כשכוכבת הקולנוע סטייסי מרטין קיבלה את ההצעה להופיע בסרט "פייר ומרתה: אמנות ואהבה", שדרש ממנה להתערטל, היא לא היססה ולא התלבטה. בתור מי שהחלה את הקריירה שלה בסרט הפרובוקטיבי והנועז "נימפומנית" (2013) של לארס פון טרייר, היא לא מתרגשת מלהשיל את בגדיה. מרטין סבורה ש"עירום צריך להיות נכון, מוצדק ולא מניפולטיבי" - ובמקרה של "פייר ומרתה: אמנות ואהבה", אין נכון ומוצדק ממנו מאחר שהיא מגלמת את רנה - האישה שדגמנה עבור הצייר הצרפתי פייר בונאר.
"לא השתמשנו במתאמת אינטימיות בצילומי הסרט", התוודתה מרטין כשנפגשנו באחת המרפסות של ארמון הפסטיבל, המשקיפה על הנמל של קאן. "הייתה סצנה אחת שכן היה צריך לתאם את הגופניות שלה – כשרנה מבינה שבונאר עוזב אותה והיה צריך להראות שעדיין יש אהבה בין שתי הדמויות ולא רצינו לייצור משהו מזויף. בכלל, בצילומי הסרט היו הרבה שיחות והרבה כבוד ביני לבין הבמאי מרטן פרובו והשחקן ונסן מקיין שמשחק את בונאר. הם אנשים נהדרים. רצינו לומר אחד לשנייה מה אנחנו חושבים ולהיות בטוחים שכולם מרוצים. זה לא היה פרויקט שהצריך מתאם, גם בגלל הדרך שבה מרטן מציג מיניות וסקס, היא מאוד שונה. הוא לעולם לא הולך נגד הדמויות. אגב, כשצילמנו את 'נימפומנית' היה לנו מתאם סקס, הרבה לפני שזה היה נהוג בתעשייה. זה היה כתוב בחוזה שלי. מה גם שלארס רצה שסצנות הסקס יעשו בצורה נכונה והיינו חייבים מתאם".
"פייר ומרתה: אמנות ואהבה" – טריילר
(צילום: באדיבות New Cinema)
מרטין גם לא נלחצה מהקרנת הבכורה בקאן של "פייר ומרתה: אמנות ואהבה", שם היא הייתה צריכה לראות את עצמה מתרוצצת בעירום על המסך הגדול, בעודה מוקפת באולם בקולגות ובקהל רב. "מבחינתי זה היה הרגע המתאים לראות את הסרט", מתעקשת מרטין. "לא הרגשתי את הלחץ, זה היה בעיקר הנאה, כיוון שזה סרט יפה שאני מאוד נרגשת לחלוק עם אחרים. אז שמחתי לראות אותו עם אנשים בהקרנה גדולה, יותר מאשר בחדר עריכה או אולם קטן, כשבחוץ יורד גשם. אהבתי לראות את התגובות של הצופים לסצנה שבה אני שוחה בנהר – בצילומים חשבתי שאם יירד בדיוק גשם זה עומד להיות סיוט, אבל הרגשתי חופשיה מספיק כדי להביא את השמחה של רנה, מבלי לדאוג יותר מדי. והשמחה הזאת עוברת לקהל".
"פייר ומרתה: אמנות ואהבה" מוצג עכשיו בישראל והוא עוקב אחר מערכת היחסים הסבוכה של בונאר (1867-1947), עם שתי הנשים החשובות בחייו: רעייתו והמוזה שלו מרתה (שאותה מגלמת ססיל דה פרנס), המופיעה ברבים מציוריו, ורנה – המודל הצעירה שמשתכנת במעונם הכפרי ואותה מגלמת כאמור מרטין. בונאר, ממייסדי תנועת הנאבי (שהושפעה מהתנועה הסימבוליסטית, מדת, מיתוסים ואגדות), כונה "צייר האושר". לפעמים הוא הסב אושר לשתי הנשים הללו, אבל לא תמיד. "למרות שזה סרט תקופתי, מערכת היחסים מאוד מודרנית. היא אכן מהווה משולש במובן מסוים, אבל מדובר בהרבה יותר מסיפור על משולש. הבמאי גם בודק מה המשמעות של להיות צייר, מה משפיע עלינו ואיך אנחנו אוהבים וכמה מורכבת אהבה יכולה להיות. בונאר כצייר החליט להעביר את הדברים הללו בדרך שבה הוא מצייר. אתה ממש יכול לראות את זה - אם הוא אוהב עץ, או אוהב חתול וכמובן אם הוא אוהב את הנשים. בשבילי זו נקודת מבט מלאת השראה. לא רק לומר 'הנה סיפור על צייר שצייר את הציורים הללו'. לדעתי יותר מעניין להבין את הרגשות והיחסים שהיו לבונאר, מרתה ורנה, ומה קרה מעבר לאהבה ולמתח שהיו ביניהם. זהו בהחלט סיפור טרגי".
