זה "מונולוג סופי של נבל" מושלם: "אני חכם ממך יותר ג'ק! חכם יותר!! חכם יותר!!!", מתמוגג-מייבב דניס הופר עליו השלום כשהוא שוכב מעל קיאנו ריבס בעודם נאבקים על גג של רכבת תחתית נוסעת בלי שליטה, אחרי שפירט כנדרש מהז'אנר איך תוכניתו מרובת-הפצצות עומדת להגיע לכדי מיצויה המושלם. ואז ריבס דוחף אותו קצת למעלה, וראשו של הופר פוגש נורה בגג המנהרה ומופרד כך מיד מהגוף. "כן", מסנן לעצמו ולקהל ריבס שמרים את ראשו למצלמה. "אבל אני גבוה יותר!".
קטע מתוך הסרט "ספיד" (1994)
הקטע הצ'יזי-ניינטיזי הזה מ"ספיד" (1994) מסכם בדרכו מה כל כך מוצלח בריבס - בעיקר במודעות העצמית הנהדרת שלו, בין אם הוא מגלם שוטר שצריך למנוע מאוטובוס לרדת ממהירות 50 קמ"ש, סמוראי מודרני בשירות ארגון פשע, כוכב רומנטי או גיבור שייקספירי. חברים, ריבס יודע שהוא לפעמים נשמע קצת כמו "בחור פשוט", אם לומר בדיפלומטית, או קצת אהבל, אם לומר בישירות - והוא בסדר עם זה, לא אכפת לו, והוא ממילא מנצח בסוף מבלי לעשות מזה עניין. כך או כך הוא הבחור הכי נחמד בהוליווד, שלא לומר בעולם.
אתמול (ב') חגג קיאנו ריבס 60, וכמובן שנדרש רגע לעצור ולפלוט את ההברה שהכי מזוהה איתו: Whoa. כן, הרבה כוכבים שסימלו במשך עשורים רוח נעורים ואפס קמטים עברו את ה-60 (בראד פיט, טום קרוז, ג'ורג' קלוני) או מתקדמים בצעדי ענק ל-50 (ליאונרדו דיקפריו), ומזכירים לכולנו כמה שגם אנחנו מזדקנים. אבל אצל קיאנו זה משהו קצת אחר: עוד מהניינטיז, זה לא היה כל כך שהוא צעיר ותמים, כמו שהוא רגוע. צ'יל.
9 צפייה בגלריה
די, מספיק עם השקרים, כך לא נראה אדם בן 60. קיאנו ריבס
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Images)
"אצלך, פשוט נראה שלא אכפת לך"
מתפקיד הפריצה שלו והתפקיד שהכי מזוהה איתו והביא איתו לשיא את ה-Whoa - "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד" (1989) - קיאנו בעצם נשאר תקוע באותה הדמות. הוא עדיין הנער המטאליסט טד שנשאב למכונת זמן ומוצא את עצמו בעבר, בהווה, ובעתיד. למעשה, המטאפורה הזו נכונה עכשיו לקריירה של ריבס - 35 שנים אחרי הסרט הגאוני והקורע הזה - יותר משהייתה נכונה אז. הוא עדיין הבחור הסטלן/גלשן, רגיש/אדיש, חייכן/עצלן - כמעט בכל הסרטים, בכל הז'אנרים והתקופות. כל דבר שהוא פוגש, בין אם זו מכונת העל של "מטריקס" או דיאן קיטון כמושא אהבה רומנטי, הוא Mind Blowing באותה מידה. ולהכל אפשר להגיב באותו מבט של תמיהה, חיוך, להסתכל קדימה וליהנות מהמופע.
שחקנים אחרים בהוליווד, בין אם רחוק בהיסטוריה כמו האמפרי בוגארט ומרלון ברנדו או בין אם בראד פיט וג'וני דפ ממש עכשיו, נהנו גם הם לשחק על תדמית האדיש בתוך ומחוץ למסך: שום דבר לא נוגע בהם, שום דבר לא כזה חשוב, ואפשר פשוט לדמיין אותם יושבים איתנו ומריצים שאכטה. אבל אצל כולם זו פסאדה. כמו השורה המדוייקת של הסוכן ארי גולד לכוכב שלו אי שם בעונות הראשונות של "הפמליה", כשהיא עוד הייתה שווה משהו: "כל החבר'ה האחרים, גם אם הם עושים פוזה שלא אכפת להם, אכפת להם. הם מסתערים על התפקידים שאותם הם רוצים. אצלך, פשוט נראה שלא אכפת לך".
