עמוס דב סילבר, מייסדה של פלטפורמת הטלגרם "טלגראס" למסחר בקנאביס ומוצריו, יושב בבית. לא מרצונו, ולא בדיוק בביתו - הוא נמצא בבית אמו בצפת, שם בילה את שבעת החודשים האחרונים במעצר בית אחרי קצת יותר משלוש שנות כליאה בישראל בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו בגין ניהול ארגון פשיעה, סחיטה באיומים ועבירות תיווך וסחר בסמים. לארץ הוא הגיע אחרי שהתגורר במשך כארבע שנים בארצות הברית, ובעקבות הסגרתו מאוקראינה, שם נעצר לאחר מבצע עוקץ שבסופו נתפס (ולאחר שהספיק לברוח מהשוטרים האוקראינים בשדה התעופה, רק כדי להיתפס שוב מספר ימים לאחר מכן בעיר אומן). אז עכשיו סילבר יושב בבית, בעוד שהמשפט המתנהל נגדו ממשיך להשתרך בעצלתיים השמורים למי שהמדינה, לדבריו, מבקשת למרר לו את החיים.
"השגרה שלי מאוד מוגבלת", הוא מספר. "נאסר עליי שימוש במחשב, בטלפון, באינטרנט וכו'. בחודשים הראשונים גם נאסר עליי לקבל מבקרים. זו שגרה מאוד משעממת ומגבילה, המשך ישיר של הכלא, אבל אני אופטימי ומאמין שלאט לאט ההגבלות ירדו ואהיה יותר חופשי".
מה הסטטוס של המשפט כרגע?
"באותו הסטטוס שהיה לפני שלוש שנים, זה שיהיה גם בעוד שלוש שנים מהיום – ניהול הוכחות".
זאת אומרת, עינוי דין.
"בדיוק".
קטע מתוך הסרט התיעודי "המרד של עמוס"
(צילום: באדיבות yes דוקו, שדוריאן הפקות)
את סילבר (38) ניתן להגדיר במספר דרכים, וכולן תלויות בעין המתבונן. מבחינת רבים מדובר בלוחם עיקש עבור זכויות הפרט, מהפכן אמיץ שמוכן לשים את נפשו בכפו - ואת גופו הצנום בשלל תאי מעצר, בארץ ובגולה - בעבור עקרונותיו, שהזכות לעשן איזו צינגלה קטנה פה ושם היא רק אחד מהם. אחרים, עם זאת, רואים בו משהו שונה. המדינה, למשל, מכנה אותו "ראש ארגון פשיעה", בעוד שהפרקליט שלו מעדיף "סטלן אידיאולוגי". וישנם גם חלק מהאסירים שהיו כלואים עימו, שלהם סייע בשלל ההתמודדויות שלהם מול מערכת הכליאה ובתי המשפט בישראל, המשוכנעים שהוא מלאך משמיים. עבור הנכים והלומי-הקרב, שסילבר שימש כראש החץ שלהם במאבק לשימוש בקנאביס הרפואי, הוא בכלל קדוש. אז מה בדיוק היא האמת? מיהו עמוס דב סילבר?
עוד בדוקאביב:
ובכן, התשובה המיידית והמתבקשת היא שסילבר הוא קצת מכל אלה, וגם המון דברים אחרים; אדם שנוי במחלוקת ורווי-קונפליקטים שמצא את עצמו סמל למשהו גדול בהרבה ממנו, ורץ עם זה עד הסוף. זו לפחות המסקנה המתגבשת לאחר הצפייה בסרט התיעודי החדש "המרד של עמוס", שהוקרן זה עתה בפסטיבל דוקאביב וישודר בהמשך ב-yes דוקו וב-stingtv, שבו הבמאי דן שדור ("קינג ביבי") סוקר את תולדותיו של סילבר ואת חייו מלאי התהפוכות עד כה. הכלים העיקריים, פרט לעבודת תחקיר מקיפה וקטעי אנימציה יפים: ראיונות עם סילבר עצמו, עם משפחתו החרדית מצפת ועם זוגתו לשעבר גלי עמר, כמו גם עם אקטיביסטים שונים ושותפיו בעבר - חלק נכוו ממנו והפכו לאויבים, חלק עדיין רואים בו את הגורו שהיה עבורם.
