הקורונה גרמה לכך שברחבי העולם סגנונות חיים עוברים כעת מהפך: אנשים עוזבים עבודות, חולמים להתחיל מחדש, וערכים חברתיים מסורתיים נמצאים בנקודה של מהפך. גם ביפן חווים שינויים מהותיים ומהירים בכל תחומי החיים, בכולם פרט לאחד - המנגה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמו הטייפונים, המנגה ביפן היא אלמנט שנמצא בלב הסופה ומאחד את המהומות סביב כדי להבטיח שערכים משמעותיים יישמרו ויחזקו את החברה לאורך זמן. למרבה הפלא, כוחה של המנגה והשפעתה הגלובלית גדלים גם מחוץ ליפן, בעיקר כיום. "יש גל מסיבי של נוסטלגיה שסוחף את העולם כבר זמן מה, עוד לפני הקורונה, אבל עכשיו הרבה יותר משום שהשינויים גדולים ואנשים לא רואים מה הלאה", אומר ג'יימס נורטון, עובד בחברה בינלאומית למחקר שווקים בטוקיו, שבוחן את הנתונים הסטטיסטיים המצביעים על השינויים בערכים ובהעדפות אישיות. "הכל נראה כרגע מדאיג ואפל. אני רואה את זה הרבה במשחקי וידיאו שהתרבו מאוד בשנתיים האחרונות. הנוסטלגיה היא אמנם למאה העשרים שבה המנגה כבר חצתה את גבולות יפן, אבל הצורך במה שהיה אז ובתמונת העולם שנראית יותר טובה מהמציאות העכשווית, קיים תמיד. ונוסטלגיה מוכרת טוב. כילד בשנות התשעים ראיתי הרבה אנימציה וקראתי מנגה מתורגמת לאנגלית, אבל אז לא ידעתי בכלל שזה משהו יפני. היום כולם יודעים מה זה ומה המקור, קל יותר לבחור בדיוק מה שמחפשים".
הגעגועים לעבר הם חלק משמעותי מהגל השוטף את העולם, שללא ספק מושפע גם מהכלכלה הבלתי יציבה והשינויים הגלובליים של השנים האחרונות. "יש יותר סיכויים להצליח בשנית עם משהו שכבר הוכיח הצלחה מאשר עם משהו חדש, לכן כדאי לעשות עוד 'שליחות קטלנית' בסדרה מאשר להשקיע הון במדע בדיוני אלטרנטיבי, או עוד שדרוג למשחקי הווידיאו של נינטנדו", מסביר נורטון.
תקליטי ויניל, מוזיקת דיסקו, כוכבי רוק ותיקים חוזרים ומופיעים, אופנת שנות השמונים, סרטי פעולה — אלו הם תוצרי תרבות שאנשים רבים אוהבים ומתגעגעים אליהם, בכל גיל. כך, למשל, קווין היא אחת הלהקות הפופולריות ביותר ביפן למרות האהבה הגדולה של היפנים ל-J-Pop מקומי. הצורך בנוסטלגיה הוא בסיסי ועולה בעיקר בתקופות של חוסר נחת וחיפוש אחר ביטחון וודאות.
הצלחת המנגה מבוססת על הרבה מֵעֵבר לנוסטלגיה רגעית או משבר בינלאומי. יש בה משהו שהזמן רק משביח, והתכנים סוחפים גם קוראים שאינם בהכרח חובבי קומיקס.
בתחילת הקיץ האחרון, שהיה חם מהרגיל גם בטוקיו, נתקלו תושבי מרכז העיר בשלטים עליזים וגדולים לאורך הרחובות, שבישרו על פתיחתו החגיגית (והזמנית) של מוזיאון "סיילור מון" (Sailor Moon). זו אחת התופעות המצליחות ביותר ביפן ובעולם בכלל. הסדרה התחילה כמנגה ב-1991, ובמשך השנים עובדה לסרטי אנימציה באורך מלא עם שחקנים, מופעים מוזיקליים ומבחר ענק של מוצרים נלווים.
במרכז הסיפור עומדת תלמידת תיכון שמגלה כוחות על-טבעיים שעוזרים לה להפוך לדמות הנקראת "סיילור מון". היא יוצאת במסע לחיפוש אבן קסומה, ומגייסת קבוצה בניסיון להציל את כדור הארץ מכוחות האופל שמנסים להרוס אותו. הילדה הזו הפכה למודל להערצה בקרב אוהדי מנגה רבים בעולם, "כי זה סיפור שמתקדם", מסביר נורטון. "זה לא כמו בארצות-הברית שכל קומיקס הוא עם התחלה-אמצע-סוף וניצחון לגיבור. כאן מתחילים במקום אחד ומגיעים בסוף למקום לגמרי אחר, שהוא לא בדיוק ניצחון גדול כמו בקומיקס במערב".
