרע להחזיק אותן כלואות בתנאים סבירים.
ז'נבייב סוגרת את החלון, אוחזת בעששית, מתיישבת מול שולחן העץ שלה ומניחה עליו את המנורה. פריט המותרות היחיד בחדר הזה שבו היא חיה מאז הגיעה לפריז הוא תנור המחמם קלות את החדר. שום דבר לא השתנה זה עשרים שנה. בארבע פינות החדר ניצבים אותה מיטה פשוטה, אותו ארון המכיל שתי שמלות יום וחלוק אחד, אותו תנור פחמים לאפייה ואותם שולחן וכיסא שהם מרחב הכתיבה הקטן שלה. שטיח קיר ורוד שהזמן הצהיב והלחות ניפחה פה ושם הוא מקור הצבע היחיד בחדר הזה, שכולו מרוהט עץ כהה. התקרה הקמורה גורמת לז'נבייב להרכין בלי משים את ראשה בנקודות שונות כשהיא נעה בחדר.
היא לוקחת דף, טובלת את העט שלה בקסת ומתחילה לכתוב:
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"נשף המשוגעות", ויקטוריה מס, תרגום: עדה פלדור, כתר, 204 עמודים.
בשיתוף עברית
