לפני כמה חודשים, לראשונה בחייה, אילנה ברנשטיין החליטה לסקור את כל ספריה. 30 שנה חלפו מאז ספרה הראשון, "שארה כסותה עונתה", ומאז הספיקה לכתוב 12 ספרים נוספים. אך מעולם לא חזרה אליהם, לא באופן שיטתי, כריכה אל כריכה. אז היא התיישבה, והחלה לקרוא. "יש אימה גדולה מאוד במבט הזה אחורה", היא אומרת. "את חלק מהספרים האלה אני ממש לא רוצה לחשוב שאני כתבתי. אבל גיליתי בקריאה כל מיני דברים, למשל שבכל אחד מהספרים שלי יש איזשהו אזכור לאונס או להטרדה מינית. לפעמים זה קטן מאוד ואפשר אפילו לא להבחין בזה – זה כמו שהיצ'קוק שם את עצמו כמעט בכל סרט, חולף לרגע בפריים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה נעשה באופן מודע?
"לגמרי. זאת החלטה שלקחתי כבר בספר הראשון. בחלק מהספרים זה מופיע בצורה מובהקת יותר. ב'עכשיו זה כתוב' כמובן, שיש בו אלימות מינית קשה ונוכחת לאורך כל הספר, וגם בספרים אחרים. אבל אני כבר שנים מסתובבת עם הרצון לכתוב סיפור אונס, ואני לא יודעת איך לכתוב את זה. איך לכתוב את זה שזה לא יהיה פורנוגרפי, שזה לא יהיה וולגרי, שזה לא יהיה 'מי־טו'".
מה הכוונה?
"לא רציתי שזה יהיה סם אונס לנערה באלנבי. שזה לא יקבל את הסממנים האלה. שזה יהיה משהו שהוא יותר מעל המקום והזמן. אחרי ש'מי־טו' פרצה והחלו להופיע מיליוני עדויות של נשים ונערות, וגם של גברים ונערים, נהיה עוד יותר קשה לכתוב ספר על אונס. ופתאום הבנתי איך אני יכולה לעשות את זה. וההחלטה הראשונה הייתה לא לספר את סיפור האונס, לא לכתוב את האונס, את המעשה עצמו שאירע בחדר. וזה בפירוש ספר על אונס ואין בו אונס".
"חמתו של תמוז" (הוצאת כנרת זמורה-דביר), הרומן החדש של ברנשטיין, תחום כולו. בזמן, במקום, בגורל. הוא מתחיל ונגמר באישה אחת בחדר. קוראים לה דינה. שעה וחצי לפני חתונתה, דינה מוטלת על הספה בשמלה לבנה, מוקפת בגברים. לא ברור מי רוצה בטובתה ומי ברעתה. לא ברור מה קרה לה. לא ברור איך הגיעה לשם. זה סיפור ריאליסטי להבהיל, להחניק, אבל לרגעים הוא נדמה כמו ציור סוריאליסטי. גרמי מדרגות שמובילים לשום מקום, שעונים שלא מראים מה השעה, ושלל סתירות מכוונות בטקסט, שתובעות מהקורא לערער על הכל.
"לעיתים קרובות בעדויות של נשים שנאנסו הן מתארות שהתודעה כמו מתנפצת לרסיסים. ורציתי לכתוב טקסט שיהיה באיזשהו אופן מפורק. רציתי שהקוראות והקוראים יגידו, 'רגע, אז הוא לקח אותה מהחדר? איך היא הגיעה בכלל לחדר? איפה הם היו? מתי היא יצאה החוצה?' זה מה שקורה לקורבנות אונס שצריכות להעיד. פשוט מתקילים אותן במעין שאלות כאלה".
זה דוחף את הקורא בעצמו לערער על עדותה של דינה. לשאול את עצמו אם מדובר בעדה אמינה. אם האונס הזה באמת התרחש או שאולי הוא בראש שלה.
