"את הופעת הראפ הראשונה שלנו עשינו בתנועת נוער, בבני עקיבא. זו הייתה מחווה לשב"ק ס', ל'הנה הנה אני בא, לעשות פה מסיבה', ('תתקעו בחצוצרה', ע"ט) בכיתה ה'-ו'. שינינו את המילים, 'הנה הנה אני בא, לעשות תרבות שונה, להביא את התקווה למדינה'", מספר רם חורי בחיוך. "התחמקנו מה'בחורות'. שרנו 'יש ימבה מצוות', משהו כזה. זה היה הג'וס. השירים היו סופר-גסים בזמנו, אני לא חושב ששמנו לב, אבל זה תפס אותנו. אני חושב ששם התאהבתי בהיפ הופ".
רם - "מה זה נותן" מתוך הופעה בלבונטין 7
(צילום: תמיר פלור)
רם בן ה-29 - שמסתפק בשמו הפרטי כשם במה - הוא ראפר, יוצר ומפיק מוזיקלי שבחודש שעבר הוציא את אלבומו החדש, "דת, מין ו-808", שעוסק בקונפליקטים בחייו - עולמות היהדות והדת שעליהם הוא התחנך, לצד החזרה בשאלה וחיי הרווקות בעיר הגדולה, בעוד ה-808 הוא הכינוי המקוצר של מכונת התופים הפופולרית שמשולבת ללא הרף בלהיטים חוצי ז'אנרים, גם באלה של חורי. בהתאם, האלבום משלב היפ הופ עם רוק, ומצטיין בטקסטים חושפניים ולא מתנצלים, שמתוכם מצטיירת דמותו של גבר צעיר שנמצא בחיפוש: מחפש את כיבושיו בעיר, מחפש את עצמו, ובין לבין מחפש את התשובות לשאלות הקיומיות הכי מורכבות.
עוד במדור מוזיקה:
בשביל להבין את המתח הזה אנחנו חוזרים אחורה. חורי נולד בגבעת שמואל להורים דתיים-לאומיים ואפילו למד בישיבה תיכונית מופרדת בבני ברק. "לא היו שם בנות בכלל. בקהילה שבה כולם הולכים לבית כנסת, כל השכנים וכל החברים". בין כל אלה, חורי דווקא נזכר בחבר שעזב ללמוד בבית ספר חילוני, "קינאנו בו. היינו מתחמקים מבית הספר כל הזמן, לא היינו נשארים בישיבה. הלימודים היו משבע בבוקר עד שבע בערב, היינו בורחים ונוסעים לסנוקר, יוצאים, מסתובבים ומעשנים. היה לנו ליד גם בית ספר של בנות, אולפנה, והיינו מנסים להיכנס לשם", הוא מגלה.
5 צפייה בגלריה
"גם אם אתה עושה מוזיקה עדיף שזה יהיה סופר-מיינסטרים, או משהו חסידי". רם חורי
(צילום: יונתן כץ)
בזמן שהוא משתף בסיפורים על ילדותו, על פניו של חורי נמרח חיוך שמעלה את הילד שהיה כחניך בתנועת הנוער בבני עקיבא. "היה את השבט של הבנים והשבט של הבנות, והיו מבטים, עניינים וריכולים. 'הוא תפס לה את היד' ו'היא חיבקה אותו'. ובטיולים הולכים בלילה ונתפסים, זה הדברים הכי קטנים שיש". רק בשיחות מאוחרות יותר עם מאזינים שלו ברשתות החברתיות, הוא הבין את הפער בין הדרך התמימה והשמרנית שבה שהוא גדל, לבין הדרך המשוחררת שבה הם גדלו. "מה שהם עברו בשנות התיכון שלהם מבחינה מינית - אני עברתי רק בגילי ה-20. רגע, אפשר להגיד מינית?", הוא בודק.
