נשבר הזית / למה לא רואים את האותיות והכל מטושטש שאלתי את עצמי.
כי היו לנו עוד ועוד הרוגים בשבוע אחד, וכשאדם מתאבל על נופלם של האנשים הצעירים האלה, חלקם אנשי מילואים, הוא לא רואה את האותיות. וכשהוא שומע על עשרות שנותרו יתומים מאבותיהם בשבוע אחד הוא מאבד את זה. אני לא מתמכר לזה. משמע למורבידיות. אני מתמסר כי אני עצוב כשנופלים. לא הצלחתי להגיע לצערי כמו שביקשו להלווייתו של רס"ן גיא נזרי האהוב מעתלית. אחר כך התחלף השעון (משהו שהם לא זכו לו) והיא אמרה: "זה רק מה שהיה חסר לעם ישראל עכשיו. עוד חשיכה". והוסיפה: "נשבר הזית".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
דאון ואפ / בערב ראשון השבוע כולם היו ב"דאון" ברור. (לא דאום. דאון). עשר דקות תמימות סקרה הטלוויזיה את הלוויותיהם של אהובינו. וגם אם לא הכרנו אותם בכינו עליהם.
ולבסוף סיכמנו שבישראל קיימים כוחות מפעימים שלא ידענו עליהם. מהעובדה שבחורינו יצאו להילחם בכזאת הקרבה ועד זה שהמודיעין יודע איפה יושבת כל קרציית אויב, כדי לתקוף אותו עם טייסים משובחים.
רק שאולי בגלל החטא הנורא של ההזנחה הפושעת ביום הראשון למלחמה, רבים מאיתנו לא החמיצו הזדמנות "להוריד" לצבא את הרגליות בברכיים ועכשיו מודים שהם עדיין טובים במה שהם עושים - המתכננים, המודיעין, הטייסים, הנווטות.
כל בוקר כשכאזרח אני מוריד את הפח, אני מוריד גם את הכובע בפני משהו שהוא מעל להבנתי. וממתין לדעת מה יהיה שם הפעולה הבאה. אגב ככה ממציאים שמות לאלבומי מוזיקה. לאלבום החדש שלי שייצא בקרוב קראתי "אותיות נחמה".
היריון מדומה / אז הם קראו לפעולה באיראן ימי תשובה. אולי כי לקח שלושה שבועות עד שבאה התשובה. כמו שאמא הייתה אומרת: עד שאגיע לאדים של מאדים אני כבר אהיה מלאך מאודה בשמיים.
לא נורא. הזמן עבר תוך כדי שהכלבה של מיכל וצחי חטפה בינתיים היריון מדומה וחיבקה את צעצועיה כאילו הם גוריה. שתיים מהבנות שלהם התאמנו ללכת למכינה משמעותית לפני השירות. בעוד אי שם בכנסת הכשירו את החוק לביאוס נגד גיוס.
ועוד משהו צד את עיני בימי התשובה האלה. הקוסמטיקאית של ג'וליה רוברטס וקים קרדשיאן אמרה "אני לא אטפל קוסמטית בכוכבות שתומכות בפלסטינים בעימות הזה". יפה. יש לנו עכשיו בהוליווד חברה קוסמטיקאית שלא מוציאה שחורים מהפנים למי שמשחירות אותנו.
האב והבן / הלב נשבר מדבריו של האב השכול, עמיר בן צבי מקיבוץ שמרת, שהתראיין אצל שרקי את גלעד יום אחרי נפילת בנו היקר סמל עידו בן צבי ז"ל בקרב. זה היה מצמרר. אמר עמיר על בנו יפה התואר: "אני מוכן לדבר על עידו שלי בכל שעה, שלוש, ארבע, חמש לפנות בוקר, ולהפיץ את הטוב שהיה בו". איזה אבא ואיזה בן. אלוהים. כמו השלט הבלתי נשכח שכתבו על הירש גולדברג פולין מנרצחי החטופים: "יהי זכרו מהפכה".
מה זה פוץ? שאלתי את הדוד. הוא קירב את פיו אליי ולחש שהפוצים לא ישמעו: מתנשא ונפוח. מילה יהודית נהדרת שכוללת הכל
מנרמלים? / אמא אחת מלאת דאגה צילצלה בוכייה בחרדת אם לילד שלה בלבנון. אלוף לשעבר בצה"ל אמר לי שהבעיה היא שאנחנו "מנרמלים" את חיינו וכאילו כבר התרגלנו שהם לא חזרו, שטילים עפים מכל עבר, שנפתחה חזית עם איראן ושחיילינו נהרגים שעה שמצד שני מסתובבים כמה טיפוסים שמזכירים את הרשעים מהסרט הישן "אצבעוני", שכל פעם שהחלה להתרקם עסקה להחזרת החטופים מטרפדים אותה.
