בינינו, עם יד על הלב, אין גם לכם תחושה שמשהו התקלקל כאן? לא בנפש שלכם, אפילו לא בארץ שבה אתם גרים, אלא בעולם כולו? אולי אני משליך, בכל זאת, לא מזמן איבדתי אמא, אבל אתם לא גם מרגישים שבזמן האחרון הפכנו כולנו לקצת יותר יתומים?
שלוש השנים האחרונות איבדתי אמא, שברתי אף, חטפתי קורונה ופרצתי דיסק. הספק לא רע בכלל לבחור עצל כמוני. בינתיים, בעודי מזגזג בין אזכרה ל־MRI, פוטין פלש לאוקראינה, בישראל קמה ממשלה גזענית, מיזוגינית והומופובית, גל של טרור ופשע שוטף את הרחובות ויוקר המחיה קופח מעל. אבל אני לא מתלונן. הכל טוב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כל בוקר אני יוצא לרחוב עם חיוך, מזויף אבל עדיין, חיוך. עובר ליד חנות הספרים שאהבתי שכבר מזמן הפכה למעדנייה, נזהר שלא להידרס על ידי קורקינטים חשמליים ששועטים על המדרכות, מקפיד להוכיח לכל אישה התוקעת בי מבט חשדני ברחוב שאני לא מיזוגן, לכל ערבי שאני לא גזען, לכל ימני משיחי שאני לא עוכר ישראל, ולכל תומך או מתנגד חיסונים שאני איתו, לא משנה מה דעתו, כי גם התחסנתי ואני גם נגד - באמת! - ואני חושב שאני עושה עבודה טובה, בכל זאת, יחסית לעולם, או לפחות איך שהוא משתקף אצלי בסלון. מצבי ממש טוב: טוב מזה של קשישה הגוועת למוות בקניה, טוב מזה של פעוטה הממררת בבכי בזמן הפצצות על חרסון או של נער הנורה למוות בטבח בבית ספר במידווסט. אני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן. כמו מנטרה. וכשאני שוכח, מסך המחשב הנייד שלי מקפיד להזכיר לי: הנה דוב חרוך־פרווה בשריפת יער עד, והנה קורבנות אומללים של נוכל טינדר, והנה עוד קורבנות, הפעם של רוצח קניבל, בסדרה אחרת בנטפליקס, ואם נמאס קצת מרצח ומניצול מיני אפשר תמיד להתנחם באיזה דוקו על שחיתות בכנסייה, בחברות התרופות או בוול סטריט, ובסופו, בזמן שאתה נאנח בקול רם, לומר לעצמך בלב: נפלתי טוב. איפה אני ואיפה הם?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז אני לא מתלונן. טוב, אני קצת מתלונן. אבל בינינו, עם יד על הלב, אין גם לכם תחושה שמשהו התקלקל כאן? לא בנפש הפרטית שלכם, אפילו לא בארץ שבה אתם גרים, אלא בעולם כולו? אולי אני משליך, בכל זאת, לא מזמן איבדתי אמא, אבל אתם לא גם מרגישים שבזמן האחרון הפכנו כולנו לקצת יותר יתומים? שאין מורה בכיתה, שאין שוטר שיכוון את התנועה בצומת או אחות בחדר הטיפולים שתקבע מי ייכנס עכשיו?
לפני כמה ימים קראתי בעיתון שמילת השנה של מילון מרים וובסטר היא "גזלייטינג". לפני שנתיים מילת השנה של וובסטר הייתה "מגפה", לפני שנה "חיסון", והשנה נבחרה לייצג את רוח הזמן מילה שהפירוש שלה הוא: "מניפולציה פסיכולוגית שאדם עושה, בדרך כלל על פני תקופה ממושכת, שגורמת לקורבן להטיל ספק בתקפותן של מחשבותיו".
ובניגוד ל"מגפה" או ל"חיסון", המשקפות את העולם באופן נטול פניות, "גזלייטינג" היא מילה מאשימה וזועמת המייחסת זדון. אם פעם המילים "טעות" או "שקר" הספיקו לנו, היום אנחנו כבר זקוקים למשהו מעט יותר תוקפני ונעדר אמפתיה. מילה שכמו סכין קפיצית תעזור לנו להקצין כל ויכוח לעימות ותזכיר לנו שבצד השני אין בר־שיח, רק מנוול שפל שמנסה להתעסק לנו עם הראש.
אז אני מאחל לנו שבסוף שנת 2023 תיבחר על ידי מילון מרים וובסטר מילת שנה אחרת, שתהיה פחות כועסת וקצת יותר מכילה. איזו מילה שתעזור לנו לעצור רגע בפעם הבאה שאנחנו מתגוללים על מישהו ברשת או בכביש. מי ייתן שמילת השנה ל־2023 תהיה "עמימות", "הרהור" או, מי יודע, אולי אפילו "טעות".