אולם הרבה מהרפתקאותיו של סילבר כבר מוכרות וידועות לציבור, גם אם הסרט עושה עבודה מצוינת בסקירתן. זו הרמה המשפחתית-אישית שבאמצעותה הסרט מעניק מבט חדש ומרתק על דמותו של סילבר. למשל בכל הנוגע למערכת היחסים המורכבת עם אביו החרדי.
סילבר, שגדל במשפחה חרדית מצפת, עזב את הבית בגיל 15 ויצא בשאלה. הסרט מציע שמותו של האב שימש כמניע משמעותי עבורו במאבק הלגליזציה שיוביל בהמשך, מכיוון שאחרי מעצרו הראשון נשלח למעצר בית בבית משפחתו שבצפת. באותה העת, נעזר האב בקנאביס רפואי על מנת להקל על מכאוביו - אלא שלאור נוכחותו של עמוס בבית, נאסר על האב להחזיק את הסם בסביבתו של הבן. הסבל שחווה אביו באותם ימים אחרונים, קורבן לאטימות מערכתית ולרצונו לסייע לבנו, מתואר כקטליזטור ברור למאבקו המתגבש של עמוס, אשר בהמשך דרכו ביקש לנקום את העוול שגרמה המערכת.
סילבר, מן הסתם, לא יכול היה להגיע להקרנה החגיגית בדוקאביב מחמת מעצר הבית הנוכחי. "בית המשפט לא אישר לי", הוא מספר בשיחת טלפון מהבית בצפת. "כנראה שהמסוכנות שלי גבוהה מדי".
הפנייה אליו בנוגע לסרט נעשתה עוד כשהיה עצור באוקראינה ב-2019, והוא לא התלבט יותר מדי. "הרגשתי שהסרט יכול לעזור לי לקדם את מה שאני בעצם מנסה לקדם כל הזמן. המאבק ברחוב וברשתות זה דבר אחד, אבל ברגע שיש סרט, יש לי את היכולת להשפיע על הנאמר בו, אז זה כבר ליגה שונה של השפעה, מקום שונה. וכמובן שאני תמיד שמח להשפיע איפה שאני יכול".
"יש דברים פחות נעימים בי, זו המציאות"
טלגראס כבר לא קשורה אליו ואין לו שום מעורבות בה, לדבריו. "היום זה שם גנרי, 'טלגראס'", הוא מסביר. "יש 200 קבוצות שקוראות לעצמן טלגראס, ועוד 200 שקוראות לעצמן בשם אחר. זו כבר לא פלטפורמה למסחר, זה רעיון של חופש. איפה שהמדינה עוברת את הגבול שלה, במקומות שאנחנו לא צריכים לציית לה, אנחנו לוקחים לעצמנו את החופש שלנו".
אלא שהחופש של סילבר, כאמור, מוגבל כעת - ועלול להישלל ממנו כליל לשנים ארוכות, אם המשפט המתנהל נגדו יוכרע לרעתו. ועדיין סילבר קפץ ראש להרפתקת הסרט התיעודי, בעיקר בגלל הנכונות המוכחת שלו לשים הכול על השולחן.
"לא חששתי משום דבר. לא בגלל שחשבתי שלא יכול לקרות שום דבר, אלא להפך: אני יודע שיכולים לקרות כל כך הרבה דברים", הוא מספר, "החלטתי שאני לא לוקח את החשש הזה כשיקול, אלא פשוט נע קדימה. ידעתי שאני לוקח סיכונים, שיכולים לקרות דברים לא טובים בדרך, אבל כבר הגעתי לנקודה שהנרטיב שלי הוא לא משהו שאני מסתיר בסרט ואומר בבית משפט, או להפך - הוא מאוד עקבי. כבר הגענו לנקודה שזה לא כל כך משנה מה אגיד בסרט, כי אלו דברים שאני אומר בעצמי כל הזמן".
אני שואל דווקא ברמה האישית, לאו דווקא הסיבוכים המשפטיים האפשריים - החשיפות האישיות שלך, החיים שלך, היחסים עם המשפחה.