"זו בהחלט אחת המטרות. דינה אומרת בכמה הזדמנויות בספר שהיא יודעת מי עשה את זה. היא יודעת והיא אומרת את זה. אבל לא מאמינים לה. לא מאמינים לקורבנות אונס. אני בכוונה מיקמתי את הספר בשנת 1975, בשנה שבה יצא הספר Against Our Will של סוזן בראונמילר, עד אז אונס של בעל את אשתו לא נחשב בכלל אונס מבחינה חוקית. וגם כאן נכנסת העובדה שנשים, לפחות לפי ההלכה, הן רכוש של הגבר. וזה בתרבות, זה נמצא. והם הרי עוד שעה נשואים, אז מה זה. אז עדיין לא הייתה ההבנה שאם זה נעשה בכפייה אז זה אונס. שאונס זה לא תמיד הזר שמגיח מסמטה אפלה וזורק אותך לשיחים. והיה לי חשוב לבחור דווקא בסיטואציה הזאת. כדי שאפשר יהיה באמת להתווכח על האונס. אם זה אונס. כי גם היום זה לא מובן לכולם ולכולן. יש כאן את כל ההפרעות האלה בדיוק כי זה לא בית משפט. זה סיפור על אישה אחת ומקום אחד ושנה אחת".
כשמביטים אחורה בכתיבתה של ברנשטיין, ברור שלא מדובר רק באישה אחת, ולא רק בחדר קטן אי שם בשנות ה-70. כמו ברבים מספריה הקודמים — בהם "עכשיו זה כתוב", "איים של שקט", וכמובן "מחר ניסע ללונה פארק" שזיכה אותה בפרס ספיר – גם בספרה החדש ברנשטיין עורכת חשבון נוקב עם המשפחה הישראלית ועם הלאומיות הישראלית. את האונס שהיה או לא היה היא ממקמת בכפר נטול שם בעמק נטול שם בצפון הארץ, איפה שחיים השמנה והסלתה של החברה הישראלית. דור המייסדים. מלח הארץ.
"יואל שייך לגברים הטובים, היא יודעת", חושבת בספר דינה על בעלה לעתיד. "והוא גם בא ממשפחה טובה. אצולת העמק כמו ששינן באוזניה לא פעם. אצולת הארץ בעצם, הוסיף ואמר. הולך בגדולות. דינה דמיינה את כל הארמונות שמשפחתו השאירה מאחוריה כשהחליטה לייבש את הביצות. ארמון החורף וארמון הקיץ. את כל המשרתים שהיו להם, ונשות החצר... ראתה בעיני רוחה את כלי הכסף, ובראשם סמובר עתיק, כזה העובר מדור לדור במשפחה... ראתה את כל העושר והפאר שנשארו מאחור למען המטרה הקדושה של גאולת הארץ. אביה קילקל את השמחה כשאמר שמדובר באנשים פשוטים. אנשים שקנו קרקעות בדרכי עורמה, בכספים לא להם, מתושביה הילידים של הארץ הזאת, והעבירו אותן לבעלותם. עד היום אנחנו משלמים על זה את המחיר".
"אין שם לעמק, אבל אפשר לנחש על איזה עמק מדובר. אבא שלי מאלג'יר, אמא שלי היא דור שלישי בישראל, משפחה 11 בראשון־לציון, קנו נחלה מהברון. מלח הארץ, אין שאלה בכלל. בשוק מחנה יהודה בירושלים יש את בניין המשטרה, עם שני אריות בכניסה? האריות הם של המשפחה של אמא שלי, משפחת אריה. הם שכרו את הבית מאיזה פלסטיני שקנה אותו מאיזה לורד אנגלי שבנה באותו מקום. אז אני מרשה לעצמי לדבר על הדברים האלה, אין כל בעיה".
בספר את מטיחה האשמות חמורות בדור המייסדים של הארץ. "הגזל, השוד, האונס, הגירוש" – כל אלה מוזכרים ביחס לאותם מייבשי ביצות שהזכרנו לפני רגע. בספר שעוסק באונס את מדברת על אונס של קרקע.
"העניין עם המילה אונס בעברית מורכב יותר מבשפות אחרות. אני למשל יכולה להגיד לך, בסיטואציה שאנחנו מיודדים או חברים – 'עד כאן, אני אהרוג אותך. אני אהרוג אותך אם תיגע בזה'. אבל אני לא אגיד לך, 'אלעד, אני אאנוס אותך'. זה לא עובד, השפה נעצרת שם. דברים שקשורים במוות עוברים – 'אני אהרוג אותך', 'אני מתה עליך' – אבל אי־אפשר להשתמש באונס. אין מטפורה לאונס מיני, ומי שעבר אונס כנראה לא יוכל לסבול את השימוש המטפורי הזה. זה מקטין מאוד, זה מפחית מעצם המעשה".
אבל את כן עושה שימוש מטפורי במילה.