ואכן, כוחה וקסמה של המנגה הם בשינוי שעובר על הגיבורים במהלך העלילה. "זו הסיבה העיקרית שבגללה יפנים אוהבים לקרוא מנגה - ללמוד על השינויים באופי, לראות כיצד ילדים פשוטים כמוני מצליחים ללמוד מניסיון ולהפוך לבוגרים ונבונים ואמיצים", מסבירה נאנאמי סמאצ׳י, חוקרת תרבות צעירה. "כל דמות לומדת משהו שהוא חשוב לחיים ומשתנה לטובה בזכות הלימוד. כולם גם עושים טעויות מטופשות ומתנהגים בצורה אנושית מאוד. קל יותר להזדהות עם מישהו שדומה לי ואני יכולה ללמוד ממנו מאשר מסופרמן בעולם שטחי של טוב ורע".
סמאצ׳י עוקבת אחר שינויי הערכים לאורך הדורות ואחר האתגרים שעומדים בפני הדור הצעיר, דור ה-Z. תפיסת העולם העכשווית של הקוראים היפנים הצעירים עדיין מבוססת על זן-בודהיזם, והדרך של הגיבור חשובה יותר מהמטרה הסופית או מהצלחות לאורך הדרך ובסופה. השינוי העובר על הגיבורים הוא החלק החשוב ביותר של המנגה, כמו גם של סרטי האנימה. התכנים אמורים לתת לכל קורא למצוא את מקומו ואת הגיבור המסוים שאיתו הוא מזדהה. בעיניה של נאנאמי, הקומיקס האמריקאי שטחי מאוד ומיועד לילדים, למרות שכמו יפנים רבים ששאלתי, היא לא ניסתה לקרוא יותר מאחד. "הצבעים מאוד מפריעים לי, הם מכוונים לרגשות מסויימים וזה לא טוב. אני רוצה להחליט לבד מה אני מרגישה ועם מי אני רוצה להזדהות. מנגה זה דבר פרטי לגמרי", היא אומרת.
נאנאמי מספרת כיצד החלה לקרוא מנגה כילדה בגלל אביה, שהיה אוהד מנגה שרוף. בביתה היו הרבה חוברות מנגה שההורים אהבו לקרוא. "כך גם הרבה מחבריי בתיכון התחילו. זה עובר מדור לדור, אבל לדור שלנו זה יותר חשוב בגלל הרשתות החברתיות. היום אנשים יותר בודדים והמקום של המנגה בחייהם חשוב עוד יותר. הגיבורים שם הופכים לחברים ולדמויות היחידות שיכולות להיות מודל להתנהגות. זה כמו מין תנ"ך מקומי ללימוד החיים בחברה. אני וחבריי למדנו הכל ממנגה - איך לבנות יחסים אמיתיים בין אנשים, איך להתמודד עם בעיות. ההורים שלי עבדו עד מאוחר והיה טוב למצוא את החברים בבית במנגה גם כשהיו לי חברים אמיתיים בחוץ".
לנאנאמי ולבני דורה חשובה גם האינדיבידואליות ההולכת וגוברת בעולם שנשלט על ידי הרשת. לכן יש מאות פוקימונים, דורימונים ודמויות מנגה עם חברים וחברות המלמדות את חשיבות כוח הקבוצה והאיחוד מחד, ואת החיפוש אחר המודל האישי מאידך. "אבא שלי אהב את דורימון ואנחנו עד היום אוהבים את דורימון. הלוא הגיבור שם הוא כל אחד מאיתנו - הוא לא היה תלמיד טוב, הוא סבל מהצקות של אחרים, הוא לא אהב לעשות שיעורים, מין ילד שכל אחד יכול להבין ולהזדהות איתו".