טרם שימשתי כסוכן של קיאנו ריבס ואין לי וילה במאליבו, אז קטונתי מלקבוע אם בחייו האישיים והתנהלותו המקצועית ריבס הוא אולי בעצם פצצה נוירוטית מתקתקת שצורח על הצוות ושואל חמש פעמים ביום למה הוא לא קיבל את התפקידים של מאט דיימון ואיפה הלאטה שלו. אבל כנראה שלא.
ריבס השתתף בכמות מרשימה של סרטים טובים בואכה קלאסיקות, ובכל זאת לרגע אחד לא נראה היה שלחוץ לו להוכיח שהוא מתקדם בקריירה. ואם להיות כנים - שהוא בכלל שחקן טוב. רוצים דוגמה? לא רק שריבס מעולם לא היה מועמד לאוסקר או לגלובוס הזהב, גם לא זכור אי פעם דיבור עליו באיזה קמפיין כמי שמתכוון להסתער על עונת הפרסים, או לדדות/להתהלך באדישות. כלום (בטקס פרסי MTV, מנגד, הוא כוכב).
וזה קצת מפתיע כשחושבים על זה כי ריבס הוא גם לא ואן דאם או ג'קי צ'אן - נעול בז'אנר אחד. מעבר לחלקו בפיסת גן העדן ששמה "מטריקס", אחד הסרטים הטובים והחשובים בכל הזמנים לפי כל מדד, תמצאו אותו משתף פעולה עם קופולה ("דרקולה") וברטולוצ'י ("בודהה קטן" הלא מוערך מספיק), שובר את הלב מול ריבר פיניקס בדרמת האינדי האולטימטיבית של הניינטיז "איידהו שלי", מפלרטט עם דיאן קיטון המבוגרת ממנו בשני עשורים בקומדיה הרומנטית המקסימה "באהבה אין חוקים", עושה שייקספיר עם קנת' בראנה ב"מהומה רבה על לא דבר", ובעיקר - מראה שהוא תותח מד"ב במשקל כבד. חוץ מניאו, ריבס כיכב ב"ג'וני נמוניק", עשה פיליפ ק. דיק ב"סורק אפלה" המעולה של ריצ'רד לינקלייטר, ונלחם בשטן בשני סרטים מבריקים שזכו לבוז המבקרים עם יציאתם, ובדיעבד הם שניהם קלאסיקות קאלט ניינטיזיות אדירות - "קונסטנטין" ו"מלכודת לפרקליט" מול אל פצ'ינו. כן, אל הצורח בתפקיד השטן זכה לכל הממים, אבל הסרט והמונולוג הסופי שלו לא היו עובדים כל כך טוב בלי התגובות של ריבס בתור עורך הדין הצעיר והקל להשחתה - נציג הקהל והאנושות בתוך הסרט.
לא כל החתונות האלה של ריבס עם ז'אנרים ותפקידים היו שמחות. הוא זכה במועמדות לפרס הראזי על "מהומה רבה על לא דבר" כי שייקספיר הוא לא יודע לעשות, וגם לשכנע אותנו שהוא מנתח צעיר ומבריק ב"אהבה אין חוקים" דרש מהצופים חתיכת השהיית-אמון. שלא לדבר על בלאגן המבטאים שלו ב"דרקולה" של קופולה, כי לורד בריטי הוא לא (מצד שני, קל היה להאמין שוינונה ריידר מעדיפה את גארי אולדמן הסקסי כדרקולה עליו, ומצד שלישי הוא זכה להיות כלוא בארמון עם מיכאלה ברקו הישראלית ומוניקה בלוצ'י כערפדיות צעירות שמוצצות לו את הדם, אז הכל מתאזן). קיאנו בהחלט עשה תפקידים גרועים, אבל הוא מעולם לא הביך, מעולם לא התבזה כג'וני דפ או וויל סמית' באיזה מגה-פרויקט חסר נשמה. הוא פשוט לקח את הטוב והרע ועבר הלאה.
Young, dumb and full of cum אומרים עליו בפתיחת "נקודת פריצה" של קת'רין ביגלו, עוד אחד מסרטיו המכוננים: “צעיר, טיפש", ואת החלק השלישי הבנתם לבד. גם כשקיאנו גילם מקצוען מלא מוטיבציה, לרוב שוטר כמו ב”נקודת פריצה” או ב”ספיד”, הוא קודם כל הצעיר הפעור, הקצת אהבל למראה, זה שכולם מזלזלים בו כי הוא מדבר כמו אהבל אבל בסוף יוצא עם ידו על העליונה. זו אולי הסיבה שכמעט כל הנבלים בסרטים שבהם ריבס הוא הגיבור - מאייג'נט סמית' (הוגו וויבינג) ב"מטריקס" ועד פצ'ינו ב"פרקליט", ישאו מתישהו נאום סטייל הופר ב"ספיד" שבו ילגלגו על פשטותו של הגיבור לפני שיחטפו ממנו את הכאפה הגדולה, בלי שיניד עפעף או ייראה נעלב מזה. קיאנו -"בריזה קרירה על ההרים", זה פירוש שמו - הוא באמת כזה, לגמרי זן.
