פעם החיים היו הרבה יותר פשוטים. רוצה אדם לדעת מה נכלל תחת הקטגוריה "תוכן נשי", הוא צריך לסור לרופא השיניים הקרוב למקום מגוריו, לשבת בחדר ההמתנה, לעלעל בכמה מגזיני נשים שמונחים שם ולסכם לעצמו: אופנה, גידול ילדים, קצת ענייני מטבח, מוצרי טיפוח וקצת רומנטיקה. היום הכול הרבה יותר חמקמק. יש פמיניזם, פוסט-פמיניזם, MeToo, מגדר, קריירה, העצמה אישית ובכלל ההגדרה "תוכן נשי" הפכה למלכודת שלפעמים לוכדת בתוכה את היוצרות לא פחות משהיא מבלבלת את משתמש הקצה.
"מי זאת" - טריילר
(באדיבות כאן ו-נו דרמה סטודיו)
"מי זאת", תוכנית המערכונים החדשה בכיכובן של ארבע הנשים, מגי אזרזר, אושרית סרוסי, ג'וי ריגר ונעמה אמית, שעלתה אמש (ג') בכאן, מתעקשת בקומוניקט שהיא תוכנית הומור שמתמקדת בנושאים נשיים. אבל בואו נודה באמת, המין הנשי אינו הומוגני. הוא מורכב מבנות אדם והן, נשמות פראיות שכמותן, נוטות להיות יצורים מגוונים למדי, בלי קשר לשאלה לאיזה מגדר הן נולדו או התגלגלו. אז בואו נסגור אחת ולתמיד את הפינה הזאת על תוכן "נשי" ופשוט נסתפק בהגדרה היפה, "תוכן שיצרו נשים על החיים שלהן" או על החוויה שלהן ביקום האנושי האציל הזה שאנחנו מתקיימים בתוכו.
"מי זאת" נולדה ממפגש של ארבע הנשים האלו בסוף הקורונה, בזמנים שאמנים טיפסו על הקירות וחיפשו תעסוקה. אזרזר, סרוסי, ריגר ואמית, כולן קומיקאיות נהדרות, עשו את זה בדרך הכי יעילה המוכרת למין האנושי: הן נפגשו ופשוט התחילו להריץ קטעים אחת עם השנייה כי הן נשים מצחיקות. מיטב הקומדיות התחילו בדיוק ככה. מפה לשם העניין התגלגל לפתחו של ארז בן הרוש שהציע את הרעיון של תוכנית מערכונים נשית לכאן, והאור הירוק אמור היה להגיע ב-8 באוקטובר בשנה שעברה. כמו שאנחנו יודעים, 8 באוקטובר בשנה שעברה מעולם לא הגיע. אבל בתחילת 2024 בן הרוש הצליח בכל זאת להתניע את ההפקה והיא נכתבה וצולמה בזריזות תוך כמה חודשים, בעיקר כי נעמה אמית - כמה נשי מצידה - הייתה בהיריון. התוצאה: תוכנית מערכונים סאטירית המורכבת כמעט בלעדית מדמויות נשיות, שנושאי המיקוד שלה נעים בין קיטוב עדתי, נשים בהייטק, הטרדות מיניות וסתם ענייני חברות.
לא הכול בשל ב"מי זאת", הקומדיה לא תמיד מתוחכמת או עם סאבטקסט, יש לה וייבים שזורקים קצת ל"זאת וזאתי" וקצת ל"אחד העם 1", אבל הכימיה בין ארבע הנשים היא כנראה היהלום הלא מלוטש שלה, שיש לו פוטנציאל להתלטש עם הזמן. ניכר שהן בילו הרבה זמן יחד, שהז'רגון שלהן מותך לתוך המערכונים, שיש גם אלתורים מוצלחים פה ושם ויש הברקות מקוריות ולא גנריות. חלק מהמערכונים קלישאתיים (הבחורה שיוזמת ריב מכל דבר, כן, היינו שם, לעסנו וירקנו את זה) ולפעמים הם סתם תמוהים (תוכנית התחקירים "מה הם רוצים", שבה סמי-אילנה דיין והצוות שלה רודפים אחרי גבר שמסרב לשכב עם החברה שלו), אבל בכולם נוכח אותו דוק קטן של טירוף טורד מנוחה ומצחיק, ואפשר לראות בבירור שארבעתן נהנות להצחיק האחת את השנייה.
בין המערכונים שולבו גם קטעי דוקו קצרים שצולמו מחוץ לסצנות הכתובות, חלקם מחדר האיפור ואחרים פשוט בין הקאט לאקשן, שאפשר להרגיש בהם את הדינמיקה בין ארבע השחקניות, לא פספוסים אלא פשוט דיבורים על הסט בנושאים לא פעם אישיים כמו דיכאון אחרי לידה או דעות קדומות, שמכניסים את הצופה אל אחורי הקלעים של הצילומים ולפעמים אפילו נותנים עוד נפח לסאטירה. יש בזה משהו מרענן ואמיתי, לפעמים לא פחות ואפילו יותר מהמערכונים עצמם, וגם זה אלמנט שעם הזמן עשוי להפוך את "מי זאת", אם היא אכן תמצא לעצמה קהל ועונות נוספות, למין שעטנז ייחודי שכוחו פשוט בטאלנטיות שמובילות אותו. "מי זאת" היא בהחלט מסוג התוכניות שצריכות זמן כדי להתקבע על ציר ולהבין מי הן, במובן הזה היא דומה ל"זאת וזאתי" (שסרוסי שיחקה בה עם גיתית פישר) ול"אחד העם 1" (שבן הרוש היה אחד היוצרים שלה) ומי יודע, אולי יום אחד היא תגדל כל כך שיתברר שהיא בכלל נכתבה על ידי בחורות ישיבה.