טוקיו עמוסה באיורי מנגה ובמסרים חזותיים בכמות מדהימה לאורך כל השנה גם ללא ארועים מיוחדים. דורימון — סדרת אנימה יפנית שפרצה בסוף שנות ה־70 — הוא סמל שמגיע בחודש אוגוסט לרגל חופשת הקיץ. מדי שנה ברופונגי הילס, מהקניונים המרכזיים בטוקיו, מתקיימת תערוכה גדולה של דורימונים שמהווה את אחת האטרקציות המרכזיות בעיר המושכת קהל גדול מאוד מרחבי יפן. משפחות, זוגות בגילים שונים, קבוצות של תיירים, תלמידי בתי ספר וגם סבים וסבתות ששמחים להראות לנכדים מי הדורימון החביב עליהם. דורימון הוא סמל להרמוניה, איחוד וחיבור בין דורות - ערכים חשובים שיפן מנסה לשמור עליהם מכל משמר.
פרופ׳ סאטו טאקאהירו, אנתרופולוג: "המנגה הפכה לכלי הדיבור שמעביר תכנים מורכבים במסננת. כל מה שאנשים חושבים ופוחדים לומר, כל מה שהממשלה לא רוצה לעמוד מולו. כאן קשה למצוא מישהי כמו גרטה שתסחוף את הצעירים. זו לא החברה שלנו"
מעבר לסמלים שהפכו לחלק מחיי היומיום בתרבות, איורי מנגה מעבירים לקהל לא מעט מסרים בעלי משמעות חינוכית ופוליטית. פרסומות, טיולים, מבצעים, תחרויות ספורט, חוברות אופנה, נימוסי רכבת, התנהגות במעליות, מסכות לקורונה, לא לדבר, לא לדחוף, לא ללכת על המדרגות הנעות כי זה מסוכן, תערוכות, אזהרות נגד טרור — העובר-ושב ברחובות יפן מוקף בכל מקום באיורים אינסופיים המחנכים להתנהגות הרצויה בלי לעורר כעס או אנטגוניזם. אפילו א"ב של שעת חירום כמו רעידות אדמה מלמדים בעזרת מנגה.
מעבר לאלמנט החינוכי, למנגה יש גם מאפיינים רבים אחרים שהביאו לפריחתה. אחד החשובים ביניהם הוא האיכות הגבוהה של האיורים וההקפדה על הציור הידני. אפילו כיום, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, איורי מנגה העשויים ביד אמן זוכים להערצה. בבתי סטודיו של חברות אנימציה גדולות, כל פריים מתחיל באיור ידני מדוקדק. זו גם הסיבה לפתיחת אוניברסיטאות למנגה בקיוטו ולבואם של אמנים צעירים מכל העולם ללמוד את איור המנגה ואת מילון המנגה העשיר - המנפו - המכיל מאות סימני איור שכל אחד מהם מביע הבעות ורגשות ספציפיים.
למרות האיכויות האמנותיות, שמביאות אמנים וקהל יצירתי גדול מרחבי העולם, כששאלתי את פרופ' סאטו טאקאהירו מדוע המנגה מצליחה בעולם, הוא פתח עיניים גדולות ואמר בקול מופתע: "בדיוק! גם אני לגמרי סקרן מאוד להבין את זה. אין לי מושג וזה מוזר מאוד בעיניי. המנגה היא כלי פוליטי יפני שמשקף מערכת חברתית מורכבת מאוד. חשבתי שזה היה עניין של כסף, אבל האמת היא שיש צורך בהרבה יותר מכסף להצלחה גלובלית מעין זו. באמת אין לי מושג מה אנשים מחפשים שם".
פרופ' סאטו מתמחה במדעי הדתות ואנתרופולוגיה של החברה היפנית, שלפי מחקריו נמצאת בתהליך של מעבר לעולם אפל ופסימי מאז קריסת הבועה בשנות ה-90. "מאז יש פחות ופחות סיפורים של הצלחות ויותר סיפורים עצובים על חיי המשפחה וחוסר תקווה. ואנשים רוצים תקווה כמו סיילור מון, מישהו שיעצור את הקריסה הזו. המעמדות החברתיים מתפרקים, המעמד הבינוני הדומיננטי קטן, ולאנשים אין מושג איך לבנות מעמדות חדשים. מהו מעמד גבוה או נמוך? איך קובעים קריטריונים חדשים כשהאידיאל המרכזי היה מעמד בינוני וכולם שווים? היפנים לא אוהבים לדבר על בעיות והמנגה הפכה לכלי שמעביר תכנים מורכבים במסננת. למעשה, רוב התרבות הפופולרית הפכה לכלי שמשמש מתווך בין המחשבות לבין המציאות בלי מילים ישירות. זהו הגורם השלישי שרואה הכל, אבל שומר את התכנים כביכול מחוץ למערכת. כל מה שאנשים חושבים ופוחדים לומר, כל מה שהממשלה לא רוצה לעמוד מולו. כאן קשה למצוא מישהי כמו גרטה שתסחוף את הצעירים. זו לא החברה שלנו".