יש עוד כמה אנשים כמוני בישראל, ואנחנו זקוקים לנציג פוליטי שיגיד: אני המרכז–שמאל החדש, ואני לא מה שהכרתם
קוראים לי רענן. אני אזרח ישראלי נוירוטי בן למעלה מ־50, שמתגורר במרכז הארץ ועובד במה שנהוג לכנות מקצוע חופשי (לא, בוס, מה פתאום. התכוונתי יותר במובן של "חופשי לעשות מה שתגיד").
אני שמאלני, אבל מאמין שלא קיים פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני כרגע, ואין לי שום רצון להחזיר סנטימטר נוסף כדי לקדם פתרון לא קיים. מוכן לענות לטלפון אם יתקשרו.
אני ימני, אבל לא מאמין שצריך לתת לשוק החופשי להשתולל כרצונו – או כרצונם של אילון מאסק והראל ויזל – ותומך במדינת רווחה במודל בן־גוריוני מתון.
אני מתרשם שבנימין נתניהו הוא שקרן כרוני וכפייתי, אופורטוניסט ציני, התחתן רע, חינך גרוע, ושלושת כתבי האישום נגדו הוגשו בדחילו ולא נתפרו ביד. אני לא מתיימר לדעת אם הוא אשם, אבל אני יודע שלא הייתי נותן לאיש הזה לנהל לי ועד בית או משק בית; כלומר, אין לי ספק שהוא היה טוב עם הכספים, כמו שאין לי ספק שהוא היה מרמה אותי בקשר אליהם.
אני רוצה שבנימין נתניהו ייצא מהזירה הפוליטית, ואני חושב שהוא שורש רוב בעיותיה של ישראל בשני העשורים האחרונים, ולו מכיוון שעמד בראשה רוב הזמן הזה. אין לי שום רצון לשבת, לקום, להקים או לפרק איתו.
חוץ מאלה, אני אדם חילוני בהגדרה, אבל צם ביום כיפור, מתפלל כשאני מרגיש צורך, ושמח לעשות קידוש לפני ארוחת שישי אם מישהו מצטרף.
אני בעד מדינת ישראל, אבל לא חושב שאיטליה או איסלנד או חלקים שלמים בקאריביים, או... טוב, הבנתם – נופלות ממנה מאוד.
אני בעד יהדות, אבל חושב שצריך להפריד בין דת ומדינה, כי הן לא מסתדרות ביניהן.
אני ציוני, אבל לא משוכנע שכל היהודים מוכרחים לגור בישראל, ודי משוכנע שזה שיותר מדי מהם בצפיפות גיאוגרפית גדולה רק עושה לרובם קמטים.
"אני מעדיף לא לממן במסיי אזרחים בזמן שהם לומדים תורה למחייתי, ולהעניק למשרד הביטחון מספיק כסף כדי לנצח במלחמות, אבל לא מספיק כדי לצאת בגיל 40 לפנסיה תקציבית"
אני חושב שלאום ודת הם המצאות נחמדות ומועילות, אבל לא מגדירות את קיומי. מדינות הן התארגנויות שתכליתן לשרת את אזרחיהן בצורה הטובה והמיטיבה ביותר. דתות הן התארגנויות שתכליתן לאפשר למאמינים לתרגל את אמונתם בצורה הטובה והמיטיבה ביותר.
ואני לא חושב שיש טעם להרוג או להיהרג ללא מחשבה על לאום או דת. יש טעם להיהרג על ערכים ועקרונות – אבל האמת, אם אפשר שלא, עדיף. אנחנו חיים, עד שלא יוכח אחרת, פעם אחת, וזה מעט מדי. אנחנו חיים כדי למצות את חיינו כאינדיבידואלים. זהותנו היא, לפני הכל, פרטית, ורק אחר כך לאומית ודתית.
אני מאמין במדע. בשוויון זכויות. בחלוקת משאבים. בדיור בר־השגה. ביוקר מחיה שלוקח בחשבון את המחיה, ולא רק את היוקר. בלימודי ליבה ולב. בהוצאת הגז מהמים, בתנאי שיוצא לי מזה משהו מלבד ספר זיכרונות נרקיסיסטי מאת יובל שטייניץ.
אה, ואני מעדיף לחיות בשלום עם סביבתי, לשנו"צ בסופי שבוע, לא לממן במסיי אזרחים שמאלצים אותי בחוק לעשות את זה בזמן שהם לומדים תורה למחייתי, ולהעניק למשרד הביטחון מספיק כסף כדי לנצח במלחמות, אבל לא מספיק כדי לצאת בגיל 40 לפנסיה תקציבית.
כמו כן, העדפות מיניות של אנשים – או החלטתם לערוך לכבודן מצעד – לא משנות לי בכלל. אין לי בעיה ללדת, להתאשפז, לעשות קניות או לשהות בבית מלון עם כל קבוצת אוכלוסייה שלא מאיימת ישירות על שלומי או על המרחב האישי שלי. טיפוסים שמרגישים שהם גבר שכלוא בגוף של זברה ודורשים שאני אפנה אליהם בזברית מביאים לי את הסעיף, אבל אני מוכן להתאמץ להיות אדיב. גם טיפוסיות שמרגישות ומרגישים שהם צריכות וצריכים למשטר את מגדור השפה לפני כל פעילות ציבורית אחרת שאליה נבחרו, מביאות ומביאים לי את הסעיף.
