"אם כולכם כאן, אז השנה היא בהכרח לא 2004", אמרה אמש (ג') רונה קינן על במת מועדון הבארבי בתל אביב במופע ציון 20 לאלבומה הראשון, "לנשום בספירה לאחור". המשפט הזה, שנאמר בתחילת הערב, זכה לצחוק מחבק מהקהל. אין ספק שגם הם, כמו קינן, זוכרים את הדרך שעברה המוזיקאית עד לרגע הזה - ואיזה מזל שהיא הביאה אותנו בדיוק לכאן.
"מבול", רונה קינן במופע לציון 20 שנה לאלבומה הראשון בבארבי
(צילום: איה חיות)
את המופע המושקע שארך כשעתיים פתחה קינן עם "מי מפחד מהזריחה", כשעלתה לבמה לבד עם מפוחית וגיטרה, והוכיחה שגם ממרחק 20 שנים הקרבה שלה לשירים האלו היא אדירה. כך גם כשביצעה את גרסת הכיסוי שלה מהאלבום ההוא ל"מיהו המילל ברוח", אותו סבתה נהגה לשיר לה לפני השינה. קשה שלא לחשוב על האינטליגנציה הרבה שהייתה לה בתחילת שנות ה-20 לחייה כשבחרה לגעת בשירים האלו - הקאברים, והשירים שכתבה והלחינה בעצמה.
2 צפייה בגלריה
לא רק מוזיקאית בחסד, היא גם משוררת. רונה קינן חוגגת 20 לאלבום הבכורה בבארבי
(צילום: אורית פניני)
על אף שבאופן רשמי אלבומה הראשון היה הטריגר למופע, קינן ביצעה שירים מתקופות שונות בקריירה שלה, שהתחילה עוד לפני צאתו. ב-1997 השתתפה במופע שהורכב משירים מולחנים של יונה וולך, שיצר אז ערן צור - שהתארח אמש אצל קינן, יחד עם שלומי שבן וטל גורדון. החיבור בין וולך, צור וקינן (ולמעשה גם שבן) ברור לחלוטין. בעשורים שבהם המילים בשירים הופכות פחות ופחות חשובות - הקונטרה שהם נותנים משמעותית מתמיד.
גם שיריה באנגלית, כמו Wait (לצידם של עמרי הנגבי ואדם שפלן, שצועדים עימה שנים) או Waltz (שבוצע יחד עם שבן על הפסנתר) - זכו לביצועים חיים יפים, אבל אלה מתגמדים לעומת שיריה בעברית. זה כנראה לא מפתיע בהתחשב בבית שבו גדלה, כי קינן היא לא רק מוזיקאית בחסד, עם קול נמוך ומחוספס שממנו קורצו זמרות הרוק הטובות ביותר - היא משוררת. גם כשהיא כותבת שירי אהבה - היא כותבת אותם מכאן. דבר לא משתווה לרטט שעבר בקהל למשמע המילים "בקיץ שוב מלחמה" ב"מות התפוז", או כשהיא שרה "תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף" בשירה היפהפה "אתה מתעורר" - מהאלבום היפהפה לא פחות "שירים ליואל", שלפי הסיפור נכתב בהשראת חייה של אביה הסופר עמוס קינן.
"מות התפוז" - רונה קינן במופע לציון 20 שנה לאלבומה הראשון בבארבי
(צילום: איה חיות)
היכולת שלה להגיש שירים בעברית הורגשה גם ב"נוע", שזכה לביצוע אפלולי, נוגה ומעט אוריינטלי - כשבמהלכו הקהל נדם כאילו עבר בו כישוף. וגם כשהיא ביצעה עם שבן את שיריו "לבזבז לך את הזמן" ו"תרגיל בהתעוררות" - והמילים "החושך התאסף ולא ירד" או "אמרי האם אנחנו מנצחים?" זכו פתאום לתשומת לב אחרת (זאת מבלי להוריד מחווה אלברשטיין החד-פעמית שמבצעת את השיר במקור עם שבן). ולמרות הארצישראליות שלה, כשהמלודיות פתאום זרקו אותך לשיר מלנכולי של רדיוהד, או כשהחיבור בינה לבין שבן החייה לרגע את רוחו לאונרד כהן בחלל - ברור היה שהקסם של קינן קשור גם בחיבור שלה למוזיקה מהעולם.
"תרגיל בהתעוררות", רונה קינן ושלומי שבן במופע לציון 20 שנה לאלבומה הראשון בבארבי
(צילום: איה חיות)
למרות שמדובר במוזיקאית ששיריה השמחים ביותר הם כנראה "הפעם האחרונה" או "לחיות נכון", שעל אף המנגינה היותר קצבית שלהם, יש בהם מילים כבדות על טעויות, פרידה, אובדן או חיפוש מתמיד אחר שלווה, זה לא הפריע לקהל לשיר בקול גדול, לרקוד ולשמוח. חלק מזה מגיע גם כקרדיט למשכן החדש של הבארבי, המועדון שבו קינן עשתה גם את מופע ההשקה לאלבומה הראשון. הבנייה החכמה, הבמה הגבוהה, העיצוב, והאפשרות להקרין וידאו מאחוריה הוסיפו כולם לאפקט המחשמל שהיה במופע. היכולת לראות את דמותה של קינן בת ה-20 מוקרנת מאחורי קינן בת ה-40 הזכיר לכולם בדיוק כמה מרגש המעמד הזה.
ועדיין, זו לא הייתה חגיגה של 20 שנות קריירה - אלא ציון, מה שמסתדר עם סגנון שיריה. אחד מרגעי השיא של הערב הגיע לקראת סופו, לפני שהמוזיקאית ביצעה את "מבול", כנראה הלהיט הגדול ביותר מאלבומה הראשון. קינן עצרה ואמרה לקהל שזה לא זמן שאפשר לחגוג בו. כל עוד יש מלחמה, וחטופים - אנחנו לעולם לא נהיה שלמים. אז הוסיפה באומץ גם את הכאב בצד השני: "אי-אפשר להמשיך לחיות כאן אם לא נדבר עם אנשים חפצי חיים, צריך לעצור את המלחמה הארורה הזאת". מילים שאנשים לא אומרים מספיק בימים אלו, בין אם מתוך פחד ובין אם מתוך שבר עמוק. כך, הפך "מבול" למעין המנון עם משמעות קצת אחרת - כשהיה ברור שגם עבורה וגם הקהל ששר בקול, מדובר בשיר שהוא שילוב של זעקת כאב בלתי נגמרת לבין קריאה לא לוותר על החלום לחיות פה באיזשהו סוג של שלום.