יפן שומרת על ההרמוניה החברתית כערך עליון, ולכן היא זקוקה למנגה שתעלה את הדברים הרציניים בגלוי אבל לא פנים-אל פנים. יש כאן חינוך נוקשה נגד הדיבור הישיר, ופחד מכך שתמיד צופים ובוחנים אותנו כל הזמן ובכל מקום. אנשים יושבים לבד בבית קפה וחוששים מאיזו עין ביקורתית בלתי נראית שבוחנת אותם כל הזמן. המנגה היא הדיבור הישיר שנאמר בעקיפין בין חברים, בתוך משפחות, וגם בין הממשלה לבין האזרחים.
תפקידה החברתי המשמעותי של המנגה ביפן היא הסיבה לכך שפרופ' סאטו וחוקרים מקומיים אחרים אינם מצליחים להבין את הצלחתה מחוץ ליפן. "חשוב לזכור שהיפנים הם בודהיסטים והם לא קוראים סיפור מנגה כדי להגיע לקתרזיס, כמו שקוראים או רואים ספיידרמן. אין כאן חיפוש של פיתרון או משמעות בסוף העלילה, ובעצם גם לא בדרך. זו קריאה למען קריאה, כדי להיות בדרך עד שזה נגמר. בלי סיכום. רק אסקפיזם מהמצב בחיים. הקומיקס במערב בנוי על ניצחון לגיבור וסיום שברוב המקרים הוא לא רק צפוי אלא הוא קובע את הדרך להגיע אליו. נראה שהם כותבים מהסוף להתחלה. זו תפיסת עולם שונה לחלוטין".
השיחה עם פרופ' סאטו העלתה בי מחשבות רבות על הביקורתיות הרבה אך הבלתי ישירה שיש במנגה ובסרטי אנימה, כמו הביקורת על הקרינה הרדיואקטיבית בפוקושימה אחרי רעידת האדמה הגדולה ב-2011. זרם מרכזי של מנגה ואנימה מציג משברים ובעיות חברתיות שלרוב לא דנים בהם בקול. אך אלו לא מגיעים לקהל הנרחב בחו"ל אלא רק לאוהדים בודדים.
"הרשתות החברתיות עשו נזק איום ונורא לדור שלי", אומרת סמאצ׳י. "אנחנו מוכרחים שיהיה לנו מקום סודי לברוח אליו יותר ממה שהיו צריכים ההורים שלנו כי הרשתות החברתיות, ובעיקר האינסטגרם, יצרו לחץ חברתי בלתי נסבל שאי-אפשר להתעלם ממנו, ורבים מאיתנו היום לבד. אין יותר לרוץ ביחד עם החברים אחרי פוקימון. הבדידות של הדור הזה יותר גדולה משל הדורות הקודמים״.
נאנאמי עובדת ויש לה חברות ואירועים חברתיים רבים, ולמרות זאת, היא יודעת שהמצב הנוכחי ביפן משקף בדידות גדולה עבור האדם, יותר מבעבר. ולא רק בגלל הקורונה. המשבר ביחסים החברתיים התחיל עוד לפני הקורונה ומתחזק בגלל כוחן של הרשתות להפריד בין אנשים במקום לקרב.
נורטון מוסיף ואומר שזו גם הסיבה לנוסטלגיה, האשליה שפעם היה יותר טוב. "בגלל זה יש עכשיו כזו תחייה גם של סרטים וסדרות של פעם. גם מארוול למדו מכך. הניסיון להחזיר אנשים אחד אל השני, בין אם זה דרך משחקי וידיאו שחייבים לשחק עם אחרים, ובין אם זה בהחזרת הסדרות והמשחקים שאנשים אהבו".
משחקי הווידיאו מעלים את בעיית הבדידות הגלובלית, אך גם את המדיה המודרנית והמערכות המורכבות שקשורות זו בזו - קומיקס הופך לסרטים בכל מקום בעולם, סרטים הופכים למנגה, מנגה הופכת למשחקי וידיאו, מעגל מורכב של פסיכולוגיה ושל רווחים.
