עד ימיו האחרונים צביקה פיק היה עסוק. ולא במקרה אלו גם המילים של פיק, שחותמות את הסרט התיעודי, "ימי הפיק", שעלה לראשונה בפסטיבל "דוקאביב" השנה והוקרן אתמול (ה') ב-yes דוקו. "ימי הפיק", שעוקב אחר הקריירה של פיק (וקצת גם אחר החיים האישיים שלו) החל מימי מועדוני רמלה העליזים, דרך ההצלחה המטאורית שלו כיוצר פופ בשנות השבעים, הנפילה בתחילת שנות השמונים והקאמבק עם "נושאי המגבעת" ו"דיווה" באירוויזיון. מתראיינים אליו בעיקר אנשים מתעשיית המוזיקה שהיו קשורים בקריירה של פיק, מן הסתם בחירה מודעת שנועדה למנוע זליגה לטריטוריות אישיות מדי. מנהלים אישיים, כותבי מילים, קולגות לדרך, אנשי הפקה ויואב קוטנר אחד, שציירו תמונה מקיפה למדי של מהלך הקריירה שלו בעשורים האחרונים.
"ימי הפיק" - טריילר
(צילום: באדיבות yes)
הרצון לפצח את דמותו המורכבת של פיק הוא מובן. כמו שמבהיר הסרט עצמו, פיק היה אדם סגור מאוד, השתוקק להכרה אבל תיעב גילויי חולשה. הקריירה שלו רצופה בדחף בלתי נדלה ליצירת מוזיקה ותביעה חוזרת ונשנית של כבוד והכרה בפועלו. באשר לאישיות שלו, יש יסוד להאמין שהיא נותרה תעלומה גם עבור עצמו. הוא מסרב, לאורך כל הדרך, להביט פנימה ועד הרגע האחרון המשיך לטעון שחברות, שיתוף או סתם הישענות על ידידים הם שטויות, ושאין לו צורך בכל אלה כי הוא "עסוק". במובן הזה דמותו של פיק לא "פוצחה" כי אי אפשר לפצח אדם שמסרב להסתכל באופן מפוכח על עצמו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
הנרטיב של פיק הוא נרטיב מוכר ותואר לא פעם גם בהזדמנויות אחרות. הוא נולד בפולין, קיבל השכלה מוזיקלית גבוהה בקונסרבטוריון, עלה לארץ עם משפחתו ניצולת השואה והתקבל כאאוטסיידר. את הקריירה שלו התחיל במועדוני הרוק הרמלאים שהמרואיינים של שי להב, יוצר הסרט, מגדירים כ"מקומות של ישראל השנייה". הוא אימץ לעצמו מניירות של יוצר פופ אבל התעקש במקביל להפוך למיינסטרים במדינה שבה פופ לא היה קיים. הוא הצליח. בשנות השבעים הוא היה סלבריטאי על, אבל הברנז'ה והממסד סירבו להעניק לו את הכבוד שהוא ביקש. אחר כך הגיעה נפילה, קאמבק מצליח ובסוף דעיכה כללית, עד השבץ שבעצם סיים סופית את הקריירה שלו. פיק היה מבצע פורה ומלחין פורה עוד יותר. לגבי האישיות שלו, על זה אפשר להתווכח.
לסרט תיעודי צריכה להיות זווית או מטרה. האם הרעיון הוא לפאר? להראות צדדים חדשים של פיק שלא הכרנו? לומר שוב את מה שאנחנו כבר יודעים? להמחיז את ויקיפדיה? המטרה של שי להב אינה ברורה. אולי הוא ניסה להגיע אל פיק ולקבל ממנו סוג של הכאה על חטא או פרספקטיבה מעניינת על חייו. פיק הספיק להתראיין לסרט גם אחרי שהתמודד עם השבץ שעיוות את יכולת הדיבור שלו, אבל נותר נוקשה כשהיה. מכיוון שאי אפשר לפצח את פיק מבפנים, הביא להב מרואיינים שיעידו על טיבו של מושא הסרט שלו. לזכותו של להב יאמר שהוא כן מעלה עדויות שפחות מחמיאות לפיק ולא רק מתרפק על האגדה על האאוטסיידר שעלה לגדולה.
המרואיינים של להב, מי יותר מי פחות, מזכירים, לפעמים בחצי פה, לפעמים בעידון, את היחס שלו לנשים: הוא היה מתחיל עם כל אחת, לא היה אכפת לו בנות כמה המעריצות שלו, הוא ניצל את המעמד שלו לא מעט, אישה בת 22 נחשבה לזקנה בעיניו, הוא היה "גבר שובב" והתנהג לאשתו דאז וכותבת המילים שלו, מירית שם אור, בגסות ובהשפלה. העובדה ששלוש מהנשים החשובות בחייו – שתי בנותיו, שרונה ודניאלה, ואשתו לשעבר, שירה מנור, לא התראיינו לסדרה, תמוהה לכשלעצמה. לשולחן עולה גם הזלזול שלו באנשים שעבדו איתו: מוסר התשלומים הלקוי שלו, מול אנשים כמו אלדד שרים או חברי "נושאי המגבעת"; איך הוא היה "שוכח לשלם", "לא אוהב לשלם" או פשוט לא טורח להחזיר ציוד שלקח. כמו במקרים שנויים במחלוקת אחרים, גם פה עולה הצורך לבצע את ההפרדה בין הכישרון המוזיקלי הבלתי מוטל בספק של האיש והעונג שהיצירות שלו גורמות לקהל שלו גם היום, ובין האישיות הבעייתית שלו.
בשבועיים האחרונים מסתובבת ברשתות החברתיות גרסת AI של צביקה פיק מבצע את "סע לאט" של אריק איינשטיין, ביצוע מדהים. אריק איינשטיין היה כל מה שפיק שאף אליו – הוא היה קונצנזוס של ישראל הישנה והטובה, אהוד באופן חוצה גבולות על ידי כל המגזרים, כולל הברנז'ה, מוערך מקצועית ומכובד. הסדרה "אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי", שיצר יואב קוטנר, היא תיעוד מחמיא שהאדיר את המיתוס האיינשטנאי, אבל לא הצליח לצבוע אותו במורכבות. "ימי הפיק" דווקא כן הולכת לכיוון הזה, ומנסה להבהיר שאפשר לחבב ולהעריך יצירה של אדם גם אם לא מחבבים את האדם עצמו.
זה כמובן לא מוצא חן בעיני כולם – יזהר כהן קבל על כך שהסרט עושה לפיק עוול עוד במהלך ההקרנה בפסטיבל, והיו מי שהתלוננו על הבחירה ביואב קוטנר, שהייתה לו לפחות התנגשות אחת עם פיק כשהכריז שאחד האלבומים שלו צריך להגיע עם שקית הקאה וגם ידוע כמי שלא מתעניין בפופ, למבקר המוזיקלי היחיד בסרט. אבל פיק מעולם לא הסכים להנגיש את עצמו לציבור, הוא רצה להגיש את הדימוי המצוחצח שלו ולנוח על התהילה. הוא מן הסתם לא היה מרוצה מהסרט הזה, אבל "ימי הפיק" עשה לו את השירות הטוב ביותר שאפשר לעשות, הוא הציג אותו באופן מורכב ואנושי ולצד זה גם נתן למוזיקה שלו את הכבוד שהגיע לה.
