אפילו שהשניים נטועים עמוק בפסקול המקומי מזה כשישה עשורים, פועלים זה לצד זה אבל יוצרים במחוזות שונים שרק לעיתים נפגשים, החיבור המוזיקלי המוצלח שהוליד המופע המשותף של מתי כספי ושלום חנוך כבר לא מפתיע אף אחד. ארבע שנים חלפו מאז שעלו עם "העיקר זה השירים", החוגג קומץ מובחן וספציפי מתוך מנעד יצירה עצום של כל אחד משני המוזיקאים הענקיים האלה, אבל הזמן שעבר רק מנכיח את הקסם שבמפגש המיוחד הזה וכמה שהוא לא מובן מאליו.
שלום חנוך ומתי כספי מבצעים את "בגלגול הזה" בהיכל התרבות בתל אביב
הרבה מים זרמו בנהר מאז עלו לראשונה עם המופע ב-2018; בזמן שעבר, ימות המגפה הספיקו להטיל את צלם על עולם ההופעות החיות, ולא פסחו גם על חייהם האישיים של היוצרים - כספי הכריז שהוא ומשפחתו עוזבים את הארץ ומאז חזר לביקורים, כשחנוך מאידך הספיק לקדם את אלבומו "הרצלילינבלום", אך בשנה שחלפה מאז צאתו הוא נאלץ לבטל ולדחות מספר הופעות בעקבות מצבו הרפואי. אבל השניים לא מתייחסים לאף אחד מהרגעים האלה; החזרה המרגשת של השניים לבמת היכל התרבות בתל אביב אמש (ג') נשענת כולה על תקופות יצירתיות אחרות לחלוטין.
עוד במדור מוזיקה:
וכשמו - "העיקר זה השירים" - המופע מבוסס על מוזיקה מתקופות מאוד מסוימות, שאולי כבר לא עושים כאן. חנוך לא ביצע את חומריו החדשים, וגם כספי לא ניגן את שיתוף הפעולה המוזיקלי החדש שלו, שיצא רק בחודש שעבר. זו חגיגה נוסטלגית במהותה, כשגם כשחוזרים לצפות בה בפעם השנייה היא מרגישה כמו אירוע חד-פעמי. מופע שלמראית עין עטוף ברצינות באופן יחסי, אבל מפגיש את הקהל הבוגר ברובו עם ילדותם השנייה ועם אהבות נעוריהם, עובר בין התחנות הנבחרות בקפידה ויוצר ערב עשיר שמכיל אולי פסיק מהקריירה שלהם.
כשכספי פונה בביישנות לקהל, הוא מבקש לתאם ציפיות. "אתם הולכים להתאכזב", הוא משעשע אותם. ככה זה כשהרוב המכריע של העושר היצירתי של השניים, שנפרש על פני מאות שירים, נאלץ להישאר מחוץ להופעה. אפילו שהבדיחות הן אותן הבדיחות ולאורך המופע בן השעתיים וחצי שניהם נצמדים לסיפורים שהוכנו מראש, יש בהם מן הנחמה, אותה התחושה המוכרת שקורצת מתוך השירים שהצליחו להיכנס פנימה.
חנוך וכספי מתחילים את הערב כשרק שניהם על הבמה, ובישיבה בוטחת הם מזמינים את הקהל לצאת למסע הזה בעיבודים מינימליסטיים על הגיטרה לשירים האהובים. כבר בביצוע שלהם ל"שיר ללא שם", שכתב והלחין חנוך, הגבולות ביניהם מתחילים להיטשטש כשכל אחד מגאוני המלודיה והטקסט שעל הבמה מגיש במחוננות את שירו של האחר. פה פזמון, שם בית.
מתי כספי ושלום חנוך מבצעים את "לאט לאט" בהיכל התרבות בתל אביב
הערב נבנה בבטחה ומגביר הילוך כשהלהקה מצטרפת; משה לוי, הפרטנר האולטימטיבי של חנוך על הפסנתר, יונתן אלבלק על הגיטרות, פרננדו קנופף על הבס, ז'אן פול זימבריס על התופים וחן "פפה" מאיר על כלי ההקשה - כולם מצליחים לגבות את אלה שעומדים באור הזרקורים, אבל מפציעים ביכולות המוזיקליות האדירות שלהם.
יש משהו במפגש הזה שמחמיא לשניהם. לכל שיר יש ריח וצבע שמחזיר את הקהל הספון בכיסאות המרופדים אחורה בזמן. כספי מפליא באינטרפרטציה שלו ל"נגד הרוח", בזמן שחנוך פותח בעדינות את ברז הרוקנ'רול. בכל זאת, זה לא הבארבי. הוא יודע להשתמש בחספוס שבקולו במקומות הנכונים, ובחלק מהביצועים אף מוותר על הגיטרה ומעניק את כולו לביצוע הקולי. החיבור ביניהם כל כך אותנטי, שלא פלא שרגע השיא שמצליח לרגש את הקהל - אבל בעיקר את היוצרים - הוא הביצוע המופלא של כספי ל"מאיה". חנוך מפנה את הבמה לחברו שמבצע את השיר לבדו ובשלמותו, בעוד חנוך מביט בו מהצד בהערכה עצומה. דמותו מוקרנת על המסכים וניתן להבחין בדמעות שנקוו בעיניו.
בשלביה האחרונים של ההופעה הוא כבר משיב תמורה לכספי כשהוא מוביל את "זה מכבר", נכנס בהתאמה מושלמת לנעליו של אושיק לוי כשבקהל לידי המתלחששים מתווכחים אם מדובר בכלל בשיר מקורי של חנוך. בביצוע מלא כוונה הוא טוען במשמעות אדירה את מילותיה של לאה גולדברג שצוותו ללחן של כספי - אחד מהשירים העבריים הנוגים ביותר שנכתבו אי פעם ושעוסק באפסות הקיום.
לקראת סוף המופע אורחת ביציע צעקה "קרן שמש!", מקווה שבקשותיה המוזיקליות ימצאו את דרכן לסט-ליסט שנבחר מראש. כספי ענה לה בהומור המאופק והאופייני לו, "בבקשה לא לצעוק". בערב כזה אין הרבה מקום לספונטניות, אבל עם זאת הרגש מוביל אותו לאורכו. בהדרן הקהל כבר נכנע לצעירים הבודדים שקמו בשלב מוקדם יותר, והצטרף בריקודים בעמידה ובקדמת הבמה של היכל התרבות. כמו הערב המהודק והמתוכנן לפרטי פרטים הזה, גם הרגע הזה היה צפוי במידה מסוימת, אבל האורחים שזכו לחלוק עם חנוך וכספי את הערב המיוחד מתמסרים, מתרגשים, ולפני שעוזבים את ההיכל מישירים אל הבמה מבט שכבר הספיק להתמלא בגעגוע.