זה אני.
ויש לי שאלה: מי, בעצם, מייצג אותי בפוליטיקה הישראלית?
× × ×
כי אני חושד שאני זקוק לייצוג. אני הרי לא לגמרי לבד; יש עוד כמה ישראלים כמוני. פחות מבעבר, נכון – לא מעט ישראלים עברו לראות בבנימין נתניהו משיח או חמורו, לראות באלימות ובגזענות פתרונות בני־קיימא, ולראות באורית סטרוק ובשמחה רוטמן הוגים מדיניים בקנה מידה היסטורי – אבל עדיין, יש עוד די הרבה ממני.
אז מי מייצג אותנו?
תגידו מרצ. אבל מרצ לא ייצגה אותנו כבר שנים, ולו בגלל התעקשותה על פתרון הסכסוך הבלתי ניתן ועל אסתטיקה ניינטיזית תמוהה. זו, מן הסתם, הסיבה שנגנזה לבסוף; היא לא ידעה להשתנות, לבחון מחדש עמדות ישנות ודוגמטיות ולשמר את עצמה רלוונטית.
תגידו מפלגת העבודה של מרב מיכאלי. אבל אל תגידו, היא תגיד. והיא תגיד את זה בדרך ממש מעצבנת ומתיימרת, וכזו שתגרום לכם להבין שבעצם אכפת לה באמת מדברים די תמוהים בואכה זניחים.
תגידו אביגדור ליברמן ונצחק יחד.
ועכשיו תגידו יש עתיד של יאיר לפיד. כן, אני שומע אתכם כשאתם מנסים להניח את דעתי ולהגיד לי: בסדר, רענן, יאיר לפיד הוא המייצג המובהק של כל מה שאתה מתאר. יאיר הוא האיש שלך.
העניין הוא שיאיר לפיד הפך חלק מהשיטה, ומעוניין עדיין להיות ראש מממשלה. יאיר לפיד רוצה להיות המפלגה הגדולה ביותר, לא לייצג אותי.
ואני לא צריך או יכול להיות המפלגה הגדולה ביותר. כלומר, הייתי שמח, אבל אני ריאלי. ישראל השתנתה, הדמוגרפיה בה השתנתה, אני ושכמותי לא נקים ממשלה בקרוב. אנחנו מיעוט – גדול, ועדיין מיעוט – ואנחנו צריכים ייצוג. אבל ייצוג חסר מעצורים. ייצוג סקטוריאלי נחרץ, שלא מנסה למצוא חן או לקרוץ לקהלים ולפלחים שהם לא אנחנו. ייצוג שהממלכתיות לא בראש מעייניו, והוא מוכן לוותר עליה במקרה הצורך, בדיוק כמו שנתניהו עשה כשהפך לאופוזיציה. ייצוג שלא ישחק לפי הכללים המשעממים שהימין הקיצוני, שהפך כאן לריבון, ממילא מתעלם מהם מזמן.
אני זקוק לייצוג חסר רחמים שיש בו אנרגיה זועמת והישגית מהסוג שלפיד – איש שליבו במקום הנכון ואני מעריך ומחבב אותו מאוד – לא באמת משמר כיום. הוא לא באמת זועם, וכשהוא מנסה לזעום, זה יוצא לו מצחיק. הוא לא באמת מוכן להפסיד הכל כדי להרוויח כמה שיותר עבורי. הוא עדיין מעוניין להיות המפשר הגדול במדינה שלא הושגה בה פשרה; הושג בה ניצחון במעמד צד אחד.
ואני זקוק לייצוג שלא דופק חשבון לאף אחד מלבדי. ייצוג שיגיד: אני המרכז־שמאל החדש, ואני לא מה שהכרתם. בתור התחלה, אני לא נחמד ואני לא משוכנע שכולנו עדיין אחים. אני אומר בדיוק מה שאני חושב, ואז פועל להשגת כמה שיותר מהדבר הזה. לא טוב לכם? אל תצביעו לי. תצביעו למשיח כלשהו.
ואני יודע שהאיש, או האישה, האלה, שייצגו אותי, נמצאים כאן, מחכים לרגע שלהם.
והרגע הזה הגיע.
סליחה, אבל מה פה לא הגיוני?
עקב עלבונות קשים בקרב המודרים מהרשימה המקורית, כמו גם טרוניות בקרב להטב"קים מענפי תעשייה אחרים, ייאלצו המעסיקים - מחשש להתקוממות כלל העובדים - לפרסם, כבר בשבוע הבא, רשימת גאווה על לוח המודעות בקפטריה ולהזמין משולשי פיצה לכל הלסביות.