"בעברית אפשר גם לאנוס וגם לעשות כל מיני דברים. זה פחות בשימוש, אבל זה תקין מבחינת השפה. ובזה אני עושה שימוש מטפורי. אני חושבת שנעשה כאן מעשה של שוד וגזל ואונס ויותר מזה. גם כאשר אונסים את הקרקע לגדל בה בננות – הגידול המקורי היה של חיטה. פעם ישבתי עם מי שהיה בן הזוג שלי באיזו מסעדה מתחת לראמה, ובעל המסעדה ניגש אלינו ופנה אל בן זוגי ואמר לו, 'שלום אדוני בעל הבית'. זה דבר מטורף שקורה פה, איך התהפכו היוצרות. אני לא יודעת אם הוא אמר את זה כדרך הומור, בציניות או מתוך כאב, או מתוך התרפסות או התחנפות, לא יודעת. לא יכולנו לאכול כבר. נחנקנו מהחומוס".
את האונס בספר את ממקמת לא במלון באילת ולא בדירת נופש בקפריסין.
"אני חושבת שיש משהו בהתנהגות הארוגנטית הזאת, השחצנית הזאת של אותה קבוצה, של מלח הארץ האלה, שמרגישים חסינים ובטוחים בפני הכל. בכל פעם שאונס מגיע לחדשות והאנסים מגיעים מקורס טיס או עומדים לעשות אקזיט, אומרים, 'את תהרסי לו את החיים, כל העתיד לפניו'. מערערים על הנאנסת, מקטינים אותה ובעצם רומסים אותה ומעלימים אותה לעומת הפוטנציאל של אותו בחור. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, לא לומדים".
ובכל זאת, התחוללו תמורות משמעותיות בכל מה שקשור לטיפול בהטרדה ובאלימות מינית, בטח אחרי מי-טו.
"זה נכון, אבל תראה אילו התנגדויות זה עורר ועדיין מעורר. בהתחלה אמרו טוב, זה אנשים מבוגרים, כל ה'בומרים' האלה. לא ידענו וככה היה נהוג וככה היה מקובל ואני באמת יכולה לתאר לך הרבה מאוד מקרים. עבדתי במשרדי פרסום, זו הייתה ה'פריחה' של ההטרדות המיניות. זאת באמת הייתה הנורמה. אבל כשכל מיני צעירים עושים מעשים איומים שמוזכרים כמעט כל יום בעיתון, אז איפה הנורמה?
"מהפכת מי־טו עשתה הרבה דברים חשובים, ומעל הכל היא חשפה את היקף התופעה. כי כשמישהי אומרת למישהי, או אפילו מתלוננת באיזה מקום או משהו כזה, זה לא מצליח למפות תופעה בקנה מידה כל כך גדול. דבר שני, זה שינה את ההתנהגות הארגונית בהרבה מאוד חברות. היום אי-אפשר לפתור הטרדות מיניות בתוך החברה".
אני מרגיש שעכשיו הולכת להגיע הסתייגות.
"נכון, כי אני לא חושבת שאפשר להוציא כמה תפוחים רקובים מתוך הארגז ולחשוב שנפתרה הבעיה. מה גם שצריך להישמר שלא להגיע לפוריטניות. זאת הסכנה הגדולה ביותר. בצרפת מדברים על זה, על תרבות החיזור. אני חושבת שחיזור זה דבר נהדר. חיזור הדדי, כן?! הרבה פעמים אומרים לי, 'אבל כבר אי־אפשר להגיד לך שאת נראית טוב'. סליחה, אפשר, תגידו! אבל כשאני נכנסת לישיבות אל תמדדו לי את אורך המיני ואל תעירו לי הערות לא נעימות על מה שאני לובשת. יש הקשרים, אנחנו לא יושבים עכשיו בבר – וגם בבר יש כללי התנהגות. הבוקר מישהו בפייסבוק, איזה ילד בשנות ה־20 שלו, פעם שלישית שהוא פונה אליי. 'את יפה, איזה תמונות יפות יש לך, למה לא מגיע לי תשובה?' מה זה הדיבור הזה בכלל, אני לא מכירה אותך. זאת תרבות שצריכה להשתנות. אני חושבת שיש סכנה בפירוש – צריך לנסח חוקים וכללים. קראתי שניסו בשוודיה לנסח מסמך שאתה חותם עליו לפני קיום יחסי מין. ברור שאנחנו לא מעוניינים בזה ועוד בפחות מזה. אבל זה בדיוק הדברים המטומטמים שיוצאים כתוצאה מזה? שמנהיגים נורמות חדשות או מחוקקים חוקים שאמורים לכסות את הכל ואין להם שום נגיעה למציאות. צריך לקוות שחדוות המין לא תתפוגג. שאנשים יוכלו להתנהל במה שנקרא מרחב מוגן".