ביולי השנה, אמזון-פריים השיקו את סדרת הטלוויזיה "שר הטבעות: טבעות הכוח" בפסטיבל קומיקון בארה"ב, פסטיבל קומיקס ואנימה שפונה לרוב לקהל מסויים עם סטריאוטיפים ברורים. העובדה שאמזון-פריים מתחרה מול להיטים קולנועיים אחרים שעברו מהפך לקומיקס וכעת לסדרות טלוויזיה בנטפליקס וחברות אחרות, מצביעה על שבירת הגבולות הקודמים של קהלים וקונים, וניסיון להגיע לקהלים מגוונים יותר.
היום כבר נכללים בקהל חובבי אופנה, חובבי מנגה, אנימה ומדע בדיוני. מארי לנה טופוט, העוסקת בחיזוי טרנדים, מדגישה את כוחה של האופנה לבנות ערכים חדשים, ואת תופעת הלוליטה ותחפושות המנגה שהן חלק חשוב מאוד בעליית הפופולריות של הז'אנר בארצות־הברית ובאירופה. "אופנת המנגה הולכת וגדלה דווקא בקהילת הלהטב"ק", היא אומרת. "סגנון לוליטה שהתחיל בשנות ה-80 חדר למערב ביחד עם מוזיקת פופ והעלייה של תת-תרבויות חדשות וקיצוניות כמו הפאנק והאופנה של וויויאן ווסטווד. ואז גם התחילו לפרוח בטוקיו אופנות שהיו מבוססות על דמויות מנגה, כך שהיה כבר מההתחלה מיזוג של רעיונות ואלמנטים בין מערב למזרח. מעניין לראות שדווקא קהילות של להטב"ים הן אלו שעכשיו פונות למנגה ואופנה יפנית כחלק מהעיצוב הפנימי שלהן".
בארצות-הברית נשים נוהגים לאמץ אלמנטים יפניים מעולם המנגה כתהליך של בניית זהות מיוחדת, כלומר להיות "אוטאקו" — הכינוי לאוהד שרוף של מנגה ואנימה. המשתתפים בפסטיבל המנגה והאנימה "אוטאקון" הרגישו מיוחדים בזכות התחביב המיוחד שלהם, כמו גם בתלבושות שעוצבו בדמויות מנגה ומדע-בדיוני. ביפן המצב היה הפוך ורבים מהאמריקאים היו בהלם כשהם הגיעו ליפן בפעם הראשונה עם ציפייה להתקבל בזרועות פתוחות בשל זהותם ה"אוטאקואית" והעבודה הרבה שעשו על מנגה (קריאה, תרגום חובבני עצמאי, עיצוב תלבושות). הם גילו שביפן המושג היה ראוי לגנאי במשך שנים רבות.
סבשנים האחרונות, עם הצלחתה הכלכלית של המנגה בעולם, המושג מקבל תפנית חיובית יותר, אם כי האוטאקו היפניים עדיין שומרים על זהותם בשקט, מעריצים ביניהם לבין עצמם או עם קהילה קטנה, ומעדיפים שלא להצהיר על הדבר בפומבי. את התלבושות והתחפושות אפשר למצוא במקומות מסויימים המיועדים לכך, ואלו הולכים ופוחתים עם השנים.
"בדידות! כן, זה בדיוק מה שקורה בארצות-הברית ואני חושב שכאן, יותר מאשר ביפן, יש בדידות קשה מאוד ובעיקר בקרב גברים הטרוסקסואליים", אומר טים סטוק, מומחה לסמיוטיקה. "המחקר עמוס בבדידותו של הגבר, בגברים ונשים שלא מוצאים פרטנרים ליחסי מין ולחברות ומאשימים את החברה בבדידות שלהם. הכוח הנשי הגיע למדדים שמבהילים גברים רבים. גם MeToo עורר פחד בקרב גברים צעירים ואפשרויות הדייטינג של גברים צעירים - לפחות כאן בניו-יורק - הן נמוכות מאוד. הבדידות מביאה אנשים רבים למנגה. אפילו אונליין דייטינג הופך לבעיה ואנשים לא יודעים איך לעבור מהאונליין לפגישה אמיתית פנים אל פנים, בעיקר אם מגיעים עם לחץ נפשי מראש ומגדר נזיל.
"יש אי-הבנה בסיסית של הקורא האמריקאי כסטראוטיפ של קורא שמחפש משהו פשוט ושטחי. אמנם קל יותר לכתוב בתבניות פשוטות, וקל יותר להעביר אותן למחשב - אלו תבניות שקל לקרוא ולצרוך, וגם לייצר בכמויות. אלו הסיפורים שקורט וונגוט מדבר עליהן בעבודתו באוניברסיטת שיקגו. אבל רבים מחפשים משמעות יותר עמוקה".