תחושת המיצוי מהפרמקולוגיה - קצרה ידה, המצב קשה מדי - והפנייה אל עבר כלי עבודה יעילים יותר: שיקויים, שורשים, פטריות, מכשפות ושאמאנים, על מגוון הטיפולים האלטרנטיביים מרחיבי התודעה שהתפתחו סביבם ולאור הצלחת התערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל־אביב, שבה כולנו הצטלמנו סלפי עם האינסוף, האמנות הפסיכדלית עומדת לחזור אלינו דרך מגוון הדפסי מנדלות, ספירלות, נקודות, מראות וקליידוסקופים.
בתקופה שעוד ספרנו נקודות והלכנו להישקל פעם בשבוע במסגרת חוג שמנמנות, משתפות ובוכות, הטילה אולגה רז פצצה בביצה. אם אין עוגות - כלומר יש, אבל עבורכן אין - תאכלו לחם. אמנם לא רזינו, ממתי מרזים, אבל היה כאן טוויסט מפתיע בעלילה - תחילת עידן הפרודוקט המרכזי: לחם, כרוב, אבטיח, אורז מלא, או בשמו השני, סיר שרוף בקרקעית. אחר כך התחיל עידן האוריינטליזם ואימצנו, הפלא ופליאו, את תרבות הציידות־לקטות. אחר כך הפכנו לים־תיכוניות ולדייגות מוסמכות. אחר כך הפכנו לקטוגניות, שזה אומר הרבה גדי בשומן אמו כמו בפליאו, רק בליווי פילאטיס מכשירים. ואחר כך זהו, אחר כך עברנו להתעסק במה שמעניין אותנו באמת - בחומר האפל שממנו אנחנו עשויות. אז בדקנו ערך גליקמי וסוג דם, בדקנו רוק, ציפורניים וגלגלי עיניים, ועוד המשכנו פנימה לכיוון הרקטום והתיידדנו גם עם מושבת חיידקי המעי. יש לי חברות שאשכרה שלחו צ'ק גדול וקקי קטן במעטפה לאוניברסיטה, כדי שעדה יונת ויובל נח הררי יחזירו להן תשובות.
אבל בשנה האחרונה, אולי כמערוף לממשלה החדשה העומדת לקום עלינו לכלותנו, דומה שחזרנו אל שורשינו היהודיים ולמדנו לצום: שמונה שעות אוכלות שרצים וזה נחשב כשר למהדרין, ו־16 שעות צמות ומסתכלות על השעון ברמת אומללות וחיכיון הדומה לשעת ההשכבה. אבל כל זה עומד, כאמור, להשתנות.
בתחילת השנה תפרסם חוקרת שומנים מאוניברסיטת פרינסטון, בעלת מבנה גוף אגסי, תוצאות מחקר שנעשה על חולדות בעלות מבנה גוף תפוחי מחד וחולדות בעלות מבנה גוף של שעון חול מאידך, שהוכיח מעל לכל ספק שצורת פיזור השומן על פני הגוף מצריכה טרגוט מדויק של דיאטה, ואין דין השמדת שומן עכוזי כדין השמדת שומן בטני. התגלית המופרכת הזאת (בשנת 2024 יתחוור שהחולדות רימו) תוחלף בדיאטת גלגל המזלות הסיני.
המכה השנייה בסדר המכות תגיע אלינו לקראת פסח היישר ממדבר סונורה שבאריזונה, באמצעות הברחות לא חוקיות במזוודה. עד סוף השנה כבר יהיו מספר בתי אב בערבה שיתמחו בגידולן, הפצתן וליקוק גבן. גידול צפרדעים לצורכי סוטול הוא זול ופשוט ומתאים לאופי הישראלי, חובב ייבוש הביצות לשעבר. כל מה שצריך הוא אקווריום או כלוב, וזבובים קפואים בפריזר. ולילדים אומרים שזה אוגר.
בעקבות "הלוטוס הלבן". כי גם אנחנו רוצים לאכול, לבגוד, לשקר, להיגאל או למות מוות אידיוטי במלון פאר.
אילה בן גביר עושה אפרת גוש: "הבא שנוגע בי מת".
חללים מעוגלים ורכים ומאה גוונים של לבן יחליפו השנה את העיצוב הנורדי ויפלשו לחברות ריהוט ועיצוב, למשרדי אדריכלות ולבתים של האלפיון העליון. העיצוב האינואיטי פרץ לתודעה בעקבות הסדרה "הממשלה", שבה התעליינה ראשת ממשלת דנמרק, בריגיטה ניבורג, על גרינלנד ומבקש לשמש תזכורת לקולוניאליזם, למשבר האקלים ולאיסור המוחלט לעלות עם נעליים על ספות לבנות.
"אני לא בן, אני בת חווה, אני בעד הפרדה למה מה קרה?"