בריאיון חורי מפגין נימוס וכושר ביטוי של בעל ניסיון, אבל באלבום הוא אומר הרבה יותר - מספר על הנשים שפגש, על הלבבות שנשברו (בין היתר גם שלו) ועל המתח הזה - הבלתי נגמר - בין האמונה לבין הסקרנות כלפי מין. מתוך שני העולמות המנוגדים האלה הוא פורץ. "הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם הדת של און-אנד-אוף, עד שבאיזה שלב החלטתי שדי, חלאס. ויצאתי מהדת באיזו התרסה". חורי סובב את ההגה 180 מעלות, ודהר לעבר העיר הגדולה עמוסת הפיתויים וההזדמנויות. את האלבום שלו הוא מתאר כ"סיפור שנות ה-20" שלו. "באיזשהו מקום אני משליך את האחריות על החינוך הדתי," הוא מסביר, "אני גם לוקח אחריות, כמובן. בישיבה אנשים היו מתוסכלים מינית בצורה הקשה ביותר והם לא פרקו את זה. ואחריה החוויה שלנו הייתה, 'בואו נחווה כמה שיותר, בואו נשיג כמה שיותר, בואו נהיה עם כמה שיותר, בוא נסתובב, בוא נעשה סמים'. החוויות האלה היו חלק מפריקת העול. לא קיבלנו את הנעורים שלנו באיזשהו מקום".
("יש לי לב טוב / אבל אין לי זמן לכאפות, מה זה נותן? / מה זה נותן / הוא לא מכיר אותי אישית אבל חברה שלו כן")
עשית שינוי די גדול מהעולם הדתי לעולם הרווקות בתל אביב. איך אתה מתמודד עם המעברים בין שני העולמות?
"אני יכול לענות על זה דרך 'מה זה נותן', השיר השני באלבום. זה בעצם סיפור מלא בחרטה ומלא בלמצוא איך לעשות את הדבר הנכון. אני חושב שבתוך מערכות יחסים בכלל, כשאין להן את הגבולות האלה ואין מישהו שמסביר לך מה כדאי או מה ראוי או מה צריך להיעשות, בכל מערכת יחסים שהיא, אני חושב שיש מלא מקום לטעויות".
בשיר חורי מספר על מישהי שהוא בקשר איתה, אבל יש לה חבר חייל שנמצא בבסיס בזמן שהם נפגשים מאחורי גבו. לאורך כל השיר הוא מנסה להבין איך הסיטואציה תורמת לו כבן אדם, ומדלג בקלילות ובטקסט עוקצני בין רגעים במיטה ("בסוף תמיד הייתי נע ונד / משד לשד / משד לשד / בין מיכל לילך מישל ושלי / או מיי גאד"), לבין שאלות קיומיות ("אני זורק ת'אחריות לאל שיושיעני / נושא את פני למעלה"), ובסוף השיר, נוסע למוצב כדי להתוודות בפני בן הזוג שלה ("יאללה נוסע לרמאללה / זה איפה שחבר שלה מוצב / אני הולך לספר לו בדיוק את המצב / אדם מותר מן הבהמה תהיה בן אדם / בכיתי כל הדרך לשם"). "יש לי את הרצון לעשות טוב," הוא מוסיף, "אני לא חושב שיש מוסר אוניברסלי, אבל לי יש רצון כזה".
איך זה מסתדר עם התדמית של הבליין התל אביבי?
"זה לא כל כך מסתדר. אומרים שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות".
האלבום מבוסס חוויות אישיות שלך?
"אני כותב הכול בסיפורים, אבל אני מנסה להעביר רגש. אפשר להגיד שהכול סיפור אמיתי, אני מספר את שנות ה-20 שלי, אבל לא תמיד אני הגיבור בסיפור. אני זורק בטלפון משפטים כל הזמן. זה מתחיל מנקודה, כמו 'דורקס ותפילין על השידה שלי' (שורה משיר הנושא של האלבום, ע"ט). אני מנסה להעביר חוויה אישית".