"חמתו של תמוז" יוצא שנה אחרי הכתבה בעיתון "הארץ", אשר ערכה השוואה בין ספרה הקודם של ברנשטיין, "מחר ניסע ללונה פארק" — שהיה לספר המצליח ביותר שלה וכאמור גם זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2019 — לבין נובלה בשם "חוף הים" מאת הסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי, אותה קיבלה ברנשטיין כעורכת בהוצאת "בבל". הכתבה, שפורסמה תחת הכותרת: "השראה או העתקה לא מודעת?", הביאה את ברנשטיין להגיב בפוסט נוקב שאחריו גזרה על עצמה שתיקה מוחלטת. עכשיו היא מתייחסת לראשונה.
"אני יכולה לצחוק על זה, אבל זה לא מצחיק באמת. אני יכולה להגיד לך שנוסף על פרס ספיר קיבלתי גם את פרס 'הארץ'. ואני יכולה גם להגיד שאין סופר, חי או מת, ש'זכה' לחוברת של עשרה עמודים מטעם 'הארץ' ועמד בראש עמוד החדשות, במקום שבו אנחנו רגילים לראות ראשי משפחת פשע וקוני צוללות. אבל זה לא מצחיק. וזה לא מצחיק מפני שזאת הייתה טראומה. זאת לא מילה שאני משתמשת בה באופן יום-יומי. זה לא דבר שתשמע אותי אומרת – 'לא הגיע הטכנאי של המחשב, איזו טראומה'. לא. זאת הייתה טראומה, נוסף על כל הסיבות שאתה יכול לחשוב עליהן, מפני שלא ראיתי את זה בא. כתבתי את הספר הזה בשנת 2016. הגשתי אותו לשלוש הוצאות שדחו אותו ואז הגשתי אותו ל'כנרת' לנועה מנהיים שמיד רצתה אותו. אמנם תמיד הוצאתי את הספרים שלי בהוצאות מרכזיות. הספרים הראשונים שלי היו רבי־מכר, אבל לא הייתה לי ציפייה מהספר הזה באופן מיוחד, והוא דווקא זכה להצלחה. ובינתיים הכל היה בסדר, לא שמעתי קולות מסביבי. אבל בשנייה שהוא זכה בספיר, זה התפוצץ. אני לא יודעת מה הפרס הזה מוציא מאנשים. מעורבים בו כל כך הרבה אגואים ויצרים. קשה לי להאמין שאלמלא זכיתי בפרס, כל הדבר הזה היה קורה".
בפוסט שפירסמת בתגובה לתחקיר, כתבת שהאימהות הייתה נושא שהעסיק אותך מתחילת הדרך.
"זה לא היה תחקיר, אם אתה מתכוון לכתבה ב'הארץ', בטח לא תחקיר ספרותי. כל מי שבקיא בכתיבה שלי מכיר את העיסוק שלי באימהוּת קשה ומתקשה, באמהוֹת נוטשות. דיברתי קודם לכן על אזכורים של אונס בספרים שלי, ואתה הינהנת. וזה נכון גם לגבי אימהות. והנה גם עכשיו אתה מהנהן".
"הזכייה הביאה איתה אהדה רבה, וקוראים רבים. אני אמנם מאוד קרובה עדיין לאזור הרעש, אבל הספר החדש מרחיק אותי בעוד צעד. קבלת הפרס הייתה רגע נהדר של הכרה מצד הקהילה הספרותית"
אני מהנהן, כי ב"איים של שקט" שלך, שיצא ב־1999, יש סיפור על אמא שחונקת למוות את התינוק שלה.
"נכון. ואם בצוות שטרח על הכנת הכתבה הזאת, היה אחד שמכיר את הכתיבה שלי הוא היה נזכר בסיפור הזה. וכל העילה לכתבה הזאת הייתה נשמטת. הספר הזה פורסם שנתיים לפני הספר של ורוניק אולמי. לא היא ולא אני המצאנו את הסיפור הזה. זה סיפור מדיאה. שמחתי לקרוא שוורוניק אולמי ואני אוהבות את אותם סופרים, בין השאר תומס ברנהרד וסמואל בקט – אולי שם מקור ההשפעה. 'הארץ' הגישו נגדי כתב אישום חמור, ערכו לי משפט שדה, ושימשו בה בעת כשופט וכתליין. לא רק ביחס להשפעה, כביכול, אלא גם בכך שהואשמתי בהסתרה של כתב יד, בהעלמה שלו ממש, בקבורה שלו – כדי שאוכל כעבור 14 שנה לפרסם את הספר שלי. בשעה שכל בר דעת מבין שמדובר בעותק של תרגום שהמתרגמת הייתה יכולה לשלוח לכל הוצאות הספרים בישראל. הגם שספרה של אולמי נמכר באמזון".