נשים ישתלטו השנה על שלושת החוטים הצבעוניים הפורצים ממרכז התקרה שאליה הן היו מעוניינות לחבר את גוף התאורה שרכשו לפני ארבע שנים, ובמקביל יגדלו אצבעות ירוקות. אל הקורסים המקוונים העוסקים בנושא הן יירשמו לאחר שנואשו מלזכור להאכיל את המחמצת ומחוסר עניין בשרפרפים.
המצאת הגלמפינג ההיברידי, בעל פוטנציאל ההתחככות - שטח מגודר, מזרני יוגה, מתחמי רביצה, פויקה, שמויקה - יניבו השנה חוטר משגשג עבור אוכלוסיית הפוליאמורים, שמפרקיהם אינם בנויים כבר למסיבת אוזניות או למידברן.
עקב נטייתו של הימין המתנחלי להשתלט על הנרטיב הציוני ולנכס לעצמו את גאולת הארץ והפרחת השממה, אך טבעי הוא שאימוני הקפא"פ - קרב פנים אל פנים - שנועדו להגברת כושר הסבילות של לוחמי הפלמ"ח, לחיזוק ביטחונם העצמי ולחישול רוח הקרב מול הפורעים הערבים - יעשו ריקליימינג ויחדרו, בעידודו של אבי מעוז, תחילה לחוגי הצהרונים בהתנחלויות ומשם לבתי הספר ברחבי הארץ. כי לכל ילד מגיעים מחשב ומקל.
רציתי להימלט מהאקטואליה בטור על קרב נחירות ביני לבין אפרת, אבל לא ממש הצלחתי
מצד אחד אין לי כוחות לאקטואליה; מצד שני, אין לי גם כוחות להתעלם ממנה. אבל אנסה. ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם משהו בסגנון הזה: אל תיאבק עם חזיר בבוץ. שניכם תתלכלכו, אבל הוא ייהנה מזה.
השיח קיצוני. אנשים יצאו מאיפוס. אז אספר לכם על קרב אחר שמתרחש בימים אלה בבית משפחת דאום, ביני לבין אפרת. קרב על התודעה. עיקרו של הקרב: מי נוחר. בעבר לא נחרנו. באמת. אני לא אדם נאה או משהו, אבל תמיד התגאיתי בכך שאני לא מזיע, לא נשרף בשמש (לא שם קרם הגנה. כל הילדות היינו בנחלים בלי קרם הגנה והכל היה בסדר, לא רואה סיבה להתחיל כעת), ולא נוחר. אבל מאז הקורונה משהו השתנה. יש אנשים שהלונג־קוביד שלהם זה אובדן זיכרון, יש כאלה שאין להם כוח כמו פעם לרוץ ולהתעמל. אנחנו התחלנו לנחור. לא כמו שאבא שלי היה נוחר, הוא היה פותח נגרייה בכל ליל (בעיקר זכור לי שהוא היה נוחר גם קצת בטרם היה נרדם, כאילו עשה חימום לפני הדבר האמיתי), אבל עדיין. שנינו התחלנו קצת לנחור. והעניין עם נחירות הוא שאתה באמת לא מאמין שזה קורה לך. אתה ישן רגיל ומתקשה להאמין שהשמעת קולות של גיזום ענפים בשנתך. לכן גם אני וגם אפרת הכחשנו זה כלפי זה את האפשרות שאנחנו נוחרים. ואז התחלנו לתעד.
***
מה שקורה כעת בביתנו זה שברגע שאחד נוחר - השני מצלם אותו. כמות הסרטונים שלי נוחר בסלולרי של אפרת מבהילה. אולי יום אחד יהיה לזה ביקוש באיזו קהילה שנחירות מדליקות אותה, ונעשה מזה כסף. גם לי יש סרטונים של אפרת נוחרת, אבל היא מכחישה שאלה נחירות. היא אומרת שיש ספקטרום, ואצלה אלה נשימות קצת כבדות, בעוד שאני ממש נוחר. אגב, היה לי חבר שאשתו הכריחה אותו לקנות איזו מכונה כזו, שמתחברת לו לפרצוף בלילה כדי שלא ינחר. המכונה עלתה כמה אלפי שקלים, והנה, ברוך ה', היום הוא ממשיך לנחור, אבל המכונה עושה כל כך הרבה רעש שלא שומעים אותו.
***
אז תגידו לי אתם, אני באמת צריך עכשיו לכתוב על החוקים של סטרוק ורוטמן או על הרשימות המבחילות של מפלגת נעם שסימנו להט"בים בתקשורת, כשאני מצוי במערכה כל כך אכזרית על השאלה מי נוחר יותר, אני או אפרת?
זה מזכיר לי שבשלב מסוים בזמן הקורונה, בשיא הייאוש, התחלנו להופיע בבתים פרטיים. חשבנו כבר שלא נזכה שוב להיות באולמות, אז אמרנו נזרום, נלך לשמח אנשים בביתם. באחת הפעמים הראשונות הופעתי בבית של איזה עשיר גדול כזה, אחוזה ענקית, וחיכיתי להופעה בחדר השינה האדיר שלו (כדי שהאורחים לא יראו אותי). הייתה שם אסלה עם מושב מחומם, וממש עפתי על זה. אז כשעליתי לבמה המאולתרת אמרתי לבעל הבית, "תשמע, האסלה המחוממת שלך, זה מדהים". "אבל אין לי אסלה מחוממת", הוא ענה, "פשוט נכנסת מיד אחריי".