הכופר הראשון
הסביבה של דתיים-לאומיים שבה חורי גדל, לדבריו, היא סביבה מאוד שמרנית ומסורתית. כשהוא מנסה להסביר את התפיסה החברתית בגבעת שמואל, חורי מעיד שמדובר באנשים שמאוד מפוקסים על החיים שלהם, ושברירת המחדל היא המסלול של עבודה-לימודים-קריירה-משפחה. "תמיד נמשכתי למוזיקה אבל אף פעם לא ידעתי אם אני באמת רוצה להתעסק בזה בתור משהו בחיים, וגם אף פעם לא האמנתי. גדלתי בסביבה שאומרת 'תמצא משהו שהוא רציני, יציב'. הקטע הזה של המוזיקה הוא לא מקובל ולא בא בטוב. וגם אם אתה עושה מוזיקה עדיף שזה יהיה סופר-מיינסטרים, או משהו חסידי, או משהו שאתה יכול להניב ממנו כסף בצורה הגיונית".
5 צפייה בגלריה
"הסרתי כל עול אמרתי לעצמי, 'וואלה, נתתי צ'אנס לחיים האלה בלי להיאחז במשהו מפעם'". רם חורי
(צילום: יונתן כץ)
מה הוביל אותך לצאת מהדת?
"זה התחיל משאלות אמוניות. יש אלוהים? אין אלוהים? בהתחלה זה היה בין החברים. היה איזה מישהו שהיה 'הכופר הראשון', הוא ניסה להנחיל אצל כולם ש'אין אלוהים' ו'בכלל רשום שזה ככה, וזה אחרת'. אחרי התיכון הלכנו למכינה קדם-צבאית במעלה אפרים, ושם היה לנו זמן להתעסק בכל השאלות האלה עם אנשי מקצוע, המחנכים. היה אדם שממש עניין ולימד אותי, ובכלל יש שם אנשים טובים. יש לי קצת בעיה עם הדבר הזה עכשיו, כי גדלתי ואני מבין שיש פה בסוף איזו אג'נדה שמספרת לך איזשהו סיפור שהוא לאו דווקא אמיתי וגם לאו דווקא יהודי במהות שלו".
הסיפור שמספרים במכינה?
"כן, הסיפור שאנשים דתיים מקבלים במכינות קדם-צבאיות. אהבתי את המקום, התחברתי אליו ועברתי שם שינוי משמעותי. והייתה לי שם יציאה וחזרה בשאלה. לפני הצבא הייתה לי בת זוג שנה וחצי וכבר דיברנו על חתונה וזה, ותוך כדי הצבא שוב חזרתי לא לשמור שבת והיא לא אהבה את זה. שם זה התפרק. ואני הסרתי כל עול. אמרתי לעצמי, 'וואלה, נתתי צ'אנס לחיים האלה בלי להיאחז במשהו מפעם'. רוצה לחוות את הדברים האלה, רוצה לראות עולם, רוצה להיות עם בחורות, רוצה לכייף ורוצה לגור בתל אביב. שם זה נפתח לי ממש והלכתי לקיצוניות השנייה. גם מבחינה מנטלית"
5 צפייה בגלריה
"אמרתי לעצמי 'רוצה לחוות את הדברים האלה, רוצה לראות עולם, רוצה להיות עם בחורות רוצה לכייף ורוצה לגור בתל אביב'". רם חורי
(צילום: יונתן כץ)
איך הסביבה הקרובה שלך קיבלה את זה?