והקוראים המחפשים את המנגה הם לא אלו שאוהבים תרבות יפנית, אלא כאלו שמחפשים טקסטים מורכבים ופילוסופיים. חזאית הטרנדים טופוט מוסיפה שהמנגה עוזרת לקוראים להבין את משמעות חייהם ולמצוא פיתרונות לבעיות ממשיות. המנגה פונה לאותו קהל מחפש משמעות שנמצא בכל מקום בעולם.
"בארצות-הברית יש תהליך של רדוקציה של תרבות, למשל השימוש באלמנטים בודדים מציורים של ואן גוך. אבל המנגה היא המקור המלא, האמיתי, שסוחף את הקורא לחוויה מלאה ולא מתומצתת. היא בנויה על רבדים מורכבים רבים: רבדים אמנותיים מורכבים, זוויות ראייה רבות ושונות, פלאשבקים לעבר ולעתיד".
מחקרים מראים שמעמדה של המנגה יציב וקוראים רבים חזרו לקרוא ספרות בימי הקורונה. עם המעבר המתמשך לקריאה בכלים וירטואליים, היפנים חוזרים לקרוא מנגה ברכבת ובדרך בין לבין. "בארצות־הברית המצב הפוך, יש ירידה משמעותית באחוזי הקריאה ויש אפילו אנשים שאומרים בגאווה שהם לא קוראים כלל", אומרת טופוט.
"נכון מאוד", מוסיף סטוק, "עליית העולם הווירטואלי הביאה למעבר חד למידע חזותי וכתוצאה מכך לעלייה של קריאת מנגה".
מחקרים מראים על ירידה משמעותית בקריאת טקסטים ארוכים, בעיקר בקרב צעירים ואנשים עובדים, ועלייה של טקסטים קצרים וויזואליים, החל מקומיקס וכלה בפייסבוק. "אנשים היום מדברים בסמלים, בעיקר הצעירים עם האמוג'י והמשפטים הקצרים ברשתות חברתיות. השפה החזותית עולה ושולטת וכנראה תשלוט הרבה זמן, ואיתה גם הסיפורים הוויזואליים, אבל קהל אינטליגנטי לא רוצה לעקוב אחרי תכנים שטחיים גם אם הם מובאים בציורים ולא במילים".
וכך החיפוש עובר לוויזואליות מורכבת יותר ויותר, ואיתה מתקדמים גם גיבורי המנגה. לכן לא מפתיע לגלות שהשלב הבא של "סיילור מון" הוא החלל - וכולנו מחכים בציפייה רבה לראות מה תמצא שם.
וגם ישראל התאהבה במנגה. "ישראל נסחפת כמו כולם אחרי טרנדים עולמיים ואי־ אפשר להתעלם מהטרנד העולמי של המנגה היום", אומר ד"ר רז גרינברג, חוקר אנימציה ומרצה באוניברסיטת תל-אביב. "היום גם קל להגיע לחומרים. עד לפני עשור, היה צריך להוריד באופן פיראטי או לשלם הרבה כסף, אבל היום אפשר להוריד מיידית וגם בזול או בחינם. אנחנו מחוברים לגמרי לכל מה שקורה בעולם.
"כדאי לקרוא את ספרו של סטיב מקלאוד שמדבר על העיצוב האיקוני, שהוא עיצוב מיוחד של היפנים, שמצליח להעביר משמעות בצורה הרבה יותר אינטואיטיבית מאשר העיצוב הריאליסטי שמקובל במערב ובאנימציה האמריקאית". לדעת ד"ר גרינברג, זו גם התשובה לשאלה מדוע כל כך הרבה צעירים מתחברים לאנימציה הזו, "ולכן יש גם העדפה לטקסט הוויזואלי ופחות לטקסט כתוב - העברת התכנים היא אינטואיטיבית ונוגעת לרגש באופן ישיר ובלתי מודע".
ומה הלאה? לדעת ד"ר גרינברג, "זה יהפוך לעוד משהו סטנדרטי, עוד מרכיב בלוח השידורים. הסטרימינג הפך את כולם לצופים גלובליים. היום אפשר לראות סדרת אנימציה ברגע שהיא משודרת גם ביפן, אבל אנחנו רואים גם סדרות קוריאניות וספרדיות, יש הכל. סרטי האנימה מגיעים להקרנות גדולות. הם היו תמיד אבל לאחרונה יש יותר ויותר. זה יהיה חלק מהרגלי הצפייה הגלובלית שלנו".