10 צפייה בגלריה
כרגע שנינו מכחישים, אבל עכשיו הגיע שלב הסרטונים. זוג בהתמודדות עם נחירות
(צילום: Shutterstock)
בכל מקרה, חבר שלי הגיע גם הוא להופעה באותו יום באיזה בית, והוא הכין לעצמו נקודות, חשב מה מתאים לערב כזה. דיברנו בינינו בנסיעה, ואמרנו שלמרות שבעבר לא היינו מופיעים בבתים פרטיים, המציאות משתנה, צריך לדעת לעשות את זה באהבה, וגם שיכנענו את עצמנו שזה יכול להיות אחלה דבר, אפשר לבטא את האמנות גם במצבים כאלה.
החבר שלי עמד להתחיל את ההופעה, זו הייתה מסיבת יומולדת 60 של איזה מנכ"ל גדול, ורגע לפני שהוא דיבר נעמד לצידו מישהו, שם עליו יד, מצביע על איזה אדם מבוגר בקהל, ואומר לו: "תצחק על ציון, הוא כורדי".
אתם מבינים, הרשימות האלה של נעם וכל החוקים שמתירים גזענות או וואטאבר, הם ממש מחרידים בעיניי, באמת. הקו הזה, של הקבוצה הקנאית הזו, מרחיק אנשים מהיהדות. היהירות שלהם, המחשבה שאין אמת בלתם, הופכת את קרביי - אבל לא יותר פשוט לצחוק על ציון? הוא הרי כורדי.
***
ולא. אני לא מוכן לקבל את התשובה הזו של "אבל ווליד טאהא". לא כי היא לא נכונה, אלא כי היא לא מובילה לשום מקום. יש סיפור על אדם שהתקשר לשירותי חילוץ. היה לו פנצ'ר, אבל הוא היה מבולבל בשיחה, לא הצליח לתת את הכתובת המדויקת ודיבר לא לעניין. אז הפקיד בצד השני של הקו אמר לו: “אדוני, אתה שיכור”. “התקשרתי לשירותי חילוץ”, הוא ענה לו, “לא לשירותי גמילה”.
במקום לומר שגם אבי מעוז וגם ווליד טאהא חשוכים, כל צד צווח על ההומופוב של הצד השני, כדי להתמודד כך עם הביקורת על ההומופוב של הצד שלו
אתם מבינים? זה נכון שיש תשובות טובות למי שרוצה לנצח בוויכוח על הרשימות של נעם. יש הרי מספיק דברים שקרו בקואליציה הקודמת שאפשר להציג כדי להסית את הדיון, אבל בואו, לא התקשרתם לשירותי גמילה, אלא לשירותי חילוץ.
מה שאני מנסה לומר זה שאני לא בטוח מה עדיף - למחות וללבות את האש המתפשטת, או פשוט להתרחק מהשריפה ולהתרכז רק בטוב. אני באמת תוהה מה תפקידו של הרוב המתון בעידן הזה, שבו רק את אנשי הקצה שומעים, רק את אלה שמביאים טראפיק.
***
בשבוע שעבר היה עוד אחד מהרגעים המעגליים האלה בשיח: חברים שלי מהימין שאלו חברים מהשמאל למה הם מתנגדים כל כך לחוק החדש, שיאפשר לבעל עסק פרטי לא לתת שירות ללהט"בים, אם הם תומכים בחרם על עסקים שנמצאים מעבר לקו הירוק; וחברים מהשמאל שאלו חברים מהימין מדוע הם לא מתנגדים לחוק החדש, אם המשמעות שלו היא שאפשר יהיה גם לתלות שלט בכניסה למכולת ובו יוכרז שאין כניסה לדתיים.
וכך, במקום להסכים שכולם בעצם מסכימים שלהפלות זה רע, כל אחד מצדיק את העוול של הצד שלו בעוול של הצד השני. במקום לומר שגם אבי מעוז וגם ווליד טאהא חשוכים, כל צד צווח על ההומופוב של הצד השני, כדי להתמודד כך עם הביקורת על ההומופוב של הצד שלו.
כך לא נראית חתירה לאמת. כך לא נראים חיים של צדק. כך נראית אנרכיה רעיונית. כך נראה אבסורד.
שבת שלום.
כל הנרות שווים / בשבוע החנוכה הזה הייתה לי הזכות להדליק נר שביעי במחלקת דיאליזה בבית חולים לילדים שניידר. כשהבטתי בילדים הקטנים והמרגשים המחוברים לדיאליזות שלא מבדילות בין עדות, מינים ודתות, נזכרתי בשבועת הרופא האומרת "אראה בחולה רק את האדם". וכשמסביב טיפלו באהבה בילדים (הרופאים והרופאות, האחים והאחיות, המלאכיות והמתנדבים) אפשר היה לראות את שותפות הגורל במצבים שבהם מקבלים את האדם כאדם.