איך זה השפיע עלייך? השתמשת מקודם במילה "טראומה".
"זאת הייתה מכה קשה. פגיעה של ממש. מבוכה גדולה. גם הילדים שלי קיבלו את זה קשה. כל הסובבים אותי. אנשים היו המומים. כל האירוע הזה יצא מפרופורציות בעוצמות שלו ובמשך שלו".
למה לא התראיינת על הפרשה הזאת עד עכשיו?
"גזרתי על עצמי אז שתיקה בעניין הזה, גם מפני שלא הייתי במצב נפשי שאיפשר להתייחס לזה בשיקול דעת, וגם מפני שלא רציתי להאכיל את התפלצת הזאת. להמשיך ולתדלק אותה. גם עכשיו אני לא ששה לדבר על הפרשה הזאת. בסיכומו של דבר, פרשת 'הארץ' היא פסיק בקריירה שלי".
זו בעצם הייתה המועמדות הראשונה שלך לפרס ספיר. את מצליחה עדיין לשמוח מהזכייה?
"מובן מאליו שאני מצליחה לשמוח. והזכייה הביאה איתה אהדה רבה, וקוראים רבים. אני אמנם מאוד קרובה עדיין לאזור הרעש, אבל הספר החדש מרחיק אותי בעוד צעד. קבלת הפרס הייתה רגע נהדר של הכרה מצד הקהילה הספרותית".
אותה קהילה שחיבקה אותך באופן חסר תקדים אחרי פרסום הכתבה.
"החיבוק הזה שזכיתי לו, היה מחמם לב ולא צפוי. אני אמנם לא איזו אסופית בעולם הספרות, היה לי מזל והעורכים הבכירים ביותר ערכו את הספרים שלי, ויש לי קהילה נאמנה של קוראות וקוראים. אבל לא ציפיתי למחווה כזאת. אנשים הגיבו לזה בעוצמות אדירות. קיבלתי אלפי תגובות בפייסבוק ובמייל, אנשים כתבו לי מעומק הלב. עולם הספרות כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא עולם מורכב וכמו כל עולם, למעשה כמו כל תחום, ולא רק בתחומי היצירה. יש בו חבורות ונאמנויות והעדפות. איני מקושרת מאוד ולכן ההפתעה הייתה גדולה פי כמה וכמה. הייתה איזו תחושה של אחדות, של קהילה תומכת. אני לא אגזים אם אומר שהושטת היד הזאת הצילה אותי".
הפרשה הזאת לא סגרה עלייך כסופרת.
"השנה, יותר מבכל שנה ולמרות הפרשה, הייתה לי שנה של כתיבות מופלאות בפרפרזה על ספרה של ג'ואן דידיון שמתה השבוע. כתבתי ופירסמתי בלי סוף. סיפורים קצרים, מסות, וכמובן הרומן החדש. הכל קרה בשנה הזאת. אולי הכתיבה פעלה הפעם כמו מנגנון הישרדות. ומחשבות על הרומן הבא כבר מתחילות להתגבש. הפעם הוא יעסוק בהתבגרות דווקא. שלא לומר זקנה. אז לא, זה לא סגר אותי. אני כותבת. אני כותבת".
מ"הארץ" נמסר בתגובה: "אין בדבריה של ברנשטיין כדי לשנות את העובדות הבאות: יש דמיון ממשי בין הספר 'מחר ניסע ללונה פארק' של ברנשטיין לבין הספר 'בורד דה מר' של הסופרת ורוניק אולמי; לברנשטיין הייתה גישה לספרה של אולמי לפני פרסומו כי הוא נשלח לה בתפקידה כעורכת תחום ספרות המקור בהוצאת 'בבל' על ידי המתרגמת; בפגישה שנערכה בין ברנשטיין לכתבת גילי איזיקוביץ תגובתה של ברנשטיין הלכה והתפתחה מהכחשה גורפת עד לכדי הודאה בכך שקרוב לוודאי הושפעה מספרה של אולמי וכי קיים דמיון בין היצירות. דמיון זה הוגש לשיפוטו של הקורא. 'הארץ' עומד מאחורי התחקיר".
פורסם לראשונה: 07:25, 31.12.21