"בהתחלה זה לא היה טוב. אבא שלי הוא בן אדם נורא שמרן, אחי הקטן עכשיו שמרן יותר ממנו, הוא חרדי. היה איזה סיפור שלקחתי לאבא שלי את הרכב בשבת ודפק לנו שוטר בבוקר ואמר לו, 'אתה עומד על חניית נכים'. אבא שלי ענה, 'אין סיכוי'. חניתי סנטימטר על חניה של נכה, והוא יצא החוצה וחזר עצבני. 'אתה הוצאת את הרכב אתמול?', הוא שאל. אמרתי לו שכן, והוא אמר לי 'עוף מפה. קח את הדברים שלך ולך'. רק אחרי שבועיים השלמנו. הבאתי לו וויסקי, אמרתי לו שאני מצטער. אני בן 29 אבל אנחנו מדברים על גיל 20, בצבא. בעשר שנים אבא שלי עשה שינוי מדהים בתהליך שלי ואני יכול לחיות איתו באהבה. הוא קיבל את העובדה שאני לא כזה יותר, ואני עדיין הבן שלו ועדיין מגיע לארוחת שישי, ואני לא מוותר על זה ועושה קידוש עם המשפחה. זה מדהים שהוא קיבל את זה ככה כי בהתחלה זה לא עבד טוב".
קמפיין שיווק באפליקציית דייטינג
חורי עושה הכול בעצמו; כותב, מפיק, מקליט. יש לו אולפן ביתי והוא הפיק את האלבום בעצמו, מלבד השיר "בייבי אני לא מאלה שעוצמים עיניים", אותו הפיק הקלידן רן רייטן. "כשנכנסתי להיפ הופ התחלתי להפיק את עצמי. יש לזה מלא יתרונות וכל אמן שקורא אותי עכשיו - אני ממליץ לו לנסות לקחת את הדבר הזה ולהפיק את עצמו אפילו ברמה המצומצמת של סקיצה. זה גם חסכוני. מוזיקה היא אחד התחומים הקשים להתפרנס מהם, והיום אני משתמש בזה כאפיק הכנסה כשאני מפיק אנשים".
אתה מתפרנס רק ממוזיקה?
"לא, יש לי גם דיי ג'וב," הוא צוחק. "אני עובד בהייטק, במשמרות. אני מתעסק במערכות מידע בארגונים. המשרה שלי כרגע בהייטק זה Noc - שזה ניטור רשת. השאיפה היא להתפרנס נטו ממוזיקה כי רק הדבר הזה יכול להניע את הגלגל. אמנים שלא מצליחים לייצר הכנסה [ממוזיקה] בסופו של דבר לא ימשיכו ליצור. זה איזשהו דלק שאנחנו צריכים בשביל ליצור ושתהיה לנו את הפלטפורמה להגיד את מה שיש לנו להגיד. אני לא מתכוון להתבכיין על זה שאמנים לא מקבלים מספיק כסף. זה מה שזה, אתה עושה משהו שאתה רוצה ואוהב לעשות, אז אתה תעשה את זה גם בחינם. אם אתה טוב באמת גם ישלמו לך על זה בסוף".
בהיעדר תקציב שיווק לאלבום, חורי לקח את המושכות לידיו והחליט להשתמש באפליקציית ההיכרויות כדי להפיץ את המוזיקה שלו. "לא נכנסתי לאפליקציה מלא זמן, ואז נכנסתי לכל המאצ'ים שהיו לי ושלחתי להן את האלבום". את צילומי המסך הוא העלה לפייסבוק, "זה התפוצץ. אנשים עפו והלכו לשמוע את האלבום רק בזכות הדבר הזה". אבל לא כל התגובות היו חיוביות. "יש גם אנשים שלא אהבו בכלל. שלא אהבו את הפאק-בוי האולטימטיבי, הזיין או וואטאבר, שכאילו אני מנסה לצייר את עצמי. אני לא חושב שאני מנסה לצייר את עצמי בשום אור שלא הייתי בו. יכול להיות שזה גם לא טוב, אבל לא תמיד יש מסר חיובי. יכול להיות שאני מספר לכם משהו כי זה סוג של וידוי עם עצמי. זה גם היחס בין הדת והמין - סוג של וידוי לעולם, להגיד שככה הייתי ולספר את זה, כי אני לא ככה יותר. זה לקח אותי למקומות שאני פחות אהבתי את זה או שהייתי פחות בשליטה, או שפגעתי באנשים. באמת זה הסיפור שלי לספר את החוויות האלה, גם את הלא טובות".