לחנוכיות יש תכונה נהדרת שברגע מסוים הן מפיצות אור גדול מעבר לעצמן. וגם בשלב מסוים הנרות דולקים בשוויון מלא. ולעניין החנוכייה, אז כשהיא דלקה במלוא חנוכייתה, ובחוץ החל לרדת גשם והשלג בעולם נראה כמו חבילת שלג מטורפת במחיר מוקפא, פה במחלקה נמסנו מהחום של האהבה והנתינה.
פודקאסטים ודגים / הטור הזה הופך מדי שבוע לפודקאסט, שיש לו באופן קבוע בערך בין 30 ל־40 אלף מאזינים. זו בהחלט גאוות יחידה שלנו הכוללת את אילן ותומריקו שעורכים ומסדרים אותו ואני שכותב ומקליט, בדרך כלל בבקרים (בשבוע שעבר הקלטתי אחרי הופעה בהיכל התרבות בחצות הלילה).
אבל הכי כיף זה הרגע שבו ביום שישי בבוקר מתחיל זרם אנשים שמבקשים, "שלח לי כבר אותו לקפה של הבוקר" ואני מבין מזה א' שעדיין יש אנשים בעולם, וב' שבו־זמנית הם קוראים, שותים קפה, קושרים נעליים, נפרדים, מתאהבים, מצייצים ומקשיבים לפודקאסטים.
עלייתם המופלאה של הפודקאסטים בעולם המערבי מעידה על המעט, שהוא ההרבה של היום, ושתפקידם להזכיר לנו שוב בבלגן הגדול ליד הקופה הראשית של חיינו, מי אנחנו, מי זה שלידנו, מאיפה באנו, מי משתיק, מי מכבה ומי מדליק, וכמובן לאן אנחנו הולכים. שמעתם שהאקווריום הענקי שבברלין התפוצץ באמצע הקניון? אז הנה התחלה של פודקאסט על דגים, אנשים ומוזרותם.
לישון בלי להירדם / אמנים חיים לרוב בפגיעות מתמדת ותחת מסכות לא נראות לעין. שהרי ממה עשוי חומר התהילה? לפעמים גם מנצנוצי אבק כוכבים, שעלול במהירות להתפוגג. כמו שמשון שנחלש אחרי שדלילה גילחה את מחלפות ראשו, מנסים לעיתים האמנים להעלות את עצמם כשהקריירה לא עובדת (ולו זמנית), או לווסת את ההצלחה, כי קשה לחיות גם בה בשקט נפשי ואיזון.
הלילות שאחרי הופעות הם הקשים במיוחד (אני מכנה אותם לישון מבלי להירדם). כי הנפילות ממצב של האדרת האני בהופעה לחזרה למיטה הקטנה נראות כמו נסיגת כוחות אחרי קרב קשה.
אז הנה, באחד הלילות האחרונים אחרי הופעה חלמתי שאני תקוע אי שם על פני כדור הארץ. איפה בדיוק? לא יכולתי לדעת כי זה היה חלום ללא דרכון. אבל כשהתעוררתי מבוהל לקחתי נשימה וחשבתי על שני אמנים.
"איפה היית?" גערה המורה. יכולתי להגיד שהלכתי להציל את העולם. אבל לא ידעתי אז מה זה עולם ומה זה אני. אז עניתי שנכנסתי לחנות כלבו וקניתי את כדור הארץ. תשובה מפוברקת שהתבססה על גלובוסים קטנים מפלסטיק עם מקום לעט בשם גלובוס למעלה
בלי דמעות / הראשון מהשניים ירד מהבמה, כי מישהו צעק לעברו משהו מעליב והאירוע הזכיר לי איך לפני 40 שנה צעק לי מישהו באיזו הופעה קיבוצית משהו בסגנון "יאללה רד מהבמה". הייתי אז קמצוץ זמר. פרח רגיש. לא זוכר שירדתי או עניתי לו, אבל שנים אחר כך סחבתי את העלבון בלי דמעות, רק עם כאב.
הסיפור השני על זמר מצליח, ילד נצחי ששר, התאהב, מכר משקפיים, בדק את גבולות הגזרה, נסע וחזר, הצליח מאוד עד שהתעייף. ולפני שהוא שעומד לנסוע לארץ רחוקה הוציא שיר שנקרא "אני" שבו פירט את התחושות הסובייקטיביות שצופפו אותו מול העולם שהתערבב.
אגב, לא הכל רציני כל כך. מכירים את הסיפור על הזמר שכל כך אהב להופיע, עד שכל פעם שבא לו לאכול יוגורט בלילה והיה פותח את המקרר והאור היה נדלק היה זמרנו מתחיל לשיר? אז זה אני.