9 צפייה בגלריה
לא בתמונה: מישהו שזלזל ב"אהבל" ריבס ואיבד את הראש בגלל זה. מתוך "ספיד"
(צילום: באדיבות yes)
חלית? נתקעת? קיאנו פה עבורך
אל מטען הזן הזה הגיע ריבס עם לא מעט ייסורים. מתחת למראה הלכאורה קליפורני/כל-אמריקאי שלו, מתערבב בליל של זהויות וסיפורי עבר. קודם כל, אנשים שוכחים, הוא בכלל קנדי שנולד ממש קרוב לכאן, בביירות, שם הוריו שהו בשנות ה-60. בן לאמא בריטית שעבדה שם (המבטא לא עבר), אב מהוואי, סבא מצד אחד שהוא סיני - והרבה מעברים וקשרים משפחתיים מקולקלים. את אביו ראה לאחרונה בגיל 13 באי מאווי, והוא גדל בין אוסטרליה להוליווד, ניו יורק וטורונטו. כמה בני זוג של אמו שאיתם התחבר עבדו בתעשיית התיאטרון והקולנוע, ודרכה ודרכם עשה אט אט את הצעדים הראשונים בתעשייה. אבל כל פעם הוא ואמו זזו - ניתקו והגיעו למקום חדש. הוא היה תלמיד לא משהו, שסבל מדיסלקציה קשה, לא הבריק ולא התבלט בבית הספר. אבל עם חתיכת מוטיבציה.
קיאנו תמיד מציג את עצמו כ-Introvert, ביישן ומופנם, תכונה שלא בדיוק מתאימה למישהו עם אספירציות במשחק. הסוכנים הראשונים שהשיג הציעו לו לשנות את השם ה"אתני מדי" קיאנו - כי אף אחד לא הבין באמצע האייטיז מי זה ומה זה הילד הזה - והוא הקשיב להם לכמה חודשים והציג את עצמו כ"קיי-סי", לפני שחזר לשם המקורי שלו עם הבריזה. וכן, למרות שהוא כוכב די שונה מכל סוג שראינו, הוליווד בסוף התיישרה אליו. עזרה גם העובדה שקיאנו הצעיר היה יפה כמו אל יווני (או ליתר דיוק, אל פולינזי מהוואי). תמונה שלו עם השיער הגולש בגשם יכולה לערער את המאצ'ואיזם של גם גדולי ההטרואים.
אחרי כמה תפקידים קטנים - ואחד בולט יותר ובכל זאת לא זכרתם שהוא שם, בקלאסיקת התלבושות מהאייטיז "יחסים מסוכנים" לצד גלן קלוז וג'ון מלקוביץ' - הגיע "ביל וטד" ב-1989 והציג את הפרסונה שלו בפני הוליווד. ואז הגיעו הדאבל המופלא של "נקודת פריצה" ו"איידהו שלי" ב-1991. בין שלושת הסרטים האלה, סימן קיאנו את גבולות הגזרה שלו, וגם הוכיח את הגמישות שלו: גם כוכב אקשן, גם בעל פרסונה סטלנית שיודע לצחוק על עצמו, וגם בעל טעם מצוין שמבין מה הולך בקולנוע.
וזו אולי נקודה נוספת ששווה לצלול לעומקה: תרדו כמה שאתם רוצים על המשחק שלו, או תזלזלו בפרסונת ה"אהבל" שלו תוך סיכונכם האישי - קיאנו ריבס האיש מתגלה שוב ושוב כאדם די מבריק, ועם טעם קולנועי מצויין. הוא יצר סרט דוקו מעולה ב-2012 בשם "אחד ליד השני" שבו הוא עוסק בעתיד הקולנוע ומראיין בחוכמה רבה אושיות ככריסטופר נולאן, דייויד פינצ'ר ומרטין סקורסזה על ההבדלים בין פילם לקולנוע דיגיטלי. הוא יצר סדרות קומיקס, ויש לו גם קריירה מכובדת למדי כמוזיקאי, או לפחות מכובדת יותר מזו של הנמסיס הלא-רשמי ג'וני דפ.