5 צפייה בגלריה
כמה מורכבת אהבה יכולה להיות. סטייסי מרטין, מתוך "פייר ומרתה: אמנות האהבה"
(צילום: קרול בתואל, באדיבות קולנוע חדש)
איך הייתי מתארת את מערכת היחסים המורכבת בין השלושה?
"רנה מגיעה צעירה מאוד לבית של בונאר, והכול היה פתוח ואפשרי לפניה. היא לומדת אמנות, רוצה להיות אמנית, מציירת פה ושם. בונאר היה מקור ההשראה הגדול שלה, וזו דרך עוצמתית להתחיל חיים. בדרך עצובה, זה לא מגיע למקום שהיא קיוותה להגיע. רנה מאוהבת בבונאר ומודעת להבדלים ביניהם. היא הרבה יותר צעירה, ולפייר ומרתה יש קשר מאד חזק, שאולי לא כולם מבינים אותו. כשרנה נכנסת לתמונה, זו רק תזכורת עבור בונאר, כמה מרתה והוא חשובים אחד לשנייה. בונאר מבין את זה כשהוא רואה שהציורים שלו הם לא כמו שהם היו בעבר, הוא לא מצליח לשחזר את האיכות הזאת, הוא איבד את ההשראה שלו".
את יכולה להבין אנשים כמו רנה, שאוהבים בצורה עזה עד מוות?
"כן , אתה לא?".
כשהייתי צעיר, בהחלט כן, אבל בגילי המקשיש, אני לא רוצה למות עבור אהבה של אף אחד.
"אני חושבת שאהבה זה כוח מדהים ומיוחד, שכולנו רוצים לחוות ונחווה", אומרת מרטין, שמנהלת זוגיות עם המוזיקאי הבריטי-יהודי דניאל בלומברג. "רנה, באופן מאד מעציב, היא אישה שהחברה לחצה עליה. האם אתה שואל אם אני אמות למען האהבה? התשובה היא כנראה שלא, אבל יש אנשים שאני אוהב כל יום ואני אמשיך לאהוב אותם עד שאמות. 'פייר ומרתה' הוא סרט שמבטא חגיגה של החיים. חגיגה של המורכבות שקיימת בכולנו, איך אנחנו מתמודדים עם המורכבות הזאת ואחד עם השנייה".
5 צפייה בגלריה
חגיגה של החיים. מתוך "פייר ומרתה: אמנות האהבה"
(צילום: קרול בתואל, באדיבות קולנוע חדש)
"'נימפומנית' שינה הכול מבחינתי"
מרטין נולדה בפריז לאב מעצב שיער צרפתי ולאם בריטית, מה שמאפשר לה שליטה בשתי השפות, מה שבהחלט עוזר לה בקריירה. בגיל שבע היא עקרה עם הוריה ליפן. בגיל 13 שבה לעיר האורות, ובהמשך עברה ללונדון, שם למדה תקשורת ותרבות. במקביל היא דגמנה. "הדוגמנות הייתה עבודה חלקית – בזכותה הרווחתי כסף לשלם שכר דירה, אפשרה לי חופש לעשות כל מיני דברים, אבל היא לא גרמה הנאה רבה. הדוגמנות גם הגבילה אותי ומצאתי את עצמי כלואה בתוך דימויים של גברים – מעצבים, סטייליסטים וצלמים, שסבורים איך אישה צריכה להיות. זה היה מפחיד".
חייה של מרטין השתנו כשהגאון הדני לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים"), מחולל השערוריות, ליהק אותה ל"נימפומנית". "באתי בכלל לאודישן לפרסומת לסבון ואז המלהקת הציעה לי לגשת לאודישן של 'נימפומנית'", היא משחזרת. תחילה פון טרייר הכריז שהוא זומם לביים סרט פורנו אמנותי, שכוכביו יחויבו להשתגל באמת בצילומי סצנות הסקס. לתפקיד הראשי הוא שיבץ את שרלוט גינזבורג, בעוד מרטין גילמה את הגיבורה בצעירותה. בסופו של דבר, גם גינזבורג וגם מרטין נעזרו בחלק מהסצנות בפות פרוסטתי מזויף, וגם בשירותיהן הטובים של מחליפות - כוכבות פורנו מקצועניות. למרטין יש רק מילים טובות לומר על פון טרייר. "'נימפומנית' שינה הכול מבחינתי. לא חשבתי שאלה יהיו חיי, שאפגוש כל כך הרבה אנשים נהדרים, שאקבל תפקידים. לארס נתן לי חופש גדול להזכיר לעצמי שאני מעריכה במאים גדולים. הוא הבמאי האהוב עליי. חד-פעמי - הדרך שבה הוא עובד והסגנון המיוחד שלו".