הגלח האלים / האלימות מתפשטת והשבוע כשנתקלתי בספר בשם כותרת משנה של הסופר האמריקאי הדגול ארנסט המינגוויי ובו רשימות שכתב בין השנים 1920־1956, תפסה אותי רשימה שעסקה באיך חש המינגוויי אלימות פנימית בכל פעם ששם את נפשו בכפו והיה הולך לקבל גלח בחינם במספרה בעיר טורונטו (הו, קנדה הקפואה).
הביקור אצל הספרים־המגלחים היה נפוץ באותם ימים (1920) כי לא היו עוד מכונות גילוח וג'ילטים פרטיים. אבל הגילוח דרש מהמתגלח קור רוח וגבורה כי המינגוויי העדיף לקחת ת'גלח אצל הספרים שגילחו בחינם ושנחשבו פחות טובים, וכיוון שידע שהם עלולים לעשות טעות ולשסף את גרונו חש כאדם הפוסע בעיניים פקוחות אל המוות (ציטוט). טוב, טוב, בלי פאניקה בבקשה. הוא שרד את כל הגילוחים, האלימות והמלחמות, כדי לכתוב לעולם את "למי צילצלו הפעמונים", "הקץ לנשק", "וזרח השמש" ואת "הזקן והים" המופלא שתכף נגיע אליו.
אמא והשוקולדים / ביסוד אני מכולתניק, אבל בשבת עשינו מעשה שנקרא "ללכת לסופרמרקט" כדי להכיר את החבר'ה מקופה ראשית. טוב, מיד שמתי לב שאנשים שמשוטטים עם עגלתם בסופר מפתחים קשר עמוק למצרכים שאספו ואפילו לפני ששילמו הם נהיים אוטומטית "שלהם". קוראים לזה רכושנות מצרכית.
יש אולי מצב שיוקר המחיה הקטין את קצב הקנייה, אבל את הילד שישב בפרונט של עגלת הסופר שאמו הובילה זה לא עניין. וכשתבע מאמו המון שוקולדים נזכרתי בך, הו אמא’לה. האם את זוכרת איך נסענו יחד בשנות ה־50 באוטובוס לשוק הכרמל כדי שאעזור לך עם הסלים ובעבור זה היית מפנקת אותי בפלאפל במקום שנקרא פינת המשלט בפינת שינקין־אלנבי? אז שלוש הקציצות בפיתה היו שיא העולם עבורי (משלטים אגב, לידיעת הלא־יודעים היו אז המוצבים של צה"ל).
הדג והזקן / עלה בידי, גיחך הזקן מהסיפור על הזקן והים של אותו ארנסט המינגוויי (הסופר מהגלחים). ומה שעלה בידו של הזקן היה לצוד אחרי מאמצים מרובים את הדג הגדול ברשתו. אז הוא קשר אותו לסירתו והחל לגרור אותו דרך ארוכה בים, אלא שעד שהגיע ליבשה גילה שלא נשאר מהדג שלו אלא עור ועצמות כי הדגים נגסו בו כל הדרך. משל נהדר על מאמץ אבוד, על התחלה מבטיחה וסוף מבאס.
"אולי לא תספר לי סיפורים עצובים כאלה", אמרה לי בסופר. "יאללה בוא, נקנה סלמון וניקח הביתה".
הגלובוס / פעם ברחתי משיעור מתמטיקה כדי לשחק כדורגל בטורניר בין־כיתתי וכשחזרתי עם פרצוף של יוהאן קרויף (המסי ההולנדי של בני דורי) הייתי מאושר. הצרה שהמורה לא. "איפה היית?" גערה בנזיפה.
יכולתי להגיד לה שהייתי בדובאי, אבל מי שמע אז על דובאי? יכולתי להגיד שהלכתי לשמוע ג'אז או שהלכתי להציל את העולם. אבל לא אמרתי כי לא ידעתי אז מה זה ג'אז, מה זה עולם ומה זה אני. אז עניתי שנכנסתי לחנות כלבו (חנות שהכל היה בה) וקניתי את כדור הארץ. תשובה מפוברקת שהתבססה על גלובוסים קטנים מפלסטיק שהסתובבו על צירם עם מקום לעט בשם גלובוס למעלה. למרבה הפלא, המורה אהבה את התשובות שלי ואמרה לי שבבוא היום אולי אעשה מסיפורים כאלה פודקאסטים. הצרה שגם לא ידעתי אז מה זה פודקאסטים.
מהומת רגשות / "ככה כבר חיסלת את כל השוקולדים?" נזפה קשות אמו של הילד המתוק שנעלב ובכה. נהייתה מהומה ליד הקופה הראשית. האנושות עשתה כמה דברים טובים אבל לא תמיד הצליחה לייצר תור נורמלי. "וואלה אין פה רגע בלי אלימות ושוקולד", חשבתי לעצמי. אחר כך שילמנו לקופאית, יצאנו עם המצרכים ועד שהגענו הביתה גילינו שדג הסלמון שקנינו נמס כולו בדרך.