ואז בבוקר של חילופי השעון הגיעה המנקה מוקדם מהרגיל כי הכל התבלבל אצלה. מודה שכשהיא באה אני קצת חש לא בבית. אבל זה נורמלי כנראה לפעמים לא להרגיש בבית כשאתה בבית.
אקדח או תפוח? / היי אחותי היקרה המתה נאוה. הרבה חושב עלייך ועל מה שעינייך לא "זכו" לראות פה. "לפעמים האדמה מלאה ועל כן המתים כבר עומדים באוויר" כתב יואל הופמן. משפט כה עצוב.
אנחנו בטירוף סיס, נהיינו מדינה שנצמדת אל עצמה בסתיו ומנסה לינוק דבש. את מבינה?
"אחי תן לי תפוח עץ לשבור את רעבוני".
אחותי יש לך משהו בולט בתיק. יש מצב שזה אקדח?
"לא, זה לא אקדח. תירגע. זה התפוח הקודם שנתת לי. ויחי ההבדל ביניהם. כמו מלחמה ושלום".
פוצים / "הי איז אה פוץ" אמר פעם אנקל אייב הדוד הכי נמוך בעולם שלנו מניו־יורק שבא לבקר אותנו עם הדודה אנה אחות של סבא שלי.
זה היה בשנות ה־60. למולינקה מהשכונה היו כבר מלא הרשעות על פריצה לבתים ומכוניות. רב־החובל סאני לשעבר מאוניות המעפילים חידד את סכינו למקרה הצורך. הייתי ילד בן עשר כשבאמריקה התמודד על נשיאות ארצות־הברית רפובליקני אחד עצבני בשם גולדווטר. אנקל אייב הדמוקרט אמר כל הזמן: הי איז אה פוץ (הוא פוץ). מה זה פוץ? שאלתי את הדוד.
הוא קירב את פיו אליי ולחש שהפוצים לא ישמעו: מתנשא ונפוח. מילה יהודית נהדרת שכוללת הכל. מעניין את מי משני המתמודדים הנוכחיים קמלה את דונלד היה אנקל אייב מכנה פוץ. יש לי תחושה שאני יודע. כולל מי תזכה (או יזכה).
ציון אלה אסירייך / שוב היה השבוע טקס זיכרון. השלישי במספר. בניר עוז ניסו לבקש חיבוק. כדורים זוהרים חלפו בשמי הצפון. ולנצח יעמוד לנגד עיניי הילד מבארי שאיבד את הוריו שנרצחו, וביקש ממני סלפי כשבאנו להופיע בפניהם.
וכשהחליפו השבוע את השעה לשעון החורף נפלט לי מאיפשהו המשפט הישן: "ציון הלוא תשאלי לשלום אסירייך". ברור למה. לא?
אולי והאירוע בגלילות / בבוקר שאחרי השבת של החג עברתי בגלילות שתי דקות לפני שהמשאית נכנסה באוטובוס הגמלאים. האירוע התרחש ממש בגב שלי. וכששמעתי את הבום נחרדתי, רק לא הבנתי מה זה. אחר כך צילצלו אליי כולם לשאול אם אני בסדר. לפעמים זה כפסע בין לבין.
מוקדם יותר בבוקר רכבתי על אופניי בדרך למכולת (לקנות שם סולת) ושוב ראיתי את אותה אחת יפה שעוברת מדי יום בשביל ופניה חתומות. ומיד חשבתי שהיא ככה כי אולי היא מתוחה מהמצב כי היא אמא של חייל, אולי היא ממשפחות החטופים, אולי איבדה את בעלה, או חבר. או אולי פניה קפואות כי היא שבה מהקוטב? ועוד אולי אחד. אולי היא דומה לך קצת. ועכשיו אולי די. נגמרו התירוצים. נשבר הזית. תחזירו אותם כבר הביתה ואז אולי גם פנינו יתבהרו.
ילד מספיד את אבא / חיים חפר לו היה חי היה כבר בן 99 ובטח כותב בדרכו הפזמונית על המלחמה. לשבט ולחסד. מ"יצאנו אט" ממלחמת השחרור ועד "הנני כאן" ו"מתש"ח באהבה" שהלחנתי למילותיו.
שמע חיים. היו לנו מלחמות קשות, אבל כמו המלחמה הזו לא הייתה לנו מעולם, כי באנו למלחמה קטנים, יצאנו גדולים. למדנו להילחם, להיפצע, לנסות להשתקם, להביע אמון בחברינו בלי הבדל בין אמונה לאמונה. אפילו למדנו לשקר, לריב, לחכות, להסתער באומץ וליפול בקרב.
'סתכל עם אחותי מלמעלה אם אתם יכולים על הילד שהספיד השבוע את אביו בדמעות ואמר "אבא אני אזכור אותך לנצח". הוא נראה לי כבן עשר. לא יותר.