מרטין אוהבת לשתף פעולה גם עם בריידי קורבט – שחקן אמריקאי שהפך לבמאי מוערך. ובמאמר מוסגר נציין, שגם קורבט עבד עם פון טרייר (ובמקרה שלו ב"מלנכוליה"). קורבט ביים את מרטין כבר בשלושה סרטים: "ילדותו של מנהיג" (2015), "ווקס לוקס" (2018) – סרט מביך שבו נטלי פורטמן הופיעה בתפקיד כוכבת רוק ועכשיו "הברוטליסט" (2024), שנחשף החודש בפסטיבל ונציה, גרף ביקורות נלהבות, הוכתר כיצירת מופת וזיכה את קורבט בפרס הבימוי. "הברוטליסט" יוצג בפסטיבל הקולנוע של חיפה ה-40, שייערך בסוכות וכדאי מאוד לראותו. העלילה עוקבת אחר ארכיטקט יהודי-הונגרי (אדריאן ברודי) ניצול שואה, שמהגר לארצות הברית בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת ומנסה להביא את אשתו שנשארה באירופה. אחרי חבלי קליטה קשים, הישרדות והתמכרות לסמים, הארכיטקט הופך להיות בן טיפוחיו של איש עשיר כוחני וגזען (גאי פירס) - ומתכנן ובונה עבורו בניין מיוחד בסגנון הברוטליזם, שאמור להיות מרכז תרבות. "אני מגלמת את הבת של אבי המשפחה האמריקאית שמקבלת את פניו של הארכיטקט, וברור שהכול משתבש", סיפרה מרטין כשנפגשנו לאחרונה בוונציה. "זו תמיד שמחה אמיתית לחזור לפסטיבל בוונציה ועוד עם סרט של בריידי. זאת הפעם השלישית שלנו כאן יחד. זה מרגיש בצורה מוזרה ומטורפת כמו בית – אני מתקבלת עם הרבה אהבה ותמיכה. יש כאן באזז אמיתי ואהבה לקולנוע - זו התשוקה האיטלקית הזו!".
מה מושך אותך לעבוד עם קורבט ? ובכלל איך את בוחרת את התפקידים שלך?
"בריידי מאתגר אותי. הוא מציע לי לעשות דברים שונים ולא שגרתיים. לעבוד איתו זה תמיד דבר מיוחד. בריידי מעורר בי תמיד השראה עם העקשנות והכישרון שלו. זה כבוד להיות חלק מהעולם שלו וליצור לצידו. הוא גם חבר יקר. איך אני בוחרת תפקידים? אני לא רוצה להיות משועממת ואם אני חושבת שמשהו הוא מחוץ לקשת שלי, אני מיד רוצה לעשות אותו. אנחנו כולנו מתוכנתים בחברה שלנו לעשות את הסרטים הגדולים, להיות בסדר, להיות הבת הטובה ובעיקר לעשות הכול נכון. יש כל הרבה דברים שמצפים מאיתנו לעשות, אבל כשיש הזדמנות לשחרר כמו לצעוק, לכעוס, להיות מכוער, לנהוג כמו חיה - אלה דברים שלא ניתן לעשות בחברה, ואני חושבת שזה שטויות. אני תמיד מנסה לא להיות מושלמת – אני מנסה למצוא את האנושיות, את הנקודה המכוערת הלא-בטוחה, את אותו דבר שמניע אותך ברגשות שלך".
אחרי "נימפומנית", מרטין סירבה להרבה הצעות שדרשו ממנה להתפשט בלי שום הצדקה אמנותית. מרטין העדיפה במקום זה לעבוד עם יוצרים נחשבים כמו מישל הזנוויציוס ("יוצא מן הכלל") ומתאו גארונה ("אגדת האגדות") האיטלקי, ובהפקות לא בהכרח עתירות-תקציב. אז כדי לסייע לחשבון הבנק, מרטין משמשת פרזנטורית של תאגידי אופנה מובילים. לפני עשור היא כיכבה בקמפיינים של מיו מיו (כולל הפנים של הבושם הראשון של המותג) וכיום היא "נערת לואי ויטון", ומתוקף תפקידה היא לובשת את מלבושי בית האופנה היוקרתי על השטיחים האדומים ויושבת בשורה הראשונה של תצוגות האופנה, וכמובן מרביצה הופעות בנשפי מט גאלה בניו-יורק. "אני יכולה להיות ביומיום די דיסקרטית ופשוטה, אבל משום מה ניקולה גסקייר, המעצב והמנהל הקריאטיבי הגאון של לואי ויטון, נותן לי הרבה ביטחון וחופש ליהנות מאופנה", היא אומרת. "הוא משנה לחלוטין את כל הקודים של האופנה ומתאים אותם מחדש ומדמיין אותם מחדש. היצירות שלו תמיד מרגישות נהדרות ומעצימות אותי לחקור פן אחר שלי. זה ממש כיף. עכשיו, כשאני בשנות השלושים לחיי, אני בהחלט בטוחה יותר במה שאני לובשת, אני לא דואגת כל כך. אני יותר רגועה".