ואם כבר דפ, אי אפשר שלא להזכיר שריבס בעיקר נשאר אחלה בן אדם גם מחוץ למסך. מה זה אחלה בן אדם? להוציא את טום הנקס ואולי אפילו יותר ממנו, לא נותר סלב אחד בהוליווד עם יותר סיפורי "פגשתי את קיאנו ריבס ברכבת התחתית, הוא סייע להומלס וגם נתן לי חתימה תוך כדי שהוא עוזר לי למלא את מסמכי מס ההכנסה לשנה הבאה". האיש נדיב בצורה קיצונית, מעולם לא הסתבך בקטטה או ראיון לא נעים או התנשאות שלא במקום, וגם אם החשדנים מיד יגידו שזו כבר פרסונה שהוא חייב להמשיך לטפח - לא, אף כוכב לא מתאמץ ככה לשמח את המעריצים, החברים והאנשים שהוא עובד איתם.
שלוש האנקדוטות הכי חביבות עלינו: 1. הוא פאקינג עזר לאנשי התאורה לסחוב ציוד על הסט של "ג'ון וויק 4", והוא אז באמצע שנות ה-50 לחייו. 2. הוא עצר לאישה מבוגרת שרכבה נתקע באמצע הכביש המהיר, ניסה לעזור לה להתניע אותו, וכשלא הצליח - הסיע אותה לביתה בפורשה שלו, במרחק 70 ק"מ מהמסלול הרגיל שלו. 3. הוא ויתר על כמה עשרות מיליונים טובים משכרו ב"מטריקס" לטובת צוות האפקטים, כשחש שהם לא מקבלים את מה שמגיע להם. הוא צנוע בלי לנופף בכך, וחשוב מכך: רוחניקי בלי לחפור.
ועוד סימן שהוא בן אדם, בטח במונחים הוליוודיים: מתי שמעתם על רומן לוהט של ריבס? על פרידה מתוקשרת? על גירושים מכוערים? ריבס איבד את בת זוגו ג'ניפר סים בתאונה נוראית ב-2001, שנתיים לאחר שבנם המשותף מת בלידה שקטה. הוא לא מדבר על הטרגדיה הזו, לא הפך אותה לאייטם מרכזי בחייו ובסיקור עליו. הוא מנהל כבר שש שנים מערכת יחסים עם אמנית, ציירת ופסלת בשם אלכסנדרה גרנט - שאת בתה הוא אימץ - והרחיק אותה ואת הקשר הרחק מעיני המצלמות. הוא פשוט מעבר לזה.
סטאר, נקודה
בסוף, יש דבר אחד שגם גדולי מזלזליו כשחקן לא יוכלו להכחיש: קיאנו פשוט כוכב. אולי המנעד שלו חלקי, אולי כדאי שיתרחק ממשחק עם מבטאים. אבל לריבס, בדרכו השקטה, יש פשוט תועפות של כריזמה, ובכל סרט - גם בזה שהוא מגלם את הגיבור הפשוט, חסר המורכבות - רוצים פשוט לראות אותו, להזדהות איתו, להרגיש שהוא הבחור הטוב שמייצג אותנו.
זה אולי מסביר איך מבחינה קופתית - ויש שיגידו גם אומנותית - הקריירה של ריבס מגיעה לנקודה אחת - סרטי "ג'ון וויק". בסרטים האלה, הלא-יומרניים מצד אחד (מבחינת עלילה) והמאוד יומרניים (מבחינת כוריאוגרפיית אקשן וסטים) מצד שני, ריבס הוכיח עד כמה הוא יישר את הוליווד אליו, לפרסונה שלו ולאישיות הייחודית שלו. הרי מצד אחד הוא מגלם את וויק כמעין "מיסטר נובודי", כמו קלינט איסטווד בסרטי סרג'יו לאונה, לוחם שתקן וחסר זהות ועבר, לכאורה. מצד שני, הוא לגמרי ריבס, עם אותו שקט, אותה אמפתיה שקטה. נקודת המוצא המעט מגוחכת אבל הכל כך אנושית של מסע הנקמה של וויק ברעים - בסרט הראשון מ-2014 - הוא כי הם הרגו לו את הכלכלב. לא את האישה, לא הילד, אלא הכלב. ועל זה אין מחילה, ובצדק כשחושבים על זה. ריבס הוא בסרטים האלה סמוראי מודרני, לוחם ללא חת באמריקה של היום, שתקן וחסר-יומרה, אבל גם כל כך אנושי. הוא שבור ברגע שאיבד את היקר לו, אבל הוא גם לא מרחם על עצמו, ובעיקר לא חופר על זה. הוא קם ועובר הלאה ועושה את מה שצריך. מזל טוב, קיאנו. מגיע לך.