5 צפייה בגלריה
"אני רוצה להכיר מישהי, לאהוב מישהי ולצייר איזו חוויה של בית ובאמת לחיות את זה. אני חושב שזו מהות החיים". רם חורי
(צילום: לני אלברס)
ביקורות שליליות מפחידות אותך? או שהשירים לא יעוררו הזדהות?
"ביקורות שליליות לא מפחידות אותי. שלא יעורר הזדהות - זה חשש, כן, תמיד. כולם רוצים להיות נאהבים, אבל יש אחרים שהאסטרטגיה שלהם זה הכיוון השלילי. למדתי שחשיפה שלילית גדולה יותר מחשיפה חיובית מבחינת פרסום. לא יודע".
היום בגיל 29 אתה מסתכל לאחור על התקופה שאמרת "בואו נחווה כמה שיותר, נהיה עם כמה שיותר" בצורה שונה?
"כן, לגמרי. היום אני רוצה דברים אחרים, אני חושב. אני מבין שאני כן רוצה לתת צ'אנס למשפחתיות ובקטע הזה, מהדת, אני בן אדם הרבה יותר שמרן ממה שהייתי פעם. אני רוצה להכיר מישהי, לאהוב מישהי ולצייר איזו חוויה של בית, ובאמת לחיות את זה. אני חושב שזו מהות החיים. החברים שלי מתחתנים, מביאים ילדים. ככה זה מרגיש, שצריך להמשיך לדור הבא. כמה שקשה פה ויש בעיות".
אתה כותב הרבה על נשים בגוף שלישי, מאיפה זה נובע? נכווית?
"בשיר 'אתמול' - חד-משמעית. זה הסיפור של מישהי שלא ספרה אותי, גרמה לי להרגיש שאני המלך ואז הביאה מישהו אחר. ואז ענתה, ואז לא ענתה כל היום, ופתאום 'מאמי, תצא מוקדם'. זה חרא".
ובשיר "בייבי אני לא מאלה שעוצמים עיניים", יש פה זווית אחרת.
"האישה בשיר הזה שמחפשת את עצמה היא בעצם אני. הולכת לגור במגדל יוקרה ולא מצליחה לסגור את החודש - זה אני, ומי שמחזיק אותה, זה ה'אני' היותר גדול שלי שמנסה לדחוף את עצמי לכיוון של מטרות, חלומות, לא ליפול לדיכאון ולקושי. החיים קשים, כן? אבל צריך להתקדם. הסיפור הוא עליי אבל זה פשוט מנקודת מבט של אישה".
איפה אמונה פוגשת אותך היום?
"אמונה היא עדיין חלק מחיי, בגלל זה קראתי לאלבום ככה. איך שאני רואה את זה אני עושה הפרדה בין אמונה דתית לבין אמונה בכל דבר אחר, או אם זה אמונה בעצמי. יש ערכים מסוימים מתוך העולם הזה [הדתי] שאני מזדהה איתם, כמו משפחתיות או שבת. זה דברים שאני רוצה בחיים שלי. אני כרגע לא שומר שבת אבל אני לא עובד בשבת. אם יש לי אמונה באל או אין לי אמונה באל - זו שאלה פילוסופית שכל העולם שואל כל הזמן, זו שאלה ענקית".
אז מה אתה מחפש יותר, השראה או אהבה?
"אהבה, נראה לי. אהבה מביאה גם השראה. השראה היא תולדה של האהבה בהרבה מובנים, כי השראה מגיעה הרבה פעמים מהמקום השלילי - מהקטסטרופות, מהשיגעונות, כמו שמאיר אריאל אמר (בשיר "משורר", ע"ט), 'כל המכות הכי קשות קוטפות את כל האוסקרים'. ההשראה זה לקחת משהו רע ולייצר ממנו משהו חיובי לעולם".