"אלו דברים שדיברתי עליהם בעבר. אבל כן, חלק מהמסע גם כולל חשיפה, ידעתי את זה. זה חלק מהמחיר שאתה משלם כשאתה דמות פומבית, חשיפות במקומות שפחות היית רוצה".
מה היו התחושות שלך לאורך העשייה?
"בעיקר הייתי מרותק, זה היה מאוד מעניין כמובן. הרבה חלקים מרגשים, הרבה חלקים מעצבנים. קשת של רגשות, אבל בסופו של דבר יצאתי עם טעם של עוד, הרגשתי שהסרט יכול היה להיות ארוך יותר".
מוצגים שם גם צדדים פחות נעימים שלך - סכסוכים עסקיים, עדויות על האופי שלך, על נקמנות כשאתה מרגיש שנבגדת.
"שמע, יש לי גם תכונות שחלקן אולי פחות טובות. וגם זו הייתה דרך כל כך אינטנסיבית עד כה, אז לפעמים יוצאים ממך דברים. כמובן שלא תמיד זה נעים לראות ולשמוע את זה - אבל אני יודע מי אני, אני יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי. זה מי שאני, אני לא מתכחש לזה בעיני עצמי. יש דברים פחות נעימים בי, וזו המציאות".
כשהסרט יוקרן בטלוויזיה תהיה מן הסתם חשיפה משמעותית יותר לסיפור שלך. איזה אפקט היית רוצה שיהיה לזה?
"הכי הייתי שמח שהאפקט של הסרט יהיה הצפה של כל מיני עוולות שמבוטאות בו. בעיקר האיסור על קנאביס והאכיפה שלו, אבל גם על הדורסנות של גופים כמו הפרקליטות, והמשטרה ומערכת בתי המשפט, מה שמתחבר לעניינים אקטואליים יותר כרגע. הייתי שמח אם הסרט יציף את הנקודות האלה יותר, וכמובן שלגליזציה זה דבר שהיה צריך לקרות מזמן, וזו הנקודה".
5 צפייה בגלריה
יש לו גם תכונות שהן פחות טובות. סילבר במעצר הבית באוקראינה, מתוך "המרד של עמוס"
(צילום: כריסטינה ליזגוב)
אם כבר אקטואליה - כמי שחווה על בשרו את התנהלות מערכת המשפט בארץ, מה עמדתך לגבי המאבק נגד הרפורמה המשפטית שמתנהל פה בחודשים האחרונים?
"עמדתי היא שנדרשת רפורמה מאוד מאוד מקיפה. הרבה יותר מקיפה ממה שמוצע היום. גם במערכת הפוליטית וגם במערכת המשפטית. לעניינו של דבר - אני חושב שהשינויים שמציעים היום הם חיוביים, אני לא חושב שהם דרמטיים עד כדי כך, לא ברמה החיובית ולא ברמה השלילית. אני אישית לא נאבק למענם וגם לא נגדם, אבל אני כן חושב שהמאבק נגדם קצת נגוע. למשל ברגע שהפרקליטות מתנגדת לרפורמה בצורה כל כך נחרצת, זה נותן לי להבין שיש לה מה להפסיד מהרפורמה הזאת. ומבחינתי זה בוודאות מצדיק אותה".
אבל מנהיגי המאבק נגד הרפורמה טוענים שהיא תעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל - ואתה כאדם שנלחם למען חופש הפרט אמור להתנגד לזה נחרצות.
"אבל זה מה שיש כיום! אלו בסך הכול הפחדות סרק, זה בדיוק מה שקורה היום. אני מבין מה שהם אומרים, אבל אני יודע כי אני חוויתי את זה - וחוויתי את זה בדמוקרטיה, לא בדיקטטורה. זה אומר שהדמוקרטיה לא מספקת הגנה, והיא לא תספק להם אם הם יגיעו לנקודה הזאת, כמוני. דמוקרטיה כמו שהם מציגים אותה היא לא פתרון לכלום, זה סתם איזה מסך עשן שאולי נותן מענה ברוב המקרים, אבל זה לא באמת עיקרון שהוא גבול בעיני המדינה, איזושהי הגנה באמת מהותית. אז הרפורמה לא מפחידה אותי, כי זה פשוט המצב כיום. כל ההפחדות שלא יהיה מי שמגביל - אז כבר עכשיו באמת אין מי שמגביל. כל שינוי יכול לגרום רק לתוצאה חיובית, כי המצב כיום הוא כזה שכשהמערכת רוצה משהו, אין מי שיגביל אותה".
המאבק האישי שלך התחיל מלגליזציה, ועם הזמן הפך למאבק רחב בהרבה - מאבק נגד עוולות המדינה באופן כללי. היחס לאסירים, זכויות האזרח, הבעיות של הפרקליטות ומערכת המשפט. זה עול שאתה מקבל על עצמך בשמחה? או שהיית שמח לחזור להיות עמוס הלוחם עבור הלגליזציה, ותו לא?
"אני לא בטוח מסכים עם הקביעה הזאת, כי עוד מאז 'ליל הבאנגים הגדול' ב-2014 (אירוע המחאה שארגן סילבר בירושלים, שבמהלכו נעצרו 30 איש. י"ב), שהיה בעצם תחילת האקטיביזם 'הבועט' שלי, בדף של האירוע היה כתוב 'צאו לנו מהגוף!'. זאת אומרת שהגוף שלי ברשותי - משהו שגם נוגע לקנאביס, אבל גם נוגע לעניין של חירות כללית יותר. בגדול, המאבק הוא על חירות. אנחנו אנשים חופשיים בעולם, ותפסיקו להתייחס אלינו כאילו שאנחנו לא. ככל שניסיתי והובלתי את הדגל הזה יותר ויותר, המדינה הראתה לי כמה שאני לא חופשי, וכמה שאני כן משועבד ונתון למרות מצדם.
"אם המאבק היה רק על קנאביס, אז בשוטר או החוקר או השופט הראשון הייתי מוריד את הראש, אומר 'בסדר', מגדל לי עוד שלושה עציצים ומעשן בשקט. אבל זה לא העניין של הקנאביס - זה העניין של 'תרדו ממני, תעזבו אותי ותנו לי להיות אדם חופשי'. בדיעבד, התברר לי שזה ממש מאבק ציבורי, לא המאבק האישי שלי".
ותקופת הקורונה רק חיזקה אצלך את הסנטימנט הזה?
"האמת היא שלא, התקופה של הקורונה לא שינתה אצלי הרבה, אני חייב לומר. אני יודע שהרבה אנשים ראו בתקופה הזו דבר דרמטי מבחינת כמה המדינה יכול לשלוט עליך. אבל זה בדיוק מה שתמיד אמרתי – בערפל הזה של הקצוות, המדינה משעבדת כמה שהיא רוצה. אז בזמנים של קצוות, כשהם הופכים לעיקר, המדינה תשעבד את כולם. אנחנו צריכים להיאבק על זה שהמדינה לא תוכל לשעבד את הקצוות בצורה כזאת, שלא תוכל לשעבד את האנשים שבקצוות. ואז, גם במקרים שבהם כל המדינה נמצאת בקצוות האלו, גם בזמני הקיצון, נזכה להגנה".
הפכת למעין קדוש מעונה בשם המאבק הזה. היית מייחל לזה שיהיו עוד ראשי חץ כמוך? לא להיות לבד במערכה?
"מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, ולא ניסיתי להוביל את עצמי למקום שבו אני נמצא. אלו דברים שקרו באופן טבעי, ואני מתייחס גם לעתיד באותה צורה. אני לא יודע איך הדברים יתפתחו, אבל כן, מאוד אשמח אם אנשים טובים יקומו ויקדמו את הדברים האלה. אבל אני עושה רק את מה שבכוחי לעשות, ופחות מתעסק בדברים שאין לי שליטה עליהם".
מן הסתם, החיים שלך היו גם יכולים לשמש חומר לסרט עלילתי מרתק, מלבד הסרט התיעודי. זה מעניין אותך?
"האמת היא שבמקרה יש כבר מגעים כלשהם בנושא. לא יודע מה ייצא מזה, אבל יש התעניינות כרגע".
מי צריך לגלם אותך?
"לא חושב שיש מי שיכול לגלם אותי חוץ מאני עצמי. אבל אני אחשוב על זה קצת. אני צריך לראות הרבה סרטים בשביל זה. אבל זה בסדר, יש לי קצת זמן עכשיו".
